.4לאור האמור לעיל, צדק כבוד הרשם בהחלטתו להורות על מחיקת הקטעים הנ"ל, שכן הטענות כפי שהוצגו בסיכומים בוודאי שאינן מעוגנות בפרוטוקול. בפרוטוקול הייתה התייחסות אך ורק לעובדה שהמשיבה קיבלה תשלומי מסים לאורך זמן ולעובדה שהקימו לה אבני שיש לזיכרון וכי מגייסים שם מניינים לימי זיכרון. מהתייחסות זו ועד העלאת הטענה בסיכומים, כי בפועל פרעה המערערת את כל חובות הנכס וכי נחקקו בשיש שמות נפטרי משפחת המקדישה כמוסכם בשטר ההקדש, המרחק רב ביותר.
יתרה מזו, בערעור על החלטת הרשם מבקשת המערערת מבית-משפט נכבד זה להורות על
--- סוף עמוד 269 ---
אי-מחיקת הקטעים הרלוואנטיים מסיכומי המערערת או, לחלופין, להמירם בציטוט מדויק של דברי בא כוחה, כפי שהופיעו בפרוטוקול. אולם לפני כבוד הרשם לא הייתה מונחת בקשתה החלופית הנ"ל של המערערת כפי שהוגשה לבית-משפט זה, אלא אך ורק הבקשה להורות על אי מחיקת הקטעים מסיכומי המערערת, בקשה אשר, כאמור, נדחתה בדין על-ידי הרשם הנכבד. אשר לבקשתה החלופית של המערערת, היא הוגשה, כאמור, במסגרת הליך ערעור על החלטת הרשם. עם דחיית הבקשה, הקטעים הרלוואנטיים בסיכומי בא כוח המערערת אינם קיימים עוד. במצב דברים זה אין להתייחס לטענה החלופית, שכן במסגרת ההליך הנדון על בית-משפט זה להחליט אך ורק אם לדחות או לקבל את הערעור על החלטת הרשם. מכל מקום, לפי תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, פוסק בית-משפט בערעור "על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט (ההדגשה שלי - י' מ')". מהאמור לעיל עולה, שאף כי הטענות האמורות בסיכומי המערערת נמחקו, בית המשפט בערעור פוסק את דינו גם על יסוד פרוטוקול המשפט בבית המשפט קמא.
.5טענותיה של המערערת מתייחסות למספר סוגיות, ונדון בהן כסדרן; אך ראשית יש לציין את עיקרי העובדות, כפי שתוארו בפסק דינה של השופטת המלומדת בבית המשפט קמא. בשנת 1974חתמה המשיבה על שטר הקדש בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים. בסעיף 4לשטר נקבע, כי אחרי אריכות ימיה יעבור הבית שבבעלות המשיבה לשליטתה ולניהולה של המערערת, פרט לדירתה שבאותו בית, אשר תעבור לידי המערערת כשהיא פנויה כתום שנה לפטירתה של המשיבה. בתאריך לא ידוע אף הוחתמה המשיבה על ייפוי-כוח בלתי חוזר וחתמה עליו בטביעת אצבע.
ואולם בשנת 1981חזרה בה המשיבה מהסכמתה לשטר ההקדש. היא הגישה תביעה לבית הדין הרבני לביטול ההקדש, ובמהלך הדיון על פי בקשת שני הצדדים נמחקה התביעה. בשנת 1989רשמה המערערת, בהסתמך על כתב ההקדש, הערת אזהרה בספרי המקרקעין בדבר זכויותיה בבית המשיבה. בתובענה שהגישה בבית המשפט קמא נגד המערערת ורשם המקרקעין עתרה המשיבה למתן פסק דין, המצהיר כי ביטלה כדין את ההקדש והמורה לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה. רשם המקרקעין מצדו הודיע, כי יקבל על עצמו את הכרעת בית המשפט. בפסק דינה קיבלה השופטת המלומדת את התביעה, וניתן פסק דין, המצהיר כי ביטול ההקדש על-ידי המשיבה היה כדין והוא בר תוקף. כמו כן הורה בית המשפט קמא על מחיקת הערת האזהרה. על פסק דין זה נסב הערעור שלפנינו.