פסק-דינו של בית המשפט קמא
.4נשיא בית המשפט המחוזי, השופטת אבנור, קבעה בהחלטתה, שלמערערת כלל לא קמה זכות לעכב את החנויות. הנמקתה הייתה כדלקמן:
א. היחסים שנוצרו בין הצדדים הם יחסי קבלן-מזמין ולא יחסי מוכר-קונה, ועל כן יש לבדוק את זכות העיכבון על פי חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-.1974
ב. המערערת לא קנתה חזקה במבנים, וזאת משום שלמשיבה עצמה היה רק מעמד של בת רשות בקרקע עליה נבנו החנויות (הקרקע הינה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל), ואין למערערת יותר זכויות בקרקע מאשר למשיבה. שנית, מהחוזה שנחתם בין הצדדים עולה, שלא הייתה כוונה להעביר את החזקה בקרקע ובמבנים למערערת, וחובתה של המערערת הייתה לפנות את המבנים מיד עם סיום העבודה.
ג. אף אם הייתה למערערת חזקה בחנויות, הרי היא ויתרה עליה כאשר כתבה
למשיבה מכתב, בו היא מציינת, שהיא מוכנה למסור את החזקה בחנויות. מכאן נובע,
לדעת השופטת המלומדת, שהמערערת לא עיכבה בפועל את החנויות תחת ידה.
ד. נוצר מצב מיוחד, בו החנויות נמכרו לגברת גולדשטיין, ואחר כך נמכרה חנות אחת לזוג בר נוי. על כן החזקה בחנויות איננה עוד בידי המשיבה. גם אם תפיסת החזקה על ידי המשיבה
--- סוף עמוד 61 ---
הייתה שלא כדין, הרי כיום, כשהחזקה בידי צד ג', אין עוד מקום לקיים את זכות
העיכבון. אציין שוב, כי בינתיים נטען, שגם החנות השנייה נמסרה לצד ג'.
עלינו לבחון עתה, האם למערערת קמה זכות לעכב את החנויות, האם עיכבה אותן תחת ידה בפועל, ומה המשמעות לעובדה שלמשיבה אין עוד חזקה בחנויות, שנמסרו לצד ג'.
זכות העיכבון: דיון כללי
.5על דיני העיכבון בארץ חלות שתי מערכות דינים. האחת הינה ההסדר הכללי
המצוי בסעיף 11לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, וסעיפים 1(המונח "נושה מובטח") 1-20(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- .1980השנייה מצויה בסעיפים הפזורים בחוקים השונים, כגון סעיף 31לחוק המכר, תשכ"ח-1968, סעיף 5לחוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974, סעיף 12לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, וסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובעים מתי קמה הזכות לעכב נכסים במקרים ספציפיים.
מעיון בסעיף 11הנ"ל לחוק המיטלטלין, בדברי ההסבר להצעת חוק המיטלטלין,
תש"ל-1970, ובסעיפי העיכבון הספציפיים, עולה, שהמחוקק הישראלי אימץ את הסדרי
העיכבון של המשפט המקובל (common law lien) . זכות זו צמחה לראשונה באנגליה
בתקופה בה קשה היה לאכוף חיובים, והמשפט המקובל, כדי לאפשר חיי מסחר תקינים, העניק סעד על ידי התרת עשיית דין עצמי לנושה, שיכול היה לעכב את נכסי החייב