9. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, לא ראיתי לשנות ממסקנותיי כפי שפורטו בהחלטת האישור, ויש לראות את החלטת האישור כחלק מפסק דין זה. עוד הגעתי למסקנה שיש לקבל את התובענה ולקבוע כי הוראות צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), תש"ס-1999 חלות על הנתבעת ומגבילות את דמי הטיפול אותם היא רשאית לגבות לסכומים המרביים שנקבעו בצו. כן אני קובעת (ולמעשה, לא היה על כך חולק), שהנתבעים גבו מחברי הקבוצה דמי טיפול העולים על דמי הטיפול המרביים שנקבעו בצו הפיקוח, וכי עליהם להשיב לחברי הקבוצה את תשלומי היתר שגבו מהם.
10. אתייחס, אפוא, להלן, בעיקר לראיות ולטענות חדשות שהועלו בשלב הדיון בתובענה ולאחר החלטת האישור.
פרשנות צווי הפיקוח ותחולתם
11. כאמור, טענתם המרכזית של הנתבעים היא, שצו הפיקוח אינו חל על הנתבעת בשל אי היתכנות הרישום של מקרקעי פרויקט קרית ספר בפנקסי המקרקעין בעתיד הנראה לעין. בהחלטת האישור קבעתי כי הצו חל על הנתבעת גם אם אניח, כשיטת הנתבעים, כי זכויות המשתכנים בפרויקט קרית ספר אינן עתידות להירשם בפנקסי המקרקעין בעתיד הנראה לעין. איני רואה לשנות ממסקנתי זו. יחד עם זאת אוסיף, כי מחוות הדעת של מומחי הנתבעים, עו"ד קרמר ועו"ד בורודובסקי, ומחקירתם בבית המשפט, עלה, כי לבד מהליך של רישום ראשון, העשוי להיות הליך מורכב ביחס למקרקעי קרית ספר, קיימות גם "שיטות חלופיות" לרישום זכויות במקרקעין בהתיישבות הישראלית באזור. אחת מהן שיושמה בפועל, היא "מרשם ההרשאות" שנוצר בשנת 1974 כתחליף לרישום מקרקעין בהתיישבות, ואף שאין מדובר ברישום בטאבו ממש, מדובר במרשם מקרקעין המחליף את החברה המשכנת ומייתר את הצורך בשירותיה. רישום זכויות במקרקעין במרשם ההרשאות יושם בפועל לגבי מקרקעין שבתחום מועצה מקומית קרית ארבע מכוחו של הצו בדבר רישום עסקות במקרקעין מסוימים (יהודה והשומרון) (מס' 569), התשל"ה-1974 בו נקבע, בין היתר, כי "יראו את הרישום במרשם ההרשאות כמקיים את דרישות הדין בדבר רישום" וכי "רישום במרשם ההרשאות יהווה ראיה חותכת לתוכנו" (ור' ס' 7 לצו). בשנת 2013, ובעקבות הליכים משפטיים שננקטו נגד המדינה, הסכימו הרשויות ליישם את מרשם ההרשאות גם לגבי המועצה המקומית אורנית אך הדבר טרם נעשה בפועל (ור' ס' 17–18 לחוות דעתו של עו"ד בורודובסקי ועדותו בע' 97 לפרוטוקול. כן ר' עדותו של עו"ד קרמר, בע' 91-94 לפרוטוקול). מדובר, אם כן, בשיטת מרשם הקיימת באזור, שגם לשיטת מומחי הנתבעים אינה מיושמת כיום בישובים נוספים רק משיקולי תקציב ולא בשל שיקולים מדיניים. משכך, לא מן הנמנע כי מרשם זה ייושם בעתיד גם לגבי מקרקעי קרית ספר, אם בשל מציאת התקציב הדרוש לכך ואם בשל הליכים משפטיים שיכפו על הרשויות ליישמו.
12. אוסיף ואעיר כי צו הניהול והתקנון, שחוקקו ע"י המפקד הצבאי באזור, החילו את צו הפיקוח על כל ההתיישבות הישראלית באזור, מבלי שהחלתו סויגה רק לישובים שאת מקרקעיהם ניתן לרשום בפנקסי המקרקעין או במרשם ההרשאות. לו פרשנות הנתבעים היתה נכונה - ולפיה צו הפיקוח חל רק כאשר המקרקעין עתידים להירשם בפנקסי המקרקעין בעתיד הנראה לעין - ניתן היה בנקל להגביל את תוקפו של הצו באזור ליישובים הבודדים בהם קיים רישום זכויות בפנקסי המקרקעין או במרשם ההרשאות. החלתו הגורפת של הצו בהתיישבות הישראלית באזור מחלישה אפוא, אף היא, את פרשנות הנתבעים.