8. פרסום זה נועד להכפיש את שמה הטוב של המערערת ולפגוע במשלח ידה, ואין מקום להתירו.
9. המערערת טוענת כי הפרשנות המרחיבה שניתנה לסעיף 13(5) בחוק נועדה לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא מורא, מבלי שיצטרכו לשקול את דבריהם בחשש מפני תביעות עתידיות. החסינות לא נועדה לאפשר השתלחויות חסרון רסן במי שאינו צד להליך המשפטי.
10. לטענת המערערת, חל כרסום בהלכה שנקבעה בפרשת חיר (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פד"י סג(2) 511 (2009), שעליה סמך בית משפט קמא את פסק דינו, והפנתה לפסיקה מאוחרת יותר שקבעה כי הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי כלפי מי שהוא צד למשפט.
11. לבסוף טענה המערערת כי בית משפט קמא קבע שלא היה מקום להתבטאות המשיב וכי "מוטב היה שהדברים לא יאמרו". חומרה יתרה יש בעובדה שהדברים נכתבו על ידי עו"ד וכלפי עו"ד אחרת, חברתו למקצוע, אשר לא הייתה צד להליך. בנסיבות אלה, ההתבטאות אינה יכולה לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בחוק ויש להחריגה מההלכה שנקבעה בפרשת חיר.
טענות המשיב
12. לטענת המשיב, דרכה של המערערת בערעור זה חסומה.
13. בפרשת חיר דן בית המשפט העליון בפרשנות סעיף 13(5) בחוק וקבע באופן ברור כי תנאי יחיד לקיומה של חסינות בהתאם לסעיף זה הוא אמירת הדברים "תוך כדי הדיון". בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי אין הגבלה תכנית כלשהי על הדברים וכי ברור כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם בית המשפט (במובן הרחב) (שם, 521). בקשה לדיון נוסף נדחתה, תוך קביעה כי ההלכה "מבוססת על לשונו הברורה של סעיף 13(5) הנ"ל ועל ההיסטוריה החקיקתית שלו" (דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר [פורסם בנבו] (10.11.09)).
14. הבחינה אם פרסום בא בגדרי ההגנה שמעניק סעיף 13(5) בחוק נעשית כאשר בית המשפט משקיף מעל תוכן הדברים ובוחן רק את "זירת הדיבה", כלומר – אין להידרש לבירור תוכני של הפרסום, אלא רק לבירור השאלה האם הדברים נאמרו במסגרת ההליך המשפטי במובנו הרחב, ותו לא.
15. בהתאם לקבוע בסעיף 20(ב) בחוק יסוד: השפיטה, הלכה שקבע בית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון, ועל כן אין לסטות ממנה.
16. טענת המערערת שלפיה ההגנה אינה חלה על פרסומים שנעשו תוך כדי ההליך המשפטי אך נוגעים למי שאינו צד להליך המשפטי, אין לה תימוכין. אין דרישה כי הפרסומים יתייחסו דווקא לבעלי הדין לצורך תחולת ההגנה הקבועה בחוק.