בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ע"א 35538-04-19 לוי פילוסוף נ' דור
בפני כבוד השופטת ריקי שמולביץ
המערערת עו"ד עדי לוי פילוסוף
ע"י ב"כ עו"ד יפעת בן דוד עמית
נגד
המשיב עו"ד שחר דור
ע"י ב"כ עו"ד רונן טל
פסק דין
1. לפני ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט אריאל ברגנר) מיום 7.4.19, שבמסגרתו דחה בית המשפט על הסף תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 ₪ (ת.א 51433-02-19) [פורסם בנבו].
2. המשיב הוא אחד הנתבעים בתביעה כספית שהגישה חברה בבעלות בעלה של המערערת (להלן: "החברה") לבית משפט השלום ברמלה (ת.א. 29906-11-18) [פורסם בנבו] .
3. במסגרת ההליך בבית המשפט ברמלה הגיש המשיב תגובה לתשובה לבקשה לסילוק על הסף, שבמסגרתה טען כלפי המערערת, אשר לא הייתה צד להליך שם, את הדברים הבאים (סעיף 6 בתגובה לתשובה):
"אין בכוונת הח"מ להיגרר למחוזות אליהם הפליגה המשיבה (החברה – ר.ש.) ומי מטעמה וישמור לעצמו את ידיעותיו אודות אשת מנהל המשיבה, עיסוקיה, אופיה ויחסיה אל מול גורמים שלישיים שאינם מנהל המשיבה ודי "לחכימא ברמיזא" (כמו גם נטילת הכספים אותה מבצעת ביחד עם מנהל המשיבה), ברם שנראה כי מנהל המשיבה כבר נענש דיו".
4. בגין התבטאות זו הגישה המערערת את התביעה האמורה לבית משפט השלום בפתח תקווה שבמסגרתה ביקשה לחייב את המשיב לשלם לה פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ש"ח.
5. בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי התבטאות המשיב, הגם שמוטב שלא הייתה נכתבת, נעשתה תוך כדי דיון משפטי, ולפיכך, היא בגדר פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(5) בחוק. בחינת לשונו של סעיף 13(5) בחוק, בראי מכלול הוראותיו ותכליתו, מעלה כי ישנו תנאי יחיד לחסינות האמירה והוא אמירתם "תוך כדי הדיון". תנאי זה זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה. לפיכך יש להחילו גם על דברים שנאמרו ביחס לצד שלישי שאינו צד להליך המשפטי, ובלבד שהדברים נאמרו תוך כדי הדיון ופורסמו לצדדים במשפט, להבדיל מפרסום לעיניהם של זרים לדיון.
טענות המערערת
6. המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא כשלא ערך אבחנה בין התבטאות במסגרת הליך משפטי החוסה תחת הגנת החוק לבין התבטאות בוטה שנאמרה באופן מכוון במטרה להשפיל ולבזות ועושה שימוש לרעה בהליך המשפטי ככסות.
7. לטענת המערערת, פסק הדין נותן לגיטימציה להתבטאויות חמורות ומשוללות רסן, ומתיר להן לחסות בצלה של ההגנה הקבוע בסעיף 13(5) בחוק, על אף חומרתן, רשעותן, הבוטות שבהן והיעדר כל בסיס אמתי. כל זאת כלפי המערערת, עו"ד במקצועה, שאינה קשורה להליך שבמסגרתו פורסמו ההתבטאויות, ומופיעה תדיר לפני המותב באותו הליך. בנוסף, ההתבטאות לא הייתה רלוונטית להליך שבו פורסמה, ונעשתה באופן פסול, תוך כדי הרחבת היריעה למחוזות לא לה.
8. פרסום זה נועד להכפיש את שמה הטוב של המערערת ולפגוע במשלח ידה, ואין מקום להתירו.
9. המערערת טוענת כי הפרשנות המרחיבה שניתנה לסעיף 13(5) בחוק נועדה לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא מורא, מבלי שיצטרכו לשקול את דבריהם בחשש מפני תביעות עתידיות. החסינות לא נועדה לאפשר השתלחויות חסרון רסן במי שאינו צד להליך המשפטי.
10. לטענת המערערת, חל כרסום בהלכה שנקבעה בפרשת חיר (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פד"י סג(2) 511 (2009), שעליה סמך בית משפט קמא את פסק דינו, והפנתה לפסיקה מאוחרת יותר שקבעה כי הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי כלפי מי שהוא צד למשפט.
11. לבסוף טענה המערערת כי בית משפט קמא קבע שלא היה מקום להתבטאות המשיב וכי "מוטב היה שהדברים לא יאמרו". חומרה יתרה יש בעובדה שהדברים נכתבו על ידי עו"ד וכלפי עו"ד אחרת, חברתו למקצוע, אשר לא הייתה צד להליך. בנסיבות אלה, ההתבטאות אינה יכולה לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בחוק ויש להחריגה מההלכה שנקבעה בפרשת חיר.
טענות המשיב
12. לטענת המשיב, דרכה של המערערת בערעור זה חסומה.
13. בפרשת חיר דן בית המשפט העליון בפרשנות סעיף 13(5) בחוק וקבע באופן ברור כי תנאי יחיד לקיומה של חסינות בהתאם לסעיף זה הוא אמירת הדברים "תוך כדי הדיון". בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי אין הגבלה תכנית כלשהי על הדברים וכי ברור כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם בית המשפט (במובן הרחב) (שם, 521). בקשה לדיון נוסף נדחתה, תוך קביעה כי ההלכה "מבוססת על לשונו הברורה של סעיף 13(5) הנ"ל ועל ההיסטוריה החקיקתית שלו" (דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר [פורסם בנבו] (10.11.09)).
14. הבחינה אם פרסום בא בגדרי ההגנה שמעניק סעיף 13(5) בחוק נעשית כאשר בית המשפט משקיף מעל תוכן הדברים ובוחן רק את "זירת הדיבה", כלומר – אין להידרש לבירור תוכני של הפרסום, אלא רק לבירור השאלה האם הדברים נאמרו במסגרת ההליך המשפטי במובנו הרחב, ותו לא.
15. בהתאם לקבוע בסעיף 20(ב) בחוק יסוד: השפיטה, הלכה שקבע בית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון, ועל כן אין לסטות ממנה.
16. טענת המערערת שלפיה ההגנה אינה חלה על פרסומים שנעשו תוך כדי ההליך המשפטי אך נוגעים למי שאינו צד להליך המשפטי, אין לה תימוכין. אין דרישה כי הפרסומים יתייחסו דווקא לבעלי הדין לצורך תחולת ההגנה הקבועה בחוק.
17. עוד טען המשיב כי המערערת אינה צד זר לסכסוך בין הצדדים. המערערת מופיעה תדיר עם עורכי הדין שייצגו את בעלה, היא נכחה בדיונים בהליך שבו פורסמה ההתבטאות, והיא אף פנתה לאשת המשיב במסרונים בהקשר לעסקו של בעלה. הפרסום נושא הערעור נעשה בעקבות דברים קשים שהוטחו במשיב וברעייתו בתשובה לבקשה לסילוק על הסף.
18. לבסוף טען המשיב, כי בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד, התערבות ערכאת הערעור באלה תיעשה רק במקרים חריגים, ולא זה המקרה בענייננו.
דיון והכרעה
19. סעיף 13 בחוק קובע מהם פרסומים מותרים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובהם "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור." (סעיף 13 (5)).
20. החוק מבטא איזון בין הגנה על שמו הטוב של אדם לבין אינטרסים אחרים שמתנגשים בו לעיתים. סעיף 13(5) בחוק עניינו בהגנה על אינטרס ציבורי רחב לקיומו של הליך משפטי תקין, מבלי שהמעורבים בו יחששו מפני תביעות העלולות להיות מוגשות נגדם בגין התבטאויות שעלולות להיחשב כפרסום לשון הרע במובנו של החוק.
21. לשון החוק מציבה תנאי יחיד לתחולת ההגנה, והיא, שהפרסום נעשה "תוך כדי דיון" בפני הגופים השיפוטיים הנזכרים בו. הפסיקה אימצה מבחן מרחיב למושג "תוך כדי דיון", כך שבפועל ההגנה הקבועה בסעיף זה מוחלת "על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974), וראה גם אורי שנהר דיני לשון הרע 199 (1997)).
22. אשר לתוכן הפרסום – בעבר, קבע החוק כי הפרסום חייב להיעשות "לצורך הדיון ובקשר אתו". תנאי זה נמחק במסגרת התיקון הראשון לחוק (שנהר, 200). מחיקת התנאי שלפיו על הפרסום להיעשות לצורך הדיון ובקשר אתו עוררה שאלה פרשנית, אשר הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון.
23. בפרשת חיר נדונה בהרחבה תחולתו של סעיף 13(5) הנ"ל ונקבע, ברוב דעות, כי ההגנה שמעניק סעיף 13(5) בחוק על פרסומים שנעשו תוך כדי הדיון המשפטי היא הגנה מוחלטת. לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית מלמדות כי המחוקק "במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון" (שם, 522). נקבע כי סייגים שנשמעו בפסיקת בתי משפט מחוזיים לעניין תוכנו של הפרסום מקומם במישור הדין הרצוי, ולא במישור הדין המצוי.
24. באשר לדין המצוי נקבע כי הסעיף "אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד גמור לכוונה המפורשת של המחוקק" (פרשת חיר, 523).
25. נוכח דברים ברורים אלה, אין לקבל את טענת המערערת באשר לחוסר הרלוונטיות של הפרסום להליך המשפטי שבו נעשה ולהרחבת יריעת המחלוקת למחוזות שאינם ראויים. ההלכה הברורה מורה כי אין להידרש לבחינת תוכנו של הפרסום. כל עוד מדובר בפרסום שנעשה "תוך כדי הדיון", הוא מהווה "פרסום מותר" ואינו יכול לשמש עילה לתביעה.
26. הוא הדין באשר לטענת המערערת כי היא לא הייתה צד להליך המשפטי שבמסגרתו נעשה הפרסום. גם טענה זו מבקשת לבחון את תוכנו של הפרסום ואת נושאו, להבדיל מבחינת "זירת הדיבה".
27. המערערת סמכה את טענתה על פסק דין שניתן ברע"א 453/14 תמיר מדר נ' שלום אורן [פורסם בנבו] (1.6.14), שבמסגרתו קבע בית המשפט העליון כי "הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט...". ואולם הציטוט האמור שהובא בטיעוני המערערת הוא ציטוט חלקי. בהמשך נקבע שם כי "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט".
28. באותו עניין נדון פרסום באמצעות מכתבים שנשלחו לעדים פוטנציאליים בהליך המשפטי, ונקבע כי עדים פוטנציאלים אינם "צד למשפט". לפיכך, אין לראות בפרסום שנשלח לעדים פוטנציאלים, פרסום שנעשה במסגרת ההליך השיפוטי.
29. עינינו רואות כי הסייג שאותו קבע בית המשפט ביחס לפרסום המכוון כלפי מי שהוא צד למשפט, עניינו בנמען הפרסום ולא בנושא הפרסום. הקביעה כי פרסום לנמענים חיצוניים להליך אינו חוסה תחת הגנת סעיף 13(5), אינה רלוונטית לענייננו ואין בפסיקה שאליה הפנתה המערערת כדי לסייע לה.
30. יתר פסקי הדין שאליהם הפנתה המערערת ניתנו בערכאות נמוכות, ואין בהם כדי להביא לשינוי או לכרסום בהלכה המחייבת שנקבעה בבית המשפט העליון בפרשת חיר.
31. נוכח האמור, בדין קבע בית משפט קמא כי הפרסום המיוחס למשיב חוסה תחת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) בחוק, ולכן יש לסלק את התביעה על הסף.
32. לצד זאת, בנסיבות העניין, בשים לב לחומרת הדברים שבפרסום, שאותו המשיב לא הכחיש, דעתי היא, כי לא היה נכון לחייב את המערערת בהוצאות המשיב בערכאה קמא. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח קביעת בית משפט קמא כי "מוטב היה שהדברים לא יאמרו".
33. מדובר בהתבטאות מבישה אשר אין ולא היה לה מקום בכלל, ובין כותלי בית המשפט בפרט. מצופה מעורכי דין, שהם קציני בית המשפט, לנהוג בכבוד ובאיפוק כלפי חבריהם למקצוע. התבטאותו של המשיב חורגת משמעותית מנורמת התנהגות זו. אמנם הפרסום, ככזה שנעשה במסגרת ההליך השיפוטי, חוסה תחת הגנת החוק ואינו מהווה עילה לתביעה. עם זאת על בית המשפט להביע מורת רוחו מהתבטאויות בוטות מסוג זה.
34. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים. סבורתני כי מקרה זה הוא אכן חריג ומצדיק התערבות וביטול חיוב המערערת בהוצאות בערכאה קמא.
35. לנוכח כל האמור, אני דוחה את הערעור למעט לעניין חיוב המערערת בהוצאות המשיב, המבוטל בזאת.
36. בהליך זה כל צד יישא בהוצאותיו. העירבון שהופקד בתיק יוחזר לידי מפקידו.
ניתנה היום, י"ט סיוון תש"פ, 11 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
ריקי שמולביץ