בנסיבות אלה, לא מצאנו כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שלפיה היא זכאית לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין שימוש שלא כדין, ותביעתה ברכיב זה - נדחית.
ה. החזר ימי חופשה ששולמו ביתר
--- סוף עמוד 71 ---
177. לטענת הנתבעת, על התובע להשיב לה כספים שקיבל בגין 7 ימים שבהם דיווח על עבודתו, אך למעשה שהה בחופשה. הנתבעת העמידה תביעתה ברכיב זה על הסך של 10,181 ₪ (סעיפים 190-194 לתצהיר קידר; נספח 53-54 לתצהיר קידר). בסיכומיה העמידה את התביעה על 6 ימים בלבד בסך כולל של 8,726 ₪.
התובע טען בעניין זה כי אין בסיס לטענת הנתבעת בדבר אי דיווח וכי המסמכים שעליהם סומכת הנתבעת את טענותיה, הן קבלות המעידות על הוצאות דלק או אשל להם נדרש התובע בגין נסיעה ללקוחות מרוחקים.
178. עיון בנספח 54 מעלה, כי מר קידר מבסס טענתו על קבלות שהוצגו. הנתבעת טוענת, כי יש לקבל את גרסת מר קידר משום שלא נחקר עליה וזו לא נסתרה. דא-עקא, מר קידר נחקר בעניין זה ומעדותו עולה כי קביעת הנתבעת שהתובע שהה בחופשה מבוססת על חשבוניות שהציג בגין הוצאות תידלוק ואשל שהגיש לה (נספח 54 לתצהיר קידר). מעיון החשבוניות עולה כי בשנת 2009 שהה התובע באילת ביום 23.8.09 וכי ביום 2.8.09 עשה דרכו חזרה מאילת; בשנת 2010 שהה באילת במשך סוף שבוע ארוך בימים 1-4.04.10 (מתוכם 2 הם ימי עבודה); ביום 2.8.13 שהה סוף שבוע באילת ותידלק בדימונה בשעות אחר הצהריים המאוחרות בדרכו חזרה. היינו, הנתבעת טענה כי 5 ימים שהה התובע באילת ולא דיווח על ימים אלה כימי חופשה. טענת הנתבעת כי אין לה כל קשר לעבודתה לבין שהות בעיר אילת, לא נסתרה.
עם זאת, הנתבעת הציגה נסיעה לצפון ביום 15.8.12 וכן ארוחה בדימונה ביום 11.8.11 וטענה כי מדובר בימים שהתובע שהה בחופשה אלא שבחקירתו הנגדית הודה מר קידר כי לנתבעת לקוח בקיבוץ שמיר בצפון וחזר בו מטענתו לגבי יום זה (עמ' 196 ש' 15-21 לפרוטוקול). כאשר נשאל מר קידר לגבי ביקוריו של התובע אצל לקוח בשם "ווישיי" היושב בדימונה השיב כי הוא לא ידוע לו על כך והוא אינו זכור האם התובע ביקר אצלו (עמ' 196 ש' 26-29 לפרוטוקול).
179. מהדברים עולה, כי התובע לא דיווח על ימי חופשתו באילת ואולם הנתבעת לא סתרה את טענתו שלפיה ביקוריו בדימונה (גם אם דובר ביום שבו חזר מסוף שבוע באילת) היו במסגרת העבודה. מכאן, רשאית הייתה הנתבעת לדרוש קיזוז של 4 ימי חופשה בלבד בסך כולל של 6,463.5 ₪. יצוין, כי הנתבעת ערכה חישוביה על בסיס שכר אחרון בשיעור של 31,500 ₪ אלא משקבענו לעיל כי בסיס השכר לתשלום זכויות התובע עומד על סך של 35,000 ₪, גם הקיזוז צריך להיעשות על בסיס שכר זה.