ב"כ הנאשמות מוסיף וטוען כי ברגע שהתחלפה הבעלות בחברה, עם רכישתה על ידי בעליה הנוכחיים, החברה החלה לקבלת החלטות שנובעת מנתוני אמת ובהתאם למצב החברה. לדבריו, מנהלי החברה הנחו את יועציה המשפטיים שלא לנהל הוכחות בתיק ולקחת אחריות כבר בראשית ההליך, והכל על מעשים שלא שלהם ומבלי שהם יודעים בסופו של דבר אם ובמה יורשעו האורגנים. ב"כ הנאשמות טען כי תפיסת הניהול הנוכחית היא להתנהל כדין וכראוי ולהשאיר את העבר מאחור. לטענתו, הבעלים החדשים, כעולה מהנספחים שהוגשו לתמיכה בטיעונים לעונש, הזרימו מליוני שקלים כדי לשקם את החברות. כמו כן, יש לקחת בחשבון גם נזק תדמיתי שנלווה להרשעה שנמשך שנים אחרי העבירות. ב"כ הנאשמות מדגיש כי אין מדובר בחברה בפירוק או בשלד בורסאי, אלא בחברות חיות, המבצעות צעדים קשים מאד לקראת שיקום, ולכן גם עצם ההרשעה פוגעת בקבוצה.
לדבריו, יש להעדיף את אינטרס השיקום, בעיקר שעה שנושאי המשרה והעובדים שביצעו את העבירות המיוחסות לחברות, אינם עוד בחברות, ואלו הטמיעו נורמות של ציות לחוק. ב"כ הנאשמות הדגיש כי מדובר בחברה המפרנסת עדיין מאות עובדים, כאשר משבר הקורונה הוסיף אי וודאות כלכלית נוספת.
עוד מבקש ב"כ הנאשמות להתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות.
ב"כ הצדדים ביקשו מבית המשפט לכבד את הסדר הטיעון.
דיון והכרעה
אפתח את הדיון בקביעת מתחם הענישה, בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה. במסגרת נסיבות אלו אעמוד על העובדה שמדובר בנאשמות שהן חברות בע"מ. אז אתייחס לנסיבות החריגות של שיקום במקרה זה, ובתוך כך, על השיקום התאגידי כשיקול מרכזי כאשר מדובר בנאשמות שהן חברות. לבסוף אדון בהלכות הנוגעות להסדר טיעון ואגזור את עונשן של הנאשמות.
- גזירת הדין על פי סימן א'1 לפרק ו' בחוק העונשין (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה)
4.1. אופן גזירת הדין – כללי
סימן א'1 לפרק ו' בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: סימן א'1 ו-חוק העונשין, בהתאמה), עוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. סימן זה הוסף לחוק העונשין במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין (ס"ח תשע"ב 2330, מיום 10.1.12, להלן: תיקון 113). התיקון התבסס על מסקנות הועדה לענייני דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין – דין וחשבון (1997) בראשות השופט (בדימוס) א' גולדברג (להלן: דו"ח ועדת גולדברג). סעיף 40א לחוק קובע את מטרת התיקון והיא: "לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה". מכוח התיקון (סעיפים 40א-40טו לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע תחילה את מתחם הענישה הראוי בגין העבירה בנסיבותיה, ורק אז, ולאחר שנלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של הנאשם, על בית המשפט לגזור את דינו בתוך מתחם הענישה (למעט מקרים חריגים בהם ניתן לסטות ממתחם זה). חשיבות התיקון היא בהבחנה שיש לעשות בין האשם והגמול הראוי לעבירה כשלעצמה (שיקולים אוביקטיביים) לבין שיקולים אינדיבידואליים הנוגעים לנאשם (לניתוח החוק ומטרותיו ראו: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח הממשלה 241; רות קנאי, "הבניית שיקול הדעת של השופט בקביעת העונש בעקבות דוח ועדת גולדברג", מחקרי משפט ט"ו (תשנ"ט-1999) 147 (להלן: קנאי, הבניית שיקול הדעת) וכן סיגל קוגוט, אפרת חקאק ואיתמר גלבפיש, "מי מפחד מהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה? על ערכאת הערעור ותיקון 113" בתוך: משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים, 267 (בעריכת אלון הראל, מתוך הסדרה: משפט חברה ותרבות, בעריכת אסף לחובסקי, להלן: קוגוט, חקאק וגלבפיש, הבניית הענישה ו-משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים, בהתאמה (2017).