בע"פ 1656/16 ישעיהו דוידוביץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.03.2017, להלן: עניין דוידוביץ), נקבע כי (פסקה 113 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר):
"בית משפט זה קבע פעמים רבות בעבר, כי ראוי להטיל קנסות משמעותיים על מי שהורשעו בעבירות כלכליות. זאת, על מנת לשלול את טובת הנאה ממעשה העבירה ואף לפגוע בכיסו של העבריין מעבר לשוויה של טובת ההנאה כדי שידע מראש כי לא כדאי יהא לבצעו".
ב"כ הנאשמות הציג נתונים כלליים מהם עולה כי בעלי המניות החדשים השקיעו כספים רבים לצורך שיקום החברות, הליך שטרם הסתיים. על כן אני סבורה כי יש לקבוע מתחם הענישה לעניין הקנס שלא יפגע במאמצים אלו.
המדינה הבהירה כי סכום הקנס עליו סוכם, 100,000 שקלים, הוא אכן על הצד הנמוך, וכי לולא שיתוף הפעולה החריג של החברות ראוי היה להטיל עליהן קנס של מאות אלפי שקלים. אני סבורה שהמתחם נע בין 100,000 שקלים למליון וחצי שקלים בנסיבות ענייננו.
- השלב השני: נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ויש להתחשב בהם בגזירת הדין
לאחר שנקבע מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, יש לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם (או בחריגה ממנו במקרים המנויים בחוק). בגזירת העונש בשלב זה, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אלא לנאשם, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין. סעיף 40יא מונה רשימה לא סגורה של נסיבות בהן יש להתחשב בעת גזירת עונשו של נאשם בתוך מתחם העונש שנקבע. מדובר בנסיבות המתמקדות בעבריין, בנאשם, ולא בעבירה. הבסיס הרעיוני לכך הוא האינדיבידואליות של הענישה כנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו בהרחבה לעניין זה ואקי ורבין, הבניית הענישה, בעמ' 452).
להלן אעמוד על הנסיבות הרלבנטיות בעניינן של הנאשמות. סעיף 40יא (4) קובע כי לענין זה ניתן להתחשב בין היתר ב: "נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב" במסגרת זו אתייחס להודית הנאשמות, לגילוי מרצון על עבירות שרשויות האכיפה לא ידעו שביצעו, והעברת מלוא המסמכים לידיהן.
6.1. הודאה ונטילת אחריות
ב"כ המאשימה עמד על חשיבות ההודאה, בעיקר בשל העובדה שהיא מהווה לקיחת אחריות על מעשי הנאשמות, בעיקר כאשר נושאי המשרה, האורגנים המרכזיים שמעשיהם מיוחסים לנאשמים, כפרו במיוחס להם ומשפטם עדיין מתנהל. הפסיקה הכירה ברכיב "נטילת האחריות" כרכיב המצדיק מתן הקלה משמעותית בשלב העונש. משקלה המרכזי של ההודאה טמון בהבעת החרטה שהיא מגלמת, בהפנמת הפסול במעשים ובהרכנת ראש (ראו לעניין זה: איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו, "מקומה הראוי של חרטה בענישה הפלילית", מחקרי משפט כח 69, 89-90 (2012). עמד על כך בית המשפט העליון בעניין מצגר שם קבע כב' השופט ע' פוגלמן (בפסקה 23 לפסק דינו):