אשר לטענה להפרת חובת תום הלב במו"מ, לטענה זו אין כל בסיס בחומר הראיות, והתובע אף אינו מפרט מהי ההתנהגות חסרת תום הלב שהוא מייחס לנתבעים בשלב המו"מ לכריתת ההסכמים בינו לבין החברה, אשר כאמור נכרתו בשנת 2001 ובשנת 2004, זמן רב טרם מועד מימוש הסכם האופציה.
אשר לחוסר תום לב בקיום חוזה, התובע טוען כי הנתבעים "נתנו לתובע להאמין שאם יכלו כל הקיצין, יממנו הנתבעים את התחייבויות החברה..." (סעיף 177 לסיכומי התובע) ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, טענות אלה לא גובו בראיות. אין די באמירה הכללית כי הנתבעים כלל לא התכוונו לגרום לחברה לכבד את ההסכמים עם התובע. ולראיה – החברה כיבדה את הסכם ההלוואה ופרעה אותה, גם אם באיחור מה.
בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעניין עוולת המרמה, התובע והנתבע 2 נפגשו פעמים בודדות בלבד ולא הוכח כי הנתבע 2 הציג בפני התובע מצגים כלשהם ביחס לחברה. ובאשר לנתבע 1, שהיה בקשר רציף עם התובע, לא הוכח כי התחייב אישית בפני התובע כי יכנס בנעלי החברה במקרה שלא תוכל לכבד את התחייבויותיה.
זאת ועוד, אם בתום לב עסקינן, לא למותר לציין כי התובע עצמו לא חשף בפני החברה והנתבעים את הליך כינוס הנכסים שהוטל עליו, טרם מועד מימוש הסכם האופציה. יתכן ואם מלוא המידע היה מוצג בפני הצדדים מבעוד מועד, ניתן היה להגיע לתוצאה שונה.
אם כן, לאחר בחינת הראיות לא מצאתי מקום לקבוע כי הנתבעים הפרו את חובותיהם לנהוג בתום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתת הסכם ובעת קיום הסכם.
בשולי הדברים אציין כי עלו טענות נוספות במסגרת הדיון בין הצדדים ולא מצאתי להתייחס לכולן מאחר והן מצויות בשולי הדיון ואינן נחוצות להכרעה בתובענה, או שהתייתרו (כך למשל המחלוקת לעניין עסקת צנה, לגביה טען התובע כי הנתבע 2 הוציא כספים מהחברה מספר ימים לפני מימוש האופציה ובסיכומי התשובה אישר כי אינו טוען לתרמית בהקשר זה, ראו: סעיף 53 לסיכומי התגובה של התובע).
10. סוף דבר
התובע הגדיר את תביעתו כ"סיפור פשוט", בידו פסק בוררות אשר לא כובד על ידי החברה, זאת לטענתו בשל ההתנהלות מכוונת, תרמיתית וחסרת תום לב של נושאי המשרה בחברה. טענות התובע לתרמית ופעולה בחוסר תום לב במסגרת הקשר החוזי ולאחר מתן פסק הבוררות לא הוכחו, והחברה אף קיימה חלק מהתחייבויותיה על פי ההסכמים.
לצערנו, לא אחת קורסות חברות ומותירות אחריהן נושים אשר חובם לא נפרע. כך קרה גם במקרה דנן: הסכם האופציה, נושא התובענה, אמור היה להתממש בחודש אפריל 2006. בגינו התנהלו הליכים משפטיים ארוכי שנים בין הצדדים והחברה, תחילה במסגרת בקשה לצו פירוק לחברה וערעור לבית המשפט העליון על החלטת הפירוק, הליכים שנסתיימו במתן פסק הדין של בית המשפט העליון שנת 2009. לאחר מכן, נוהלו הליכי בוררות בין התובע לחברה, שנסתיימו במתן פסק הבוררות בשנת 2011. במהלך שנים אלה, השתנה מצב החברה לרעה והנתבעים הורשעו בפלילים וריצו תקופת מאסר בכלא. החברה נכנסה להליכי פירוק, לבקשת חברות המצויות בבעלות הנתבעים, בגין חובות אליהן. התרשמותי היא שנזקו של התובע נגרם בשל חלוף הזמן, ולא בשל תכנית תרמית מצד הנתבעים. התובע עצמו מצהיר כי הרקע להגשת התובענה הוא אי כיבוד פסק הבוררות- "מיותר לציין כי לו היתה החברה פורעת את החוב הפסוק שנפסק בפסק הבוררות, הרי שהתובע לא היה פותח בהליך נוסף נגד הנתבעים..." (סעיף 192 לסיכומי התובע). קשה ליישב אמירה זו עם טענות התובע כי הנתבעים פעלו בתרמית למין תחילת ההתקשרות החוזית בינו לבין החברה.