פסק דין
התובע, יוסף מנור (להלן: התובע) הגיש תביעה כנגד אביב אלגור (להלן: הנתבע 1) ואיאן נייג'ל דיוויס (להלן: הנתבע 2, הנתבעים 1 ו-2 ביחד יקראו להלן: הנתבעים). התובע עותר לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לו סך של 6,500,000 ₪ , בעקבות מערכת הסכמית ביניהם.
1. רקע הדברים
1.1. הצדדים והחברות המעורבות
התובע הוא איש עסקים. הנתבע 1, והנתבע 2, הם קרובי משפחה שניהלו, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, פעילות עסקית באמצעות חברת אחזקות פרטית שנרשמה בישראל בשם 3I Investments In Industry Ltd. (להלן: 3I), בהמשך החברה שינתה את שמה ל"פיתוח ערבות הנגב והשפלה בע"מ" (להלן: החברה או פיתוח ערבות הנגב). 3I התאפיינה ברכישת חברות ישראליות שהיו במשבר עסקי לצורך שיקומן. כך, נרכשו החברות פרי הגליל, ויטה, קפולסקי ועוד.
הנתבעים שלטו בפיתוח ערבות הנגב באמצעות חברות פרטיות שבשליטתם. הנתבע 2 באמצעות חברת איתקה נכסים בע"מ (להלן: חברת איתקה), שהחזיקה ב 66.7% ממניות החברה, והנתבע 1 באמצעות חברת קירתה נכסים בע"מ (להלן: חברת קירתה), שהחזיקה ב 33% ממניות החברה. הנתבע 1 שימש כיו"ר דירקטוריון החברה, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.
1.2. מערך ההסכמים נשוא התובענה
1.2.א. ההסכמים הראשונים – ספטמבר 2001
ביום 20.9.2001 כרת התובע עם החברה שני הסכמים, במסגרתם השקיע שלושה מיליון דולר, מחציתם כהשקעה בחברת "פרי הגליל בע"מ", אשר בהמשך שינתה את שמה ל"ויטה פרי הגליל בע"מ" (להלן "ויטה פרי הגליל") ומחציתם כהלוואה לחברה, כמפורט להלן. ההסכמים נוסחו על ידי עו"ד אבי שץ, שהיה עורך דינה של החברה ועורך דינו של הנתבע 1.
ההסכם הראשון, הסכם השקעה, הסכם לרכישת מניות במסגרתו רכש התובע מהחברה, בתמורה למיליון וחצי דולר ארה"ב, 73,455 מניות רגילות ויטה פרי הגליל (להלן הסכם הרכישה או הסכם ההשקעה). התובע מונה לדירקטור בחברת ויטה פרי הגליל.
ההסכם השני – אגרת חוב במסגרתה הלווה התובע לחברה סך של 1.5 מיליון דולר ארה"ב (להלן "הסכם ההלוואה"). על פי הסכם ההלוואה היה על החברה לפרוע את ההלוואה, בתוספת ריבית שנתית בשיעור 5%, עד ליום 1.1.05, אלא אם יוסכם בין הצדדים אחרת.
1.2.ב. ההסכם המתקן הראשון – יולי 2002
ביום 3.7.2002 נכרת בין החברה לתובע הסכם לתיקון הסכם ההלוואה ותנאי אגרת החוב, במסגרת ההסכם הוקדם מועד פירעון ההלוואה, ונקבע בו כי על החברה לפרוע את ההלוואה לתובע עד ליום 10.1.04 (להלן: ההסכם המתקן הראשון). כמו כן נקבע בהסכם המתקן הראשון כי התובע יתפטר מחברותו בדירקטוריון החברה ויהיה רשאי למנות משקיף מטעמו לדירקטוריון. לטענת התובע הרקע לכך הוא אי הסכמות בינו לבין הנתבע 1 באשר לניהול חברת ויטה פרי הגליל, בעת היותו דירקטור בויטה פרי הגליל (הנתבעים חולקים על כך ואף צירפו דו"ח מיידי לבורסה מיום 7.7.2002, נספח 36 לתצהיר אלגור, בו נאמר כי הפרישה אינה בנסיבות המחייבות דיווח).
1.2.ג. ההסכם המתקן השני – הסכם האופציה – ינואר 2004
בסמוך למעד פירעון ההלוואה, בינואר 2004 (החברה אמנם לא פרעה את ההלוואה במועד, אך עשתה זאת על פי תנאי ההסכם החדש בחלוף מספר חודשים), נכרת בין החברה לתובע הסכם מתקן נוסף במסגרתו נקבעו מועדי פירעון חדשים להלוואה (אפריל 2004-אוגוסט 2005). ההסכם (נספח 7 לתצהיר אלגור נושא תאריך של ינואר 2004, אך המועד המדויק בו נחתם אינו מצוין). בנוסף, ניתנה לתובע אופציית Put, המקנה לתובע זכות לחייב את החברה לרכוש ממנו חזרה את מניותיו בויטה פרי הגליל בתמורה לסך של 6,568,850 ₪ השווים ל-1.5 מיליון דולר ארה"ב, בשלושה תשלומים (להלן "הסכם האופציה"). תנאי הסכם האופציה הינם ליבה של התובענה ולכן נביא אותם במלואם:
"למנור ניתנת בזאת אופציה מסוג Put לכפות על 3איי את רכישת המניות (להלן: "האופציה"), בכל מועד החל מחתימת ההסכם ועד למוקדם מבין יום 1 בפברואר 2006 או המועד בו לא יחזיק יותר מנור במניות כולן ("מועד פקיעת האופציה"). תמורת המניות תשלם 3איי למנור, אם יממש את האופציה, סך של 6,568,500 (שישה מיליון, חמש מאות שישים ושמונה אלף וחמש מאות) ₪ ("תמורת המניות") באופן המתואר להלן.
מנור יודיע ל- 3איי בכתב על רצונו במימוש האופציה. היה ומימש מנור את האופציה, תשלם – 3איי את תמורת המניות במועדים הבאים (להלן: "מועדי תשלום תמורת המניות") כנגד קבלת כמות המניות המתוארות בסעיף 4.2 להלן כשהן מניות נקיות מכל חוב, התחייבות, עיקול, שעבוד, או זכות צד ג' כל שהיא. לא יועמדו המניות נקיות כאמור, יחשב הדבר כאילו לא מומשה האופציה בגינן:
- ביום 1.4.2006 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪).
- ביום 1.4.2007 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪).
- ביום 1.4.2008 ישולם למנור סך של 2,189,500 ₪ (שני מליון, מאה שמונים ותשעה אלף וחמש מאות ₪)".
1.3. השתלשלות העניינים בין הצדדים לאחר הסכם האופציה וההליכים שלעניין
ביום 5.9.2005 הודיע התובע לחברה בכתב על מימוש האופציה.
ביום 6.2.2006 הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "בנק לאומי") לבית המשפט המחוזי, בקשת נושה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל כנגד התובע. בקשת הכינוס נמחקה ביום 27.4.2006.
ביום 5.3.2006 שלח התובע לחברה, בעת שנוהל הליך הכינוס נגדו, הודעה נוספת על רצונו במימוש האופציה. התובע לא ציין כי מתנהל נגדו הליך של כינוס נכסים.
ביום 2.4.2006 דחתה החברה את דרישת התשלום מכוח הסכם האופציה של התובע. החברה הודיעה לתובע, בכתב, כי התברר לה שהוגשה כנגד התובע בקשה למתן צו כינוס נכסים והכרזה כפושט רגל, ולפיכך המניות נשוא האופציה אינן נקיות מכל "חוב, התחייבות, עיקול, שעבוד או זכות צד ג' כל שהיא" כנדרש בהסכם האופציה. בנסיבות אלה, המניות אינן נקיות מזכויות לצד ג', האופציה בטלה ובקשת התובע לתשלום נדחית.
בין התובע לחברה התנהלה חליפת מכתבים בנושא. משעה שהחברה דחתה את בקשתו למימוש האופציה, התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוקה, פש"ר 1891/06 יוסף מנור נ' ערבות פיתוח הנגב והשפלה בע"מ, (להלן: בקשת הפירוק). ביום 28.11.2006 ניתן צו לפירוק החברה ע"י כב' השופטת ורדה אלשייך (להלן: צו הפירוק). החברה הגישה לבית המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע צו הפירוק (בש"א 25259/06) וערערה על פסק הדין במסגרתו ניתן צו הפירוק. הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשו בתמיכת הכנ"ר (ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור). ביום 2.2.2009 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הערעור התקבל וצו הפירוק בוטל (להלן: פסק הדין בבית המשפט העליון).
במחצית שנת 2009 הופנה הסכסוך לבוררות בפני כב' השופט בדימוס לויט. ביום 31.7.2011 ניתן פסק הבורר בו נקבע כי תביעת התובע כנגד החברה מתקבלת, החברה חויבה לשלם לתובע את מלוא התמורה בגין המניות, בסך של 7,680,885 ₪ בצרוף ריבית והצמדה, כנגד העברת המניות, כמו גם הוצאות ההליך בסך 65,000 ₪ (להלן "פסק הבוררות").
ביום 11.9.2011 הגישו חברת קורנית נכסים בע"מ וחברת ספרטי נכסים בע"מ, חברות המצויות בבעלות הנתבעים, בקשה לפירוק החברה בגין חובות בסך של למעלה מ- 37 מיליון ₪ (פר"ק (נצ') 20988-09-11 קורנית נכסים בע"מ נ' פיתוח ערבות הנגב והשפלה (1995) בע"מ). ביום 4.3.2012 הוציא בית המשפט המחוזי בנצרת צו לפירוק החברה ומינה את כונס הנכסים הראשי לתפקיד מפרק החברה.
החברה לא שילמה לתובע את הכספים בהם חויבה בפסק הבורר.
המועד האחרון להגשת תביעת חוב למפרק החברה היה בחודש אוגוסט 2012, התובע לא הגיש במועד זה תביעת חוב אלא הגיש תביעה זו בחודש ינואר 2013, ולאחר מכן, במרץ 2013 הגיש בקשה להגשת תביעת חוב באיחור.
2. טיעוני הצדדים
2.1. טיעוני התובע
התובע טוען כי לנתבעים קיימת אחריות אישית לחוב החברה כלפיו מכח היותם בעלי השליטה בחברה ומקבלי ההחלטות הבלעדיים בה. התובע טוען כי הנתבע 1, אשר התגורר בארץ, הוצב בחזית העסקית ניהל אותה בפועל ועמד עימו בקשר. הנתבע 2 הוא בעל הממון, שהיה שותף לכל ההחלטות הנוגעות לחברה, הנחה את הנתבע 1 ועל פיו ישק דבר. לטענת התובע, הנתבעים רקמו תכנית לפיה החברה תתנער מהתחייבויותיה כלפי התובע באופן אשר יעשיר אותם על חשבונו.
התובע טוען כי לחברה לא היתה כל כוונה לעמוד בהתחייבויות כלפיו, זאת כנלמד מעדות הנתבע 1 בהליך הבוררות לפיה החברה לא נקטה בצעדים מיוחדים לגיוס כספים לתשלום תמורת המניות בהתאם להסכם האופציה. התובע טוען כי הנתבעים חיפשו אמתלה להצדיק את התנערות החברה מהתחייבותה לפי הסכם האופציה ומצאו אותה בבקשה לכינוס נכסי התובע. התובע מפנה לקביעות שונות בפסק הבוררות לביסוס טענותיו.
התובע מפנה לכך שהחברה או הנתבעים לא פנו אליו בעניין בקשת כינוס הנכסים טרם מועד מימוש האופציה. עוד מפנה התובע לכך שהחברה והנתבעים לא בחנו כלל את האפשרות לממש את שני השלבים הנוספים של מימוש האופציה, שני המועדים המאוחרים בהם היו המניות אמורות להיות מועברות תמורת תשלום.
התובע טוען כי החברה לא כיבדה את פסק הבורר ולא ביצעה את הוראותיו, הנתבעים כמנהלי החברה ובעלי השליטה בה התעלמו מהוראות פסק הבורר.
התובע טוען כי כלל לא ידע על הליך הפירוק שהוגש כנגד החברה על ידי חברות המצויות בשליטת הנתבעים. וכי הדבר נודע לו אך חודשים מספר טרם הגשת התביעה.
לגופו של עניין, טוען התובע כי הנתבעים הפרו את החובות החלות עליהם מכח דיני הנזיקין ודיני החוזים וכי מעשיהם מהווים תרמית, מצג שווא וגרם הפרת חוזה. הנתבעים הפרו את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום הסכם וכן הפרו את חובת הזהירות ואת חובת האמונים בה הם חייבים לתובע, כפי שיפורט להלן.
אפתח בפירוט טענותיו המקדמיות של התובע, ולאחר מכן אפרט את טענותיו לגופם של דברים.
2.1.א. טענות מקדמיות
התובע טוען כי ממצאי פסק הבוררות מהווים השתק פלוגתא בהליך זה, מאחר והנתבע 1 נטל חלק פעיל בהליך הבוררות, הגיש תצהיר מטעם החברה והיה, ביחד עם הנתבע 2, הגורם המחליט בפרשה. לטענת התובע הנתבעים הינם צד קרוב בעל קרבה משפטית מספקת בכדי להחיל את הכלל בדבר מעשה בית דין. במקרה הנדון החברה נשלטה על ידי שני הנתבעים בלבד, אשר ניהלו אותה בעצמם, שלטו בהחלטותיה וייצגו אותה במסגרת הליך הבוררות. לפיכך יש לאמץ את המסכת העובדתית שנקבעה בפסק הבוררות.
2.1.ב. טיעונים לגופו של עניין
התובע טוען, כאמור, כי הנתבעים אחראים אישית כלפי התובע מתוקף היותם אורגנים בחברה – דירקטורים ונושאי משרה.
התובע מעיד כי שוחח עם הנתבע 1 לאחר מכתב מימוש האופציה בנושא הכספי והנתבע 1 לטענתו הבטיח לו שהוא יקבל את כספו חזרה "אמר לי אין לך מה לדאוג. אנחנו מגייסים את הכסף, נדאג שתקבל את הכסף" (פרוטוקול עמ' 61 ש' 3-4). לא זאת אף זאת, התובע טוען כי הנתבע 1 אמר לו, לאחר שנודע לו על הגשת בקשת כינוס הנכסים כנגד התובע, כי הוא פועל לגיוס הכסף ואף נוסע לחו"ל לנתבע 2 בעניין זה. התובע טוען כי מדובר בהבטחות כוזבות מצד הנתבעים וכי, כפי שנקבע בפסק הבורר, החברה לא פעלה לגיוס כספים לביצוע התשלום.
לגבי אופן התנהלות הנתבעים בעסקיהם מפנה התובע לקביעות בית המשפט המחוזי והעליון בעניינם של הנתבעים במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגדם בעניין חברת צינורות הים התיכון (ת"פ 40162/05 מדינת ישראל נ' אלגור ואח' (פורסם בנבו, 2009) וע"פ 5307/09 דיוויס ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2010). התובע מבקש ללמוד מקביעות בתי המשפט בהליכים הפליליים ביחס להתנהלות הנתבעים בעסקיהם שם, לעניין שלפניי.
עוד מוסיף התובע ומפנה לקביעות בפסק הבוררות מהן עולה, כך לטענתו, כי החברה לא התכוונה לבצע את התשלום וכי חיפשה אמתלה שלא לקיים את החיוב. התובע טוען כי על פי תורת האורגנים מייחסים את פעולות האורגן לחברה. מכאן שקביעות הבורר, כי החברה לא התכוונה לעמוד בהתחייבותה לנתבע, למעשה מיוחסת לאורגנים של החברה, קרי – לנתבעים. זאת בייחוד לאור העובדה שהחברה נשלטה ונוהלה בלעדית על ידי הנתבעים. גם אם הנתבע 2 אינו מחזיק ישרות במניות החברה, ואינו רשום כדירקטור בחברה, עדיין התפקיד שמילא בחברה בפועל מגדירו כנושא משרה בהתאם להוראות חוק החברות. התובע מציין לעניין זה שהנתבעים, באמצעות חברות שבשליטתם, פנו בבקשה לפירוק החברה כחודש לאחר מתן פסק הבורר.
התובע טוען כי הנתבעים אחראים כלפיו אישית מתוקף אחריותם כדירקטורים ונושאי משרה בחברה. התובע טוען כי הנתבעים אחראים אישית כלפיו מכח דיני הנזיקין – התובע טוען כי מתקיימים בנתבעים יסודות עוולת התרמית, העוולה של גרם הפרת חוזה ועוולת הרשלנות. עוד טוען התובע כי הנתבעים אחראים כלפיו מכוח דיני החוזים, על אף שכל החוזים עמו נחתמו עם החברה.
התובע טוען לעניין זה כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") והמחייבת צד למשא ומתן לכריתת חוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. וכן טוען התובע כי הנתבעים הפרו את החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים הקובע כי יש לקיים חיוב הנובע מחוזה בדרך מקובלת ובתום לב. לטענת התובע חובת תום הלב חלה גם על נושאי משרה ודירקטורים בחברה. הנתבעים הבטיחו לתובע כי יקבל את כספי האופציה ורק לאור הבטחות אלה הסכים לדחות את מועד התשלום וכרת עם הנתבעים את ההסכם המתקן הראשון ואת הסכם האופציה. התובע טוען כי הבטחות הנתבעים ניתנו בחוסר תום לב מאחר וידעו את מצבה הכלכלי הקשה של החברה. עוד נטען כי הנתבעים הטעו את התובע להאמין כי במקרה הצורך הם יממנו את התחייבויות החברה.
2.2. טיעוני הנתבעים
לשם הנוחות יובאו טענות הנתבעים במאוחד. טענות ייחודיות לאחד הנתבעים יובאו במפורש בנפרד.
הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה בשיהוי וכי הטענות המועלות כנגדם לא בוססו בראיות. הנתבעים שמים את הדגש על העובדה כי המערכת ההסכמית שבבסיס התביעה נכרתה בין התובע לחברה והם לא היו צד לה.