39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."
הנתבע 1 טוען כי התובע לא הוכיח כי קיימת לנתבע 1 אחריות חוזית כלפיו. לדידו של נתבע 1 אין לו כל אחריות לגבי קיום ההסכמים שנכרתו בין החברה לתובע. גם במסגרת הליך הבוררות לא העלה התובע טענות כלפי הנתבע 1 בהקשר לתום ליבו במו"מ או בקיום ההסכמים. לטענתו, החברה פעלה לקיום ההסכמים ואף פרעה במלואה הלוואה שנטלה מהתובע. המחלוקת לעניין מימוש האופציה היתה מחלוקת כנה וסבירה והנתבע 1 פעל בתום לב לטובת החברה ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבל.
נתבע 2 דוחה את טענות התובע בדבר אחריות חוזית מצדו. הנתבע 2 טוען כי המערכת ההסכמית בין החברה לתובע לא מטילה עליו אחריות לקיום התחייבויות החברה. הנתבע 2 מדגיש כי לא נטל חלק במשא ומתן לקראת כריתת ההסכמים בין החברה לתובע. הנתבע 2 מציין כי החברה קיימה את התחייבויותיה האחרות כלפי התובע, כך פרעה את חוב ההלוואה כלפיו בהתאם למוסכם. ההחלטה של החברה בעניין מימוש האופציה התקבלה על סמך ייעוץ משפטי ואינה מבוססת על כל תרמית או כוונה להונות את התובע. הנתבע 2 סובר כי לכל היותר נוצרה מחלוקת כנה לגבי זכאות התובע לממש את האופציה.
כפי שציינתי לעיל, הבחירה הייתה בידי התובע עם מי להתקשר בעסקה. משהחליט להתקשר בעסקה עם החברה ללא ערבויות אישיות של בעלי השליטה, הוא אינו רשאי לעקוף את דיני הרמת המסך, ולתבוע אורגנים בחברה, למעט במקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה שלפניי. עקרון היסוד הוא חופש החוזים. כל אחד רשאי לבחור האם להתקשר בהסכם עם החברה לבדה או עם החברה ואחרים, על ידי קבלת ערבויות מתאימות מהם.
במקרה דנן התובע לא קיבל ערבויות אישיות מאת הנתבעים ולפי כך יש לבחון במשנה זהירות האם הוכחו טענות התובע כי הנתבעים הפרו את חובות תום הלב כלפיו, על אף שהתקשר בהסכם עם החברה ולא אישית עמם. הטלת חבות אישית על נושא משרה בגין הפרת חוזה על ידי חברה, תעשה במשורה ובנסיבות חריגות. יפים לעניין זה דבריו של יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי, 337 (מהד' חמישית, 2018):
"...ככלל הפרת חוזה על ידי החברה אינה מובילה להטלת אחריות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשם החברה ואינו צד להתקשרות.
...
"יש לשמור הטלת אחריות אישית למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון שלפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין צד ג' לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות"
המשוכה העומדת בפני התובע להוכחת טענתו להפרת חובות תום הלב על ידי נושאי משרה הינה גבוהה יותר מאשר בתביעה כנגד חברה (ראו לעניין זה: עניין נאששאשיבי לעיל). יפים לעניין זה דברי כב' השופט, לימים הנשיא, אשר גרוניס, בע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פסק 17 לפסק דינו (2009):
"עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב. חשוב להדגיש, עם זאת, כי אין בדברים האמורים כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן. באשר לחיוב אישי בגין חוסר תום לב בשלב המשא ומתן קבע בית משפט זה, כי "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (ע"א 10385/02 הנ"ל, עמ' 58). מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים."
אשר לטענה להפרת חובת תום הלב במו"מ, לטענה זו אין כל בסיס בחומר הראיות, והתובע אף אינו מפרט מהי ההתנהגות חסרת תום הלב שהוא מייחס לנתבעים בשלב המו"מ לכריתת ההסכמים בינו לבין החברה, אשר כאמור נכרתו בשנת 2001 ובשנת 2004, זמן רב טרם מועד מימוש הסכם האופציה.
אשר לחוסר תום לב בקיום חוזה, התובע טוען כי הנתבעים "נתנו לתובע להאמין שאם יכלו כל הקיצין, יממנו הנתבעים את התחייבויות החברה..." (סעיף 177 לסיכומי התובע) ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, טענות אלה לא גובו בראיות. אין די באמירה הכללית כי הנתבעים כלל לא התכוונו לגרום לחברה לכבד את ההסכמים עם התובע. ולראיה – החברה כיבדה את הסכם ההלוואה ופרעה אותה, גם אם באיחור מה.
בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעניין עוולת המרמה, התובע והנתבע 2 נפגשו פעמים בודדות בלבד ולא הוכח כי הנתבע 2 הציג בפני התובע מצגים כלשהם ביחס לחברה. ובאשר לנתבע 1, שהיה בקשר רציף עם התובע, לא הוכח כי התחייב אישית בפני התובע כי יכנס בנעלי החברה במקרה שלא תוכל לכבד את התחייבויותיה.
זאת ועוד, אם בתום לב עסקינן, לא למותר לציין כי התובע עצמו לא חשף בפני החברה והנתבעים את הליך כינוס הנכסים שהוטל עליו, טרם מועד מימוש הסכם האופציה. יתכן ואם מלוא המידע היה מוצג בפני הצדדים מבעוד מועד, ניתן היה להגיע לתוצאה שונה.
אם כן, לאחר בחינת הראיות לא מצאתי מקום לקבוע כי הנתבעים הפרו את חובותיהם לנהוג בתום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתת הסכם ובעת קיום הסכם.
בשולי הדברים אציין כי עלו טענות נוספות במסגרת הדיון בין הצדדים ולא מצאתי להתייחס לכולן מאחר והן מצויות בשולי הדיון ואינן נחוצות להכרעה בתובענה, או שהתייתרו (כך למשל המחלוקת לעניין עסקת צנה, לגביה טען התובע כי הנתבע 2 הוציא כספים מהחברה מספר ימים לפני מימוש האופציה ובסיכומי התשובה אישר כי אינו טוען לתרמית בהקשר זה, ראו: סעיף 53 לסיכומי התגובה של התובע).
10. סוף דבר
התובע הגדיר את תביעתו כ"סיפור פשוט", בידו פסק בוררות אשר לא כובד על ידי החברה, זאת לטענתו בשל ההתנהלות מכוונת, תרמיתית וחסרת תום לב של נושאי המשרה בחברה. טענות התובע לתרמית ופעולה בחוסר תום לב במסגרת הקשר החוזי ולאחר מתן פסק הבוררות לא הוכחו, והחברה אף קיימה חלק מהתחייבויותיה על פי ההסכמים.
לצערנו, לא אחת קורסות חברות ומותירות אחריהן נושים אשר חובם לא נפרע. כך קרה גם במקרה דנן: הסכם האופציה, נושא התובענה, אמור היה להתממש בחודש אפריל 2006. בגינו התנהלו הליכים משפטיים ארוכי שנים בין הצדדים והחברה, תחילה במסגרת בקשה לצו פירוק לחברה וערעור לבית המשפט העליון על החלטת הפירוק, הליכים שנסתיימו במתן פסק הדין של בית המשפט העליון שנת 2009. לאחר מכן, נוהלו הליכי בוררות בין התובע לחברה, שנסתיימו במתן פסק הבוררות בשנת 2011. במהלך שנים אלה, השתנה מצב החברה לרעה והנתבעים הורשעו בפלילים וריצו תקופת מאסר בכלא. החברה נכנסה להליכי פירוק, לבקשת חברות המצויות בבעלות הנתבעים, בגין חובות אליהן. התרשמותי היא שנזקו של התובע נגרם בשל חלוף הזמן, ולא בשל תכנית תרמית מצד הנתבעים. התובע עצמו מצהיר כי הרקע להגשת התובענה הוא אי כיבוד פסק הבוררות- "מיותר לציין כי לו היתה החברה פורעת את החוב הפסוק שנפסק בפסק הבוררות, הרי שהתובע לא היה פותח בהליך נוסף נגד הנתבעים..." (סעיף 192 לסיכומי התובע). קשה ליישב אמירה זו עם טענות התובע כי הנתבעים פעלו בתרמית למין תחילת ההתקשרות החוזית בינו לבין החברה.
לאור האמור, התביעה נדחית.
התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 10,000 שקלים. ההוצאות נפסקות על הצד הנמוך, שכן על אף שהתובענה נדחתה ויש מקום לחייב בהוצאות, הרי שהתובע, שלא באשמתו, נותר עם חוב שלא ניתן לגבותו.
ניתן היום, ה' אב תש"פ, 26 יולי 2020, בהעדר הצדדים.
מיכל אגמון גונן