ב) הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, בכך שפעלו באופן מכוון להתנער מההתחייבות למימוש האופציה. התובע מפנה לקביעות פסק הבוררות לפיהן לנתבעים לא היה טעם ענייני לאי מימוש האופציה, וכן מפנה לכך שחוות הדעת המשפטית עליה התבססו בדחיית מימוש האופציה נועדה לשמש ככסות בלבד. עוד טוען התובע כי התנהלות הנתבעים הוליכה אותו שולל בכך שגרמו לו להאמין כי החברה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיו;
ג) הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרת חובת הנתבעים אינו שנוי במחלוקת, שכן פסק הבוררות קבע במפורש כי על החברה לשלם לנתבע. החלטת הנתבעים שלא לממש את האופציה של התובע היא שהובילה לנזק. בנוסף על כך, פירוק החברה בעקבות בקשת חברות המצויות בשליטת הנתבעים לא אפשרו לתובע להיפרע מהחברה. מכאן שהקשר הסבתי בין התנהלות הנתבעים לנזק שנגרם לתובע הינו ברור.
התובע מוסיף כי לא עומדת לנתבעים חזקת התקינות מכח כלל שיקול הדעת העסקי. לטענתו, הנתבעים הסתמכו בחוסר תום לב על עצה משפטית פגומה במטרה להצדיק את החלטתם שלא לכבד את ההתחייבויות כלפי התובע.
הנתבעים טוענים כי לא חבו חובת זהירות לתובע (ומוסיפים כי גם לא חבו חובת אמונים). לטענתם, לנושאי משרה בחברה, ככלל, אין חבות כלפי צדדים שלישיים דוגמת התובע. לטענתם, על התובע היה להוכיח כי קיים מקור חוקי לחובת זהירות וחובת אמונים מצד הנתבעים כלפיו, אך התובע לא הוכיח קיום חובה שכזאת.
נתבע 2 טוען כי לא היה נושא משרה בחברה, לא היה דירקטור או בעל תפקיד בה וכי אף לא קיבל שכר מהחברה ולא היה מורשה חתימה בחברה. לטענתו, התובע לא הוכיח כי הנתבע 2 שימש כדירקטור בפועל או כי היה מעורב בניהול החברה וקבלת ההחלטות בה. לכן טענות התובע הקשורות להפרת חובות הנובעות מנשיאת משרה בחברה אינן מבוססות. לטענת הנתבע 2 החברה נוהלה על ידי עובדים ועל ידי הנתבע 1 שהיה מנכ"ל החברה ודירקטור יחיד בה. הנתבע 1 ניהל את החברה וקיבל את ההחלטות הנדרשות. הנתבע 2 טוען כי צורף לכתב התביעה לשווא, וטענות התובע בדבר אחריות המוטלת עליו, מתוקף היותו נושא משרה, משוללות יסוד.
הנתבע 2 מוסיף וטוען טוען כי גם אם ייקבע, בניגוד לטענותיו כי היה נושא משרה בחברה, הרי לנושא משרה בחברה שיקול דעת רחב ורק בנסיבות חריגות תוכר חובת זהירות של נושא משרה בחברה כלפי נושי החברה. בנסיבות המקרה לא מתקיימים יסודות העוולה. לטענתו, נושאי המשרה בחברה פעלו באופן סביר ובתום לב, מתוך כוונה לשרת את לטובת החברה ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו, והנתבע 2 עצמו לא היה בקשר עם התובע.
נתבע 1 טוען כי לא הוכח שהתרשל בתפקידו. לטענת הנתבע 1 הוא לא חרג מרמת הזהירות הנדרשת מנושא משרה סביר כלפי נושה של החברה. הנתבע 1 פעל בתום לב ונקט אמצעים סבירים בכל פעולותיו כנושא משרה בחברה. הנתבע 1 טוען כי לא הפר את חובת הזהירות לחברה, הוא פעל לטובת החברה בהתאם לכלל שיקול הדעת העסקי. החלטתו כנושא משרה בחברה התקבלה בתם לב, שלא בניגוד עניינים והיתה החלטה מיודעת לאחר בחינת נתונים ושיקולים רלוונטיים. בנוסף, טוען הנתבע 1 כי לא הפר את חובת האמונים לחברה, חובת האמונים נועדה להגן על אינטרס החברה ולא הוכח כי פעולותיו נעשו לקידום אינטרס אישי שלו.
7.ב. האם הנתבעים חייבים חובת זהירות לתובע
כפי שהבהרתי לעיל, חובת זהירות של נושאי משרה בחברה כלפי צדדים שלישיים, שהתקשרו עם החברה בהסכם, תוכר רק במקרים חריגים. בעניין מתתיהו נקבע כי חובת זהירות של נושא משרה בחברה תוכר רק במידה והתקיימה בין הצדדים מערכת יחסים החורגת ממהלך היחסים הרגיל בין התובע לנתבעים כנושאי משרה בחברה (שם, בעמ' 779):
"...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה... השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים.".
בעניין מתתיהו הובאו כדוגמא מקרים בהם קיים קשר מיוחד לאור יחסי אמון אישיים בין הצדדים או מקרים בהם קיימת מיומנות מקצועית ומומחיות של נושא המשרה שהוא בעל מקצוע, כרופא או עורך דין.
אשר לנתבע 2, אין צורך להכריע במקרה זה האם היה אורגן בחברה אם לאו. זאת, כיון שבהתאם לקביעותי לעיל, כי הקשר בין התובע לנתבע 2 התמצה בפגישות קצרות, בתחילת ההתקשרות העסקית בין התובע לחברה, אין מקום לקבוע כי קיימת לנתבע 2 חובת זהירות כלפי התובע, גם לו היה נושא משרה, ועל כן טענות התובע כנגד הנתבע 2 בהקשר זה נדחות.
באשר לנתבע 1, אין מחלוקת כי הנתבע 1 היה דירקטור בחברה, ואין גם מחלוקת כי הנתבע 1 הוא זה שהיה בקשר רציף עם התובע לאורך כל תקופת ההתקשרות החוזית בין התובע לחברה, ועל כן עולה השאלה האם חייב הנתבע 1 לתובע חובת זהירות.
התובע אמנם טען כי הנתבע 1 נטל אחריות והתחייב בפני התובע שהחברה תקיים את התחייבויותיה כלפיו וכי הוא פועל לגיוס כספים לטובת העניין. אולם, כפי שקבעתי לעיל, לא הוכח כי הנתבע 1 נטל על עצמו התחייבות אישית לקיום התחייבויות החברה. בנוסף, בין התובע לנתבע 1 לא התקיימו יחסי אמון מיוחדים, ואף דומה כי לא התקיימו יחסי אמון כלל. התובע, כפי שהעיד, לא נתן אמון בחברה ובאופן ניהולה על ידי הנתבעים וביקש למשוך השקעותיו מהחברה. דומה שהדברים שנאמרו בעניין נאשאשיבי מתאימים למקרה שלפנינו (שם, בעמ' 429):
"בענייננו, ספק אם ניתן לומר כי בין המערערים למשיבים שררו "יחסים מיוחדים", כאלו המעידים על כך שהמשיבים נתנו במערערים את אמונם וביטחונם כי אלו האחרונים לוקחים באופן אישי אחריות כלפיהם .... על אף האמור בתצהיריהם של המשיבים לפיו הם ראו במערערים ובחברות בולוס תיירות ובולוס גד בע"מ גוף אחד והבינו כי המערערים התחייבו באופן אישי לעמוד בהתחייבויות החברות, לא הוכח כי המערערים אכן הסכימו לערוב באופן אישי ולקחת אחריות אישית כלפי המשיבים" .
שיקולי מדיניות תומכים אף הם בקביעה כי אין להטיל על הנתבעים, כנושאי משרה בחברה, אחריות אישית בגין החלטת החברה שלא לממש את הסכם האופציה. הנתבע 1 פעל מתוקף תפקידו כנושא משרה בחברה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי ואף אם טעה בהחלטותיו (בין אם הנתבע 2 היה מעורב בכך ובין אם לאו), ובפרשנות המשפטית להסכם האופציה, כפי שנקבע בפסק הבוררות - אין מקום להכיר בחובת זהירות רחבה אשר תרתיע נושאי משרה בחברות מקבלת החלטות ונטילת סיכונים עסקיים סבירים.
7.ג. כלל שיקול הדעת העסקי בחברה פרטית
התובע טען כי לא מתקיים כאן כלל שיקול הדעת העסקי כיוון שמדובר בחברת יחידים. ובכן, יש לדחות טענה זו משלושה טעמים. ראשית, כלל שיקול הדעת העסקי מתייחס לחובות החבים נושאי משרה בראש ובראשונה לחברה ולא לצד ג'. אמנם נקבע כי המנהלים חבים חובות לחברה, מבלי להוציא חבות לצדדים שלישיים במקרים מסוימים, אולם כפי שציינתי לעיל, כאשר מדובר בהתקשרויות חוזיות של החברה יטילו חובות כאלו רק במקרים חריגים. מנהלים רשאים לקחת סיכונים עסקיים ועדיין לעמוד בחובותיהם כלפי החברה.
שנית, חוק החברות מבחין בין חברה ציבורית, הנסחרת בבורסה, לחברה פרטית שאינה נסחרת, אין הבחנות משנה הנוגעות לחברה בעלת מספר מועט של בעלי מניות ודירקטורים הרלבנטית לענייננו (יש הוראות הנוגעות לאופן ניהול האסיפות במקרים אלו) כלל שיקול הדעת העסקי אינו מוגבל כלל ועיקר לחברות נסחרות. הטלת חובות על נושאי משרה נועדה להגן על החברה ובנסיבות מסוימות גם על צדדים שלישיים, אולם חובות אלו לא נועדו להחליף את שיקול דעתם של מי שמשקיעים בחברות או לפקח על קבלת החלטות עסקיות לגיטימיות שעשויות להיות כרוכות בסיכונים פיננסיים וכתוצאה מכך אף להוביל להפסדים זמניים או ארוכי טווח, לשם כך נועד כלל שיקול הדעת העסקי (ראו לעניין זה: ע"א 7657/17 רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' עזריאל פויכטונגר (פורסם בנבו, 18.06.2020). עוד על כלל שיקול הדעת העסקי במשפט הישראלי ראו: שרון חנס, "כלל שיקול-הדעת העסקי", עיוני משפט, לא, 313 (2009); יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג, "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים", ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסי גרוס 23 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015); עמיר ליכט, "שם הוורד: אמצעי זהירות ושיקול-דעת עסקי של נושא-משרה", משפט ועסקים, יט, 475 (2015); יעד רותם, "חובת הזהירות של נושאי משרה בחברות קטנות ובינוניות כלפי נושי החברה", ספר אליהו מצא, 813, 825 (אהרן ברק, אליהו מצא, איילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי, עורכים, 2015); ע"א 7735/14 אילן ורדניקוב נ' שאול אלוביץ, פסקה 75 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית (פורסם בנבו, 2016); רות רונן ושיר אשכול, "כלל שיקול הדעת העסקי והדרישה לקבל החלטה 'מיודעת'", משפטים מז, 583 (2018);
שלישית ובעיקר, התובע היה מודע לאופי החברה עת הלווה לה והשקיע בה, והוא אינו רשאי לטעון כי דיני החברות אינם חלים במקרה זה. התובע הוא איש עסקים. הוא הלווה והשקיע בחברה, תוך ידיעה כי דיני החברות חלים וכי אחריותה מוגבלת. על המשפט לאפשר בחירת מסגרת משפטית שתתאים ככל האפשר למודל העסקי-כלכלי בו מעוניינים הצדדים. ציינתי זאת בעבר בה"פ (ת"א) 786/07 נפתלי שני נ' מלם מערכות בע"מ (פורסם בנבו, 2007), בעמ' 15:
"רכישת חברה היא עסקה מסחרית כלכלית שבבסיסה עומדים מטרות ומניעים שונים ומגוונים. היעילות הכלכלית הינה השיקול המנחה הן בעיצוב הכללים המשפטיים לעניין רכישת חברות, הן בבחירה באחד ההסדרים הללו (לעניין תכנון העסקה ראו: ... הגיוון המשפטי צריך לאפשר את הגיוון העסקי, ואת התאמת העסקה למטרות וליעדים שבבסיסה."
(הדגשה הוספה – מ' א' ג')
כך לעניין רכישת חברה, כך גם לעניינו, בהקשר של השקעה בחברה או מתן הלוואה לחברה (לעניין חשיבות חופש הבחירה בעיצוב עסקה על פי תכנה הכלכלי ראו: אסף חמדני ושרון חנס "חופש העיצוב בעסקות של מיזוג ורכישה" משפט ועסקים ח 401 (2008)). עם זאת, חשוב להדגיש כי לכל מסלול שנבחר יתרונות וחסרונות, ועל אלו המתקשרים עם חברה, ולא עם אנשים פרטיים לדעת כי משבחרו במסלול מסוים, הם כפופים לעקרונות החלים עליו, יתרונותיו וחסרונותיו (ראו: יוסף
גרוס, חוק החברות, פרק ג': שיקולים בהקמתה של חברה, 83 (מהד' חמישית, כרך א'. התשע"ז-2016), להלן: גרוס, דיני חברות). אין מקום להתקשר עם חברה ולטעון כי לצרכים שונים לא יחולו דיני החברות במלואם. כלל כזה מגביר את הוודאות, ומחייב את הצדדים לקחת אחריות על בחירות שעשו.
לאור כל האמור לעיל, לא מוטלת גם על הנתבע 1 חובת זהירות כלפי הנתבע 1, ועל כן יש מקום לדחות את טענת התובע כי מתקיימת במקרה זה עוולת הרשלנות.
8. גרם הפרת חוזה
התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים בגין גרימת הפרת הסכם האופציה בינו לבין החברה. התובע מפנה לסעיף 62 לפקודת הנזיקין, לפיו:
"62 (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."
התובע טוען כי הנתבעים גרמו לחברה להפר את הסכם האופציה עימו. לטענתו, התקיימו כל יסודות עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין:
א) קיומו של חוזה מחייב –הוא הסכם האופציה.
ב) הפרת החוזה – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבורר.
ג) גרימת ההפרה – הנתבעים גרמו לחברה להפר את החוזה;
ד) ביודעין – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבוררות.
ה) בהיעדר צידוק מספיק – טענת הנתבעים כי הסתמכו על ייעוץ משפטי אינה מבוססת מכאן שהוכחו כל יסודות העוולה ויש ליחסן לנתבעים אשר בפועל הובילו להפרת החוזה בידי החברה, והנזק שנגרם לתובע, כפי שנפסק בפסק הבוררות.
נתבע 1 טוען כי התובע לא הוכיח את עוולת גרם הפרת חוזה מצדו. לטענתו, חיוב נושא משרה בגין עוולה זו יעשה רק במידה והוכח כי נושא המשרה חרג מסמכותו או פעל בניגוד עניינים לטובת החברה. במקרה הנדון לא נטען כי הנתבע 1 פעל בחריגה מסמכותו כמנהל החברה או כי פעל בניגוד לטובת החברה. הנתבע 1 טוען כי פעל על פי סמכותו כמנהל ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבל.
נתבע 2 טוען, בדומה, כי אין לייחס לו גרם הפרת חוזה. ראשית, טוען הנתבע 2 כי לא שימש כדירקטור בחברה, ושנית, על פי הפסיקה נושאי משרה אינם מחויבים בגין עוולת הפרת החוזה המיוחסת לחברה, אלא במקרה חריג בו מוכח כי חרגו מסמכותם או פעלו בניגוד לטובת החברה. הנתבע 2 טוען כי לא הוכחו הנסיבות החריגות, הוא לא חרג מסמכותו והסתמך על דיווח מנהל החברה, הנתבע 1, כמו כן החברה פעלה בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה.
בפסיקה נקבע כי נושאי משרה לא יחויבו בגין העוולה של גרם הפרת חוזה, כשהחברה היא זו אשר הפרה את החוזה, אלא במקרים בהם הוכחה חריגה מסמכות, פעולה בניגוד לטובת החברה או ממניע זר (ראו: עניין מתתיהו עמ' 793). במקרה הנדון, כפי שפורט בהרחבה לעיל, החלטת הנתבעים לפעול בהתאם לחוות הדעת המשפטית של עו"ד שץ, שהצביעה על קשיים במימוש הסכם האופציה, בשל הליכי כינוס הנכסים שננקטו כנגד התובע, היתה החלטה לגיטימית. לגבי הנתבע 2 ספק אם היה בסוד הדברים. מכל מקום, לא הוכח שהנתבעים חרגו מסמכותם או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר.
9. הפרת חובת תום הלב
התובע טוען כי הנתבעים הפרו את חובותיהם מכח חוק החוזים. בכך שהפרו את חובת תום הלב בניהול משא ומתן וקיימו את החוזה שלא בתום לב, בניגוד להוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:
12. א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לבחייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13, ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל,א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.