2.2.א. טענות מקדמיות
הנתבעים מעלים מספר טענות מקדמיות:
מעשה בית דין – השתק עילה - לטענת הנתבעים פסק הבורר מונע מהתובע להעלות בשנית טענות שהיו ידועות לו בעת ניהול הליך הבוררות. התובע לא העלה טענות כנגד הנתבעים במסגרת הליך הבוררות, לא ביקש לצרפם להליך הבוררות ולא ביקש היתר לפיצול סעדים. לכן העילה מוצתה והתובע מושתק.
שיהוי והתיישנות – תקופת ההתיישנות התחילה ביום בו נולדה עילת התביעה, במקרה זה העילה נולדה בעת דחיית האופציה, ביום 2.4.2006, בעת הגשת התביעה דנן כמעט ותמה תקופת ההתיישנות - חלפו 7 שנים פחות חודשיים מהולדת העילה. בנסיבות אלה הגשת התביעה מהווה חוסר תום לב מצד התובע. השיהוי גרם לנזק ראייתי לנתבעים ומקשה עליהם להתגונן ולבית המשפט לברר את התביעה.
העדר יריבות – מערכת ההסכמים נושא התביעה היא בין התובע לחברה, גם ההליכים המשפטיים הקודמים נוהלו בין התובע לחברה ולא הועלו במסגרתם טענות כנגד הנתבעים. התובע לא הציג ראיות חדשות שלא הוצגו במסגרת הליך הבוררות ולכן די בכך ללמד שבזמן אמת התובע לא חשב שיש יריבות בינו לבין הנתבעים.
2.2.ב. טיעונים לגופו של עניין
הנתבעים טוענים כי התובע מבקש באמצעות התביעה להיפרע מהם, לאחר שכשל בניסיונותיו להיפרע מהחברה, ניסיון זה עוקף את סדרי הנשייה הקבועים לחברה המצויה בפירוק. הנתבעים מכחישים כי ביצעו עוולות נזיקיות או פגעו במחויבויות חוזיות כלשהן.
הנתבע 1 טוען כי אכן שימש כנושא משרה בחברה, מתוקף היותו דירקטור ומנהל החברה, אך כל פעולותיו נעשו בתום לב ומתוך ראיית טובת החברה. הנתבע 2 טוען כי לא נטל חלק בניהול השוטף של החברה, הוא היה בעל מניות בחברת איתקה אשר החזיקה במניות החברה והעמיד לטובת החברה כספים, אך לא היה מעורב בקבלת ההחלטות הקשורות לתובע ואף לא היה בקשר עם התובע. עוד מציין הנתבע 2 כי לא היה מעורב בהליך הבוררות בין התובע לחברה.
הנתבעים טוענים כי הנתבע 1 פעל לטובת החברה במסגרת תפקידו כנושא משרה בחברה, וכי ההחלטות שהתקבלו בחברה התבססו על ייעוץ משפטי. הנתבעים מפנים לעובדה שהחברה עמדה בהתחייבותה הנוספת לתובע ופרעה את ההלוואה שהעמיד לטובתה, בתוספת ריבית (ראה סעיף 16 לסיכומי הנתבע 1 וסעיף 56 לסיכומי הנתבע 2).
עוד מציינים הנתבעים שהחברה נערכה לקראת מימוש האופציה. הנתבעים תומכים טענתם זו בעדות מנהלת הכספים בחברה בתקופה הרלוונטית, גב' עדי אדר, שהעידה כי היא כללה את עלות מימוש האופציה בתחזית תזרים המזומנים של החברה לקראת שנת 2006, וכי החברה יכולה הייתה לשלם את הסכומים שנדרשו בגין מימוש הסכם האופציה.
באשר לטענות התובע ביחס לפירוק החברה בסמוך לאחר מתן פסק הבורר, מפרטים הנתבעים כי הסיבה להגשת בקשת הפירוק כנגד החברה על ידי חברות שהיו בשליטתם היתה שיקולי מס. בנוסף, מציינים הנתבעים כי התובע לא הגיש תביעת חוב למפרק בגין חובה של החברה עד לאחר חלוף המועד. הנתבע 2 מצידו טוען כי כלל לא היה מודע להליך הפירוק.
הנתבעים מציינים כי לא נתנו ערבות אישית לתובע, על אף שנתבקשו לעשות כן. וכי חתימת התובע על הסכם האופציה נעשתה לאחר שקילת שיקולים כלכליים מתוך ידיעה כי הנתבעים אינם ערבים להתחייבויות החברה. לכן יש לדחות את ניסיונו המאוחר להיפרע מהנתבעים תחת התחייבויות החברה.
הנתבע 2 מוסיף וטוען כי לא נטל כל חלק בניסוח ההסכמים בין החברה לתובע, לא שוחח עימו לגבי מימוש האופציה ולא היה מעורב בטיב העסקה בין התובע לחברה. הנתבע 2 מציין בהקשר זה כי במהלך השנים נפגש עם התובע פעמיים בלבד, בנסיבות חברתיות. הנתבע 1 דוחה את טענות התובע לפיהן שוחח עימו ו"הרדים" אותו בכך שהבטיח לו שהוא פועל לגיוס הכספים לצורך מימוש האופציה.
הנתבעים טוענים כי התובע הוא זה שלא שיתף את החברה במצבו המשפטי ובכך שהוגשה כנגדו בקשת כינוס נכסים. עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא העלה טענותיו כנגד הנתבעים ב"זמן אמת" במסגרת התכתובות עם החברה או במסגרת הליך הבוררות, והעלאת טענות אלה רק עתה מדברת בעד עצמה.
הנתבעים מפנים לכך שהטענות שמעלה התובע כנגדם, כי חשד בנתבעים כי הם מרמים אותו והחליטו על סיכול מימוש האופציה, היו לטענתו ידועות לו עוד בעת ניהול הליך הבוררות. בנוסף, הנתבעים טוענים כי התובע ידע כי החברה חייבת סכומים גדולים וכי היא אינה סולבנטית בעת פתיחת הליך הבוררות. על אף זאת, התובע לא העלה את הטענות במסגרת הליך הבוררות אלא רק לאחר פירוק החברה.
הנתבעים טוענים עוד כי תביעת התובע בלתי מבוססת ומפנים לכך שהתובע נמנע מלהזמין עדים שיכלו לחזק את גרסתו – כך בעניין פגישות שהתקיימו לטענתו ובהן נכחו עו"ד אילן שביט ומר יוסי סיטבון. בנוסף, התובע נמנע מלחקור עדים בנושאים שיכלו לחזק את טענותיו – כך לא נחקר בנו של התובע, אלעד מנור, אודות הפגישה בה נכח ובה מסר התובע כי ננקטו נגדו הליכי כינוס נכסים. עוד מצביעים הנתבעים על כך שהתובע לא הוכיח כי מצבו הכלכלי במועד מימוש האופציה היה איתן וכי לא היה חשש לחברה מפני הליכי כינוס הנכסים שהופעלו לגביו. בנוסף, הנתבעים טוענים כי התובע לא מסר לאורך כל ההליך האם המניות נושא האופציה עדיין בידיו כיום.
הנתבעים טוענים כי התנהלות התובע, אשר לא הסיר את כינוס הנכסים מרכושו טרם המועד הקבוע למימוש האופציה, היא אשר גרמה לנזק הנטען על ידו והוא בעל אשם תורם של 100%.
דיון והכרעה
התובענה היא, כאמור, לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 6,500,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד, בגין תמורת מניות האופציה כפי שנקבע בפסק הבוררות.
התובע טוען כי "סיפור הדברים, בתמצית, פשוט למדי" (סעיף 3 לכתב התביעה), לדידו, הנתבעים הפעילו את החברה במטרה "להכשיל בחוסר תום לב את התובע באופן העולה כדי ניהול עסקיה של החברה בתרמית במטרה למנוע ממנו את מימוש האופציה שבידו, הכל כיוון שהדבר לא היה "משתלם" דיו לנתבעים" (סעיף 6 לכתב התביעה). אולם, אין מדובר ב'סיפור פשוט' כלל ועיקר. התובענה דנן מהווה פרק נוסף במחלוקת העסקית והמשפטית המתנהלת בין הצדדים בערכאות מזה שנים.
התובע מבקש לחייב את הנתבעים, אישית, יחד ולחוד, בחוב שנפסק לטובתו במסגרת הליך בוררות כנגד החברה בה היו הנתבע 1 דירקטור ובעל שליטה והנתבע 2 בעל שליטה. אין מחלוקת כי ההסכמים נחתמו בין התובע לחברה בלבד. התובע, שתביעתו כנגד החברה במסגרת הליך הבוררות התקבלה, לא הצליח להיפרע מהחברה, שנכנסה להליכי פירוק בסמוך לאחר מתן פסק הבוררות. בתובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים אישית בחובות החברה, מכוחן של עילות שונות – נזיקיות וחוזיות.
הצדדים שניהם לא חסכו במאמצים להשחיר איש את פני רעהו, התובע הפנה להרשעתם של הנתבעים בפלילים ואילו הנתבעים הפנו לפסיקה בה נדחתה גרסתו של התובע כבלתי אמינה. איני סבורה כי נתונים אלה רלוונטיים לעניינינו.
אדון תחילה בטיעוני הסף, בהמשך אעמוד על העדויות ולבסוף אדון בעילות התביעה ואבחן האם מתקיימות אילו מעילות התביעה במקרה שלפניי.
3. טענות סף
טרם אדון בטענות סף, אבהיר כי כיוון שהחלטתי לדחות את התובענה לגופה, לא מצאתי לנכון לדון בכלל טענות הסף שהעלו הנתבעים כמו התיישנות והעדר יריבות, והדיון ייעשה רק בטענות הסף הנוגעות לשאלה האם היה מקום לנהל דיון בתיק זה – השתק עילה והשתק פלוגתא.
3.1. מעשה בית דין – השתק עילה והשתק פלוגתא
הן התובע, הן הנתבעים מבקשים להיבנות מכלל מעשה בית דין. מעשה בית דין הוא העקרון המנחה את בית המשפט בקביעה מתי ימנע התדיינויות חוזרות בנושאים שכבר הוכרעו בערכאה מוסמכת אחרת. על פי כלל זה, פסק דין סופי לא יאפשר התדיינות חוזרת בנושאים שהוכרעו בפסק הדין, בין הצדדים להליך המשפטי או בין בעלי קרבה משפטית לאותם צדדים.
הטעמים לכלל מעשה בית הדין הם טעמים שבתקנת הציבור – הבטחת סופיות הדיון, מניעת הכרעות סותרות, מניעת הטרחת בעלי דין בעניין שכבר נדון והוכרע וייעול ההליך המשפטי. (ראו נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 4 (1991, להלן זלצמן, מעשה בית דין); יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, פרק שמיני, עמ' 485 (2015, להלן: רוזן-צבי, ההליך האזרחי).
כלל מעשה בית דין מתחלק לשני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק העילה חוסם תביעה נוספת בגין עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין אם תביעת התובע התקבלה ובין אם נדחתה. השתק פלוגתא חוסם דיון נוסף בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם עילת התביעה השנייה שונה (זלצמן מעשה בית דין, עמ' 9).
במקרה שלפניי, פסק הבוררות הוא הפסק המחייב את התובע, החברה, וחליפיהם, כמעשה בית דין (אורי גורן, בוררות (2018):
"לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, מעמדו המשפטי של פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט או שאינו ניתן עוד לביטול, הוא כמעמד של פסק דין סופי של בית משפט, המהווה מעשה בית דין המחייב את בעלי הדין וחליפיהם." (אורי גורן, בוררות (נבו, 2018) עמ' 247)
עוד התייחס התובע לקביעה בפסק הדין בבית המשפט העליון.
להלן אבחן את טענות הצדדים בהקשר זה.
3.2. השתק פלוגתא
3.2.א. השתק פלוגתא בפסק הבוררות
התובע טוען, כאמור, כי ממצאי פסק הבוררות מקימים השתק פלוגתא. לטענתו, הנתבעים מושתקים בגין ממצאי פסק הבוררות, אף שלא היו צד להליך הבוררות, מאחר שהם בעלי קרבה משפטית לחברה ומהווים "חליף" או "צד קרוב" כדרישת הפסיקה. לטענת התובע, הנתבע 1 ייצג את החברה בהליך הבוררות והעיד מטעמה, והנתבע 2 היה שותף להחלטות הנתבע 1. מכאן, לטענת התובע, המסקנה כי הנתבעים בעלי קרבה משפטית מספקת להכרה בכלל מעשה בית דין.
התובע טוען כי המסכת העובדתית שנקבעה בפסק הבוררות מחייבת בתובענה דנן, מכח השתק פלוגתא וכי הנתבעים לא יכולים לטעון בניגוד לקביעות פסק הבוררות. כך, לטענת התובע, הנתבעים לא יכולים לטעון כי החברה פעלה לגיוס הכספים הנדרשים למימוש האופציה, בשעה שבפסק הבוררות נקבע כי לא נעשו צעדים כאלה.
לטעמי לא התקיימו כל הרכיבים הנדרשים להכרה בהשתק פלוגתא בעניינינו. בכדי להכיר בהשתק פלוגתא נדרשים ארבעה תנאים מצטברים: א) זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא הנדונה לפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם; ב) קיום דיון בפלוגתא הראשונה וקביעת ממצא פוזיטיבי; ג) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית להכרעה בהליך הקודם; ד) זהות בין בעלי הדין בהליך הקודם להליך הנוכחי, או היות הצדדים חליפים או קרובים משפטית לבעלי הדין בהתדיינות הראשונה. (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 268 (מהדורה 13, 2020, להלן: גורן, סדר דין אזרחי) וכן ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי (פורסם בנבו, 2011).
התנאים לקיומו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים במקרה זה:
התנאי הראשון – זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות בשני ההליכים – לא מתקיים במקרה דנן. הפלוגתא שנדונה והוכרעה במסגרת הליך הבוררות היתה פלוגתא הנוגעת לפרשנות החוזית של הסכם האופציה. התובע בכתב התביעה מציין זאת "כאמור לעיל, בין התובע לבין החברה התקיים הליך בוררות אשר עניינו בהפרה הנטענת של הסכם האופציה על ידי החברה, כטענת התובע." (סעיף 9 לכתב התביעה). התובע חוזר על כך גם בסיכומי התשובה מטעמו "...כפי שהוסבר בסיכומי התובע, בשלב בו נוהלה הבוררות מדובר היה בחוב שהיה שנוי במחלוקת מצד החברה עצמה ועל רקע מחלוקת זו נוהלה הבוררות." (סעיף 12 לסיכומי תשובה מטעם התובע).
פסק הבוררות קובע את גדרי הפלוגתא לשאלת הפרשנות המשפטית לחוזה "בין הצדדים פרץ סכסוך בנוגע להסכמים הנ"ל, פרשנותם, מימוש זכויות חוזיות וכיוצ"ב" (סעיף 2 לפסק הבוררות), והכרעת כב' הבורר מתייחסת לפרשנות החוזית הנכונה של הסכם האופציה (עמ' 24 לפסק הבוררות):
"אשר על כן אני קובע כי, בהתאם לראיות שהוצגו בפניי, הודעת המימוש נשלחה במועד ע"פ הסכם האופציה וכי המניות היו נקיות במועד שנקבע לביצוע התשלום הראשון והעברת המניות כנגדו – יום 1.4.2006. לפיכך, על הנתבעת היה לשלם לתובע באותו מועד את תמורת המנה הראשונה של המניות (מניות המימכר)."
ומוסיף (עמ' 32 לפסק הבוררות):
"סיכומו של דבר, אין מקום להיתפסות הנתבעת לאפשרות קיומו של מצב היפותטי לא רלבנטי, כסיבה לאי קיום התחייבות חוזית ממשית. על הנתבעת היה לקיים את התחייבויותיה החוזיות."
היינו, הסוגיה הנדונה בהליך לפניי, אחריותם האישית של הנתבעים לאי מימוש האופציה בידי החברה לא הייתה הסוגיה להכרעה בפסק הבורר.
התנאי השני - הפלוגתא הוכרעה, גם הוא אינו מתקיים במקרה זה. אין בפסק הבוררות קביעה פוזיטיבית ביחס לשאלת אחריותם האישית של הנתבעים. פסק הבוררות דן בשאלת המניע לאי מימוש האופציה תחת ראש הפרק "הרקע המסתבר לכאורה לאי קיום ההסכם ע"י הנתבעת" (עמ' 24 לפסק הבוררות). כב' הבורר קבע בהקשר זה כי "סביר לקבוע, כגרסת התובע, כי מימוש האופציה לא היה כדאי לנתבעת, שכן שווי המניות באותה עת היה נמוך ממחירן למסחר בבורסה. כך גם הודה מר אלגור..." (עמ' 24 לפסק הבוררות). בהמשך קובע כב' הבורר כי השתכנע שהחברה לא ביצע פעולות לגיוס הכספים הדרושים למימוש האופציה וכי לא הוכיחה כי סכומים אלה היו בהישג ידה (עמ' 25 לפסק הבוררות). אך בפסק הבוררות לא הוכרעה השאלה מדוע לא קיימה החברה את התחייבותה, ועל אחת כמה וכמה לא נקבעו קביעות ביחס לכוונת הנתבעים ותם ליבם. ביחס למניע לאי קיום ההסכם על ידי החברה הוצגו בפסק הבוררות מספר אפשרויות אך לא נקבעה קביעה חד משמעית:
"התרשמתי כי הנתבעת לא התכוונה, ולמצער לא עשתה את מלוא הפעולות הנדרשות, לשם קיום חלקה במימוש האופציה, היינו תשלום של 1.5 מליון דולר, וכי היא חיפשה ומצאה סיבה שלא לקיים את התחייבותה זו, בין אם מאחר ומדובר בעסקה לא כדאית מבחינתה, בין מאחר ולא הייתה לה יכולת לגייס את הסכום הנדרש ובין מסיבה אחרת.
...
נראה לי שרצונה של הנתבעת להשתחרר ממחויבותה ע"פ הסכם האופציה אינו נובע מאי "טהירות המניות", אלא מהמחיר שעליה לשלם למנור ע"פ הסכם האופציה, שהוא גבוה משווי המניות באותה עת."
(עמ' 25 לפסק הבוררות. הדגשות לא במקור – מ' א' ג')