הטעמים לכלל מעשה בית הדין הם טעמים שבתקנת הציבור – הבטחת סופיות הדיון, מניעת הכרעות סותרות, מניעת הטרחת בעלי דין בעניין שכבר נדון והוכרע וייעול ההליך המשפטי. (ראו נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 4 (1991, להלן זלצמן, מעשה בית דין); יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, פרק שמיני, עמ' 485 (2015, להלן: רוזן-צבי, ההליך האזרחי).
כלל מעשה בית דין מתחלק לשני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק העילה חוסם תביעה נוספת בגין עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין אם תביעת התובע התקבלה ובין אם נדחתה. השתק פלוגתא חוסם דיון נוסף בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם עילת התביעה השנייה שונה (זלצמן מעשה בית דין, עמ' 9).
במקרה שלפניי, פסק הבוררות הוא הפסק המחייב את התובע, החברה, וחליפיהם, כמעשה בית דין (אורי גורן, בוררות (2018):
"לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, מעמדו המשפטי של פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט או שאינו ניתן עוד לביטול, הוא כמעמד של פסק דין סופי של בית משפט, המהווה מעשה בית דין המחייב את בעלי הדין וחליפיהם." (אורי גורן, בוררות (נבו, 2018) עמ' 247)
עוד התייחס התובע לקביעה בפסק הדין בבית המשפט העליון.
להלן אבחן את טענות הצדדים בהקשר זה.
3.2. השתק פלוגתא
3.2.א. השתק פלוגתא בפסק הבוררות
התובע טוען, כאמור, כי ממצאי פסק הבוררות מקימים השתק פלוגתא. לטענתו, הנתבעים מושתקים בגין ממצאי פסק הבוררות, אף שלא היו צד להליך הבוררות, מאחר שהם בעלי קרבה משפטית לחברה ומהווים "חליף" או "צד קרוב" כדרישת הפסיקה. לטענת התובע, הנתבע 1 ייצג את החברה בהליך הבוררות והעיד מטעמה, והנתבע 2 היה שותף להחלטות הנתבע 1. מכאן, לטענת התובע, המסקנה כי הנתבעים בעלי קרבה משפטית מספקת להכרה בכלל מעשה בית דין.
התובע טוען כי המסכת העובדתית שנקבעה בפסק הבוררות מחייבת בתובענה דנן, מכח השתק פלוגתא וכי הנתבעים לא יכולים לטעון בניגוד לקביעות פסק הבוררות. כך, לטענת התובע, הנתבעים לא יכולים לטעון כי החברה פעלה לגיוס הכספים הנדרשים למימוש האופציה, בשעה שבפסק הבוררות נקבע כי לא נעשו צעדים כאלה.
לטעמי לא התקיימו כל הרכיבים הנדרשים להכרה בהשתק פלוגתא בעניינינו. בכדי להכיר בהשתק פלוגתא נדרשים ארבעה תנאים מצטברים: א) זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא הנדונה לפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם; ב) קיום דיון בפלוגתא הראשונה וקביעת ממצא פוזיטיבי; ג) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית להכרעה בהליך הקודם; ד) זהות בין בעלי הדין בהליך הקודם להליך הנוכחי, או היות הצדדים חליפים או קרובים משפטית לבעלי הדין בהתדיינות הראשונה. (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 268 (מהדורה 13, 2020, להלן: גורן, סדר דין אזרחי) וכן ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי (פורסם בנבו, 2011).