40. בסיכומיו הוסיף מר אפשטיין כי בית הדין האזורי קבע קביעה מוטעית מיסודה לפיה העובדה שנוכו כספי תגמולים משכרה של העובדת שלא הועברו לקופות "מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות כנגד בעלי המניות בחברה, זאת גם אם אין מתקיימות עילות אחרות המאפשרות הרמת מסך". במקרה זה עסקינן בעמותה ולא בחברה בע"מ, ובחברי ועד מנהל ולא בעלי מניות ולכן אין לבצע כלפיהם הרמה של מסך התאגדות. על בית הדין קמא היה לפיכך לבחון את הנושא של הטלת אחריות אישית בהתאם להלכות הנוהגות והוראות הדין אך הוא נמנע מלדון בשאלה זו. זאת ועוד, גם אם נבחן את המקרה לפי הלכות הרמת מסך הרלוונטיות לחברה בע"מ על דרך ההיקש - לא ניכר כי נערכה בחינה של הנושא בפסק הדין: לא נקבע כי מר אפשטיין פעל כדי להונות או לקפח את העובדת או כל נושה אחר; לא נקבע כי נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת העמותה לפרוע את חיוביה; ולא נקבע כי היה מודע לדברים. עוד הוטעם כי בית הדין האזורי כלל לא התייחס ולא נימק מדוע יש לחייב חבר ועד מנהל מסוים ולא אחר.
41. העובדת הבהירה ביחס לערעורו של מר אפשטיין כי תביעתה הייתה למן היום הראשון לפיצוי כולל בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש עקב פיטוריה לאלתר תוך השפלתה, ללא שימוע, ועל מנת לפגוע בהתארגנות שהיא הובילה. בהקשר זה הפנתה לכתבי בי-הדין השונים לרבות סיכומיה שם הזכירה פסיקה ענפה בדבר פיטורים תוך פגיעה ועקב התארגנות ראשונית. בניגוד לנטען, בית הדין האזורי בחן והכריע בשאלה אם פוטרה או התפטרה ואם בחרה שלא להתייצב לשימוע. כמו כן הטענה כי היקף התשלום בגין כספי הקרנות צריך להיות נמוך מ-17,000 ₪ הועלתה לראשונה רק בערעור ומשכך יש לדחותה.
42. אשר להטלת האחריות האישית והרמת המסך טענה העובדת כי כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו: "הנתבעים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברות אף לעניין עמותות כאמור לעיל". משהטענות הללו הועלו לראשונה רק בערעור עתרה העובדת לדחות אותן בהיותן הרחבת חזית. העובדת הוסיפה, תוך שהיא מפנה ומצטטת בהרחבה את הנפסק בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי - ישראל שיינפלד (16.2.12; להלן: עניין העמותה לקידום הספורט) לפיו הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות, ולפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692 (1990; להלן: עניין סיעת בת ים) - עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך.