ערעורו של מר אפשטיין
37. בהודעת הערעור נטען כי בית הדין האזורי טעה הן בעצם קביעת זכאותה של העובדת לסעדים שנפסקו לטובתה, והן בהטלת האחריות האישית על דרך של הרמת מסך. בכל הנוגע לפיטורים נטען ראשית כי בית הדין האזורי שגה כאשר פסק לזכות העובדת פיצויים הנובעים מפגיעה בהתארגנות בזמן שהשאלה שעמדה לפניו הייתה שאלת פיטורים שלא כדין בשל היעדר שימוע בלבד. כפועל יוצא מכך טעה בית הדין גם עת הטיל על הנתבעים את נטל ההוכחה בכל הנוגע לעילות שבבסיס שקילת פיטוריה של העובדת. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עולה מסעיף 33י"א לחוק הסכמים קיבוציים אך חוק זה כלל לא מוזכר בכתב התביעה ובסיכומים.
אשר לעצם הקביעה כי העובדת פוטרה טען מר אפשטיין כי היא נטשה את עבודתה עת התעלמה כליל מהזימון לשימוע, לא שבה מחופשת המחלה שלקחה סמוך ליום 18.8.13, לא ביקשה לשוב לעבודה לאחריה, ואף מסרה מספר גרסאות בנוגע למועד סיום העסקתה. אלא, שבית הדין התעלם מטענות אלה של הנתבעים. גם אם טענות אלה לא תתקבלנה, לא היה מקום לפסוק סכום כה גבוה, ודאי כאשר לא נגרם נזק ממוני כלשהו (שהרי העמותה ממילא הגיעה לכדי פירוק ולא ניתן היה להמשיך ולעבוד בה).
38. נושא כספי הקרנות הועלה גם בערעורו של מר אפשטיין שטען גם הוא כי לפי סיכומי העובדת היא זכאית לכל היותר לסך של 17,000 ₪ בגין רכיב זה. בהקשר זה הוסיף מר אפשטיין כי היה על חישוב רכיב זה להתייחס לתקופה של 5.5 חודשים (עד מועד סיום עבודתה בפועל במחצית אוגוסט) ולא 8.5 חודשים, ולכן לא ניתן היה לפסוק יותר מ-11,000 ₪.
39. לעניין הקשר למכון טען מר אפשטיין כי התנהלותו בניסיון לשקם את המכון ולהביאו ליציבות הייתה חלק מתפקידו כחבר בוועד המנהל, לצד כ-9 חברי ועד מנהל נוספים שרובם לא נתבעו. עוד טען כי הוא היה מעורב בפן האקדמי, ומר חיים דוד הוא שניהל את כל הצד הכספי של העמותה, באופן בלעדי. בית הדין אף לא נתן דעתו לכך ששימש חבר ועד מנהל תקופה קצרה ביותר של כשנה, ולא בתקופתו הגיע המכון למצב של חדלות פירעון. לנוכח האמור ומשלא הוכח שפעל בחוסר תום לב, לא היה מקום לחייבו אישית בנושא התגמולים.
מר אפשטיין המשיך וטען כי אין בהרמת המסך בנוגע לתגמולים כדי להרים את המסך בעניין פיטורים שלא כדין. לפיכך טעה בית הדין קמא עת הטיל עליו אחריות אישית מבלי לבסס את הקביעה בהוראות הדין ובכך הטיל עליו נטל בלתי סביר בעליל. כמו כן לא היה כלל מקום להורות על הרמת מסך בשל פיצויים הנובעים מהעדר שימוע, כשאין לכך כל עיגון שבדין, כאשר ממילא מי שניהל את כל נושא השימוע היה מר חיים דוד.