פסקי דין

עע (ארצי) 21196-05-18 מיכאל שון – נעמי קאהן-לינדר

07 אוגוסט 2020
הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 21196-05-18
ע"ע 39892-05-18

ניתן ביום 07 אוגוסט 2020
הרב מיכאל שון המערער בע"ע 21196-05-18 המשיב בע"ע 39892-05-18


.1 נעמי קאהן-לינדר
.2 מכון לנדר ע"ר (בפירוק)

.3 יעקב אפשטיין

4. חיים דוד שון המשיבה

המערער בע"ע 39892-05-18 המשיב בע"ע 21196-05-18

משיב בשני הערעורים
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

בשם הרב מיכאל שון: עו"ד יצחק יונגר, עו"ד יואב זטורסקי
בשם יעקב אפשטיין: עו"ד עידית בר-עוז, עו"ד מור נוי
בשם נעמי קאהן-לינדר: עו"ד אורית נהיר

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגות הציבור גב' תמר סליימן וגב' שרה פנסו; סע"ש 14095-03-14), שבמסגרתו נפסק כי על המערער בתיק ע"ע 21196-05-18 (הרב מיכאל שון), המערער בתיק ע"ע 39892-05-18 (מר יעקב אפשטיין) וכן המשיב 4, מר חיים דוד שון – ביחד ולחוד – לשלם למשיבה סכומים שונים. זאת לאחר שבית הדין האזורי מצא שיש להורות על הרמת מסך ההתאגדות מעל לעמותה שבה שימשו חברי ועד מנהל.

התשתית העובדתית כפי שעולה מהחומר המצוי בתיק
2. המשיבה 2, מכון לנדר, היא עמותה רשומה שניהלה מוסד להשכלה גבוהה בירושלים על פי היתר מהמועצה להשכלה גבוהה (להלן גם: המכון או העמותה). ביום 30.10.14 ניתן צו לפירוק המכון (תיק פר"ק 17431-07-14), כפי שיפורט להלן.

3. המשיבה (להלן גם: העובדת) היא אשת חינוך ששימשה מנהלת בית הספר לחינוך וחברה במכון החל מחודש מאי 2010. יצוין כי ההתקשרות בין הצדדים החלה מספר שנים קודם לכן; על פי תצהיר המשיבה בשנת 2008 הפסיקה את עבודתה במכון מסיבות אישיות, והחל מחודש מאי 2010 (תחילת התקופה הרלוונטית להליך) החלה למלא את התפקיד שפורט לעיל בהתבסס על הסכם עבודה שנחתם עמה ביום 1.10.10. שכרה, החל מיום 1.10.11, עמד על סך של 10,000 ₪ לחודש.

4. המערער בתיק ע"ע 39892-05-18, מר יעקב אפשטיין (להלן: מר אפשטיין), כיהן כיו"ר האסיפה הכללית של המכון וחבר הוועד המנהל שלו החל מחודש ינואר 2013.

5. המערער בתיק ע"ע 21196-05-18, הרב מיכאל שון (להלן: הרב שון), כיהן כחבר הוועד המנהל של המכון החל מחודש ינואר 2013. המשיב הנוסף, מר חיים דוד שון (אשר מטעמו לא הוגש ערעור והוא אף בחר שלא להגיש סיכומים מטעמו או להתייצב לדיון), הוא בנו של הרב שון, וכיהן כסגן נשיא המכון החל מחודש ינואר 2013 (להלן: מר חיים דוד). לצורך הנוחות ייקראו השלושה יחד להלן: הנתבעים.

6. הקשר בין מר אפשטיין ומר חיים דוד לבין המכון החל עוד קודם להצטרפותם לוועד המנהל. לתיק בית הדין האזורי הוגש הסכם הנושא תאריך 16.1.11, שעליו חתומים מר אפשטיין ומר חיים דוד ועניינו גיוס תלמידים לקמפוס החרדי שניהל המכון. על פי תצהירו של מר אפשטיין שירותי גיוס התלמידים הוענקו על ידו ועל ידי מר חיים דוד באמצעות חברת "י.ש יעדים בע"מ", ששניהם בעלי מניות בה (להלן: חברת יעדים).

7. החל משנת 2011 לערך נקלע המכון לקשיים כלכליים, שהלכו והתגברו. בסוף שנת 2012 התפטר המנכ"ל דאז, ובחודש ינואר 2013 התחלפה הנהלת המכון ובהתאם מונו גם הנתבעים כחברי ועד מנהל כמפורט לעיל. לגרסת העובדת, שלא נסתרה בהקשר זה, ביום 17.8.13 נערכה אסיפת עובדים שבה העלו העובדים בפני שלושת הנתבעים, שהשתתפו באסיפה כנציגי ההנהלה, טענות בעניין התנהלות המכון כגון העובדה שבזמן שעובדים ותיקים של המכון מפוטרים עקב קשיים כלכליים, נערכים שיפוצים נרחבים במשרדי ההנהלה. בתום האסיפה מונו שלושה עובדים (וביניהם העובדת) שפנו לייעוץ של מומחה לדיני עבודה, ועדכנו בכך את יתר עובדי המכון. סמוך לכך נתבקשה העובדת, לגרסתה, כנציגת העובדים, להיפגש עם הרב שון – וכך אכן נהגה.

8. לתצהירו של מר אפשטיין צורפה הודעת דוא"ל שנשלחה על ידי העובדת
לכ-32 מכותבים, דקות ספורות לפני פגישתה האמורה עם הרב שון, במילים הבאות:
"שלום לכולם –
זהבה חזרה מפגישתנו בשעה 12:00 היום וחיכה לה מכתב פיטורין. לאחר ההחלטה הקבוצתית שלא נאפשר פיטורין, אני מתכוונת להודיע להנהלה שעליהם לחזור בהם עוד היום, אחרת ננקוט בצעדים. לדעתי, צריך פשוט לא לבוא לעבודה. אודה לכם על תגובה מיידית; יש לי פגישה עם הרב שון בעוד 5 דקות".

(להלן: המכתב לעובדים).

9. לגרסת העובדת, ביום 18.8.13, יום למחרת פגישתה עם הרב שון, מסר לה מר חיים דוד מכתב שכותרתו "זימון לשימוע לפני סיום העסקתך במכון לנדר", בחתימתו, בו נרשם כדלקמן:
"הורינו לך לבצע רישום תלמידים לשנת הלימודים הקרובה, ולצערנו בחרת לסרב לדרישתנו.
כידוע לך, אי מילוי תפקידך ובכללו רישום תלמידים לשנת הלימודים הקרובה ובניית מערכות שעות לתלמידים מהווה פגיעה מהותית וממשית בתפקוד המכללה וביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה ותלמידיה וגורם לנזקים כבדים למכללה.
בנוסף אנו רואים בחומרה רבה את קריאתך לעובדי המכללה שלא להתייצב לעבודתם במכללה.
הננו להודיע לך כי לאור הנזקים העצומים הנגרמים החליטה הנהלת המכללה לזמן אותך לשימוע בטרם תתקבל החלטה ביחס להמשך העסקתך במכללה.
הנך מוזמנת לשיחת שימוע עם סגן הנשיא, שייערך ביום חמישי 22/8/13 בשעה 9:30, בחדרו של סגן הנשיא.
בפגישה זו נבקש לשמוע את עמדתך בנושא וכן כל נימוק רלבנטי, אשר לדעתך עשוי להשפיע על החלטת המכון.
הנך רשאית לעיין בתיקך האישי בתיאום מראש בכל זמן סביר בשעות העבודה.
ככל שתמצאי לנכון הנך רשאית להציג את עמדתך בכתב. אם אין ברצונך להופיע לשימוע אנא הודיעי לנו.
אי הגעה לשימוע או אי הגשת טענותייך בכתב, ללא הסבר סביר מצדך, ייראו כוויתור על זכותך לשימוע".

לגרסת העובדת, כבר במעמד קבלת המכתב היא התבקשה לעזוב את משרדי המכון, נשללה גישתה למחשב וכן התבקשה להחזיר את כרטיס העובדת וכרטיס החניה.

10. לתיק בית הדין הוגשה הודעת דוא"ל שנושאת תאריך 21.8.13 ונשלחה על ידי ד"ר עמנואל גרופר, דיקן בית הספר לחינוך וחברה, לסטודנטים שכותרתה: "שינויים בבית הספר לחינוך וחברה":
"כל הסטודנטים בבית הספר לחינוך וחברה
שלום רב,
אני יודע ששמועות רבות נפוצות בימים אלה ואני מבקש להעמיד דברים על דיוקם.
מסיבות שאינן תלויות בי, הופסקה עבודתה של גב' נעמי קאהן-לינדר כמנהלת בית הספר.
מישהו אחר אמור למלא את מקומה בהקדם.
במקביל אנו עושים את כל המאמצים על מנת להשלים את המערכת ולפתוח את שנת הלימודים בצורה מסודרת".

11. העובדת לא הופיעה לשימוע שהיה קבוע ליום 22.8.13 לאחר שהודיעה על מחלה.

12. ביום 29.8.13 נשלח למר חיים דוד מכתב מטעם באת כוחה של העובדת שבו נטען בין היתר כי התנהגות המכון כלפיה מהווה פיטורים שלא כדין וכי ברור, בנסיבות העניין, שלא יתקיים שימוע אמתי מאחר שההחלטה לפטר אותה כבר התקבלה ובוצעה. בסיום המכתב עתרה העובדת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת לאחר תום חופשת מחלתה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בתגובה לכך השיב המכון במכתב מטעם בא כוחו מיום 3.9.13 כי העובדת לא פוטרה; המכון טרם קיבל כל החלטה בעניינה; וכי שימוע יתקיים בתיאום עמה לאחר שתשוב מחופשת המחלה.

13. העובדת לא שבה לעבוד במכון. לפי העולה מן התיק שכרה שולם לה – ככל הנראה על חשבון ימי מחלה – עד לסוף שנת 2013. במהלך התקופה המשיכו הצדדים להחליף תכתובות באמצעות באי כוחם לרבות בעניין חודשים שבהם לא שולם שכרה של העובדת. בהתאם להחלטת המנהלים המיוחדים של המכון מיום 28.4.15, העובדת מצויה בסטטוס של "הפסקת עבודה" החל מיום 31.10.13 ובהתאם גם הוצא טופס 161 בעניינה.

14. בחודש מרץ 2014 הגישה העובדת כתב תביעה נגד המכון והנתבעים. העובדת טענה במסגרתו כי החל מחודש ינואר 2013 לא הועברו בגינה כספים לקרן ההשתלמות, על אף שנוכו משכרה, והחל מחודש מרץ 2013 לא הועברו בגינה כספים לקרן הפנסיה, על אף שגם הם נוכו אך לא הועברו ליעדם. עוד טענה כי ההתנהלות כלפיה מהווה פיטורים שלא כדין, ללא שימוע ומחמת ההתארגנות, ומשכך היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת, פיצוי שווה ערך ל-8 משכורות, ופיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה. עוד תבעה דמי הבראה ופיצוי בגין אי העברת ההפקדות והניכויים לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות. כתב הגנה מטעם המכון והנתבעים הוגש במהלך חודש מאי 2014, ובמהלכו נטען בין היתר כי העובדת התפטרה, וכי לא הובאה על ידה כל הצדקה לחיובם האישי של הנתבעים. כן הועלתה טענת קיזוז, בשל נזק נטען שגרמה העובדת למכון.

15. ביום 22.5.14 נפתחו נגד המכון הליכי הקפאת הליכים לפי חוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) וביום 29.5.14 ניתן צו הקפאת הליכים ומונו מנהלים מיוחדים (תיק פר"ק 42024-05-14). צו פירוק למכון ניתן במסגרת החלטה מיום 30.10.14 בתיק פר"ק 17431-07-14.

16. העובדת הגישה תביעת חוב למפרקים. ביום 16.6.15 הודיעה לבית הדין האזורי כי במסגרת תביעת החוב שהועברה לביטוח הלאומי לא יינתן מענה ביחס לרכיבי התביעה בעניין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש, תשלומי חסר לקרן השתלמות ופנסיה ואי העברת כספים שנוכו משכרה כחלק העובד. על כן ביקשה להמשיך לנהל את ההליך בעניין רכיבים אלה כנגד הנתבעים באופן אישי.

17. ביום 16.12.15 הגישה העובדת הודעת עדכון שלפיה בהכרעת החוב בעניינה נקבע שהיא זכאית לקבל תשלומים כדלקמן: בגין הודעה מוקדמת סך של 10,000 ₪; פדיון חופשה בסך של 849 ₪; דמי הבראה בסך של 5,312 ₪; פיצויי פיטורים בסך של 34,439 ₪. מסכומים אלה נוכה סכום הפיצויים הצבור בקופת הגמל בסך 22,904 ₪ וכן סכומים בגין מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות בסך של 2,451 ₪. בסך הכול שולם סך נטו של 25,245 ₪. נוכח האמור עתרה העובדת לתקן את סכום התביעה בגין הרכיבים שלא שולמו במסגרת הליך הפירוק, כך שיעמדו על סך של 110,330 ₪ בתוספת פיצויי הלנה, הפרשי הצמדה וריבית ושכ"ט עו"ד.

במסגרת הודעה זו טענה עוד העובדת כי ראוי לחייב את הנתבעים באופן אישי הן מכוח דוקטרינת הרמת המסך, והן מכוח אחריותם כנושאי משרה. כן ציינה כי במסגרת הכרעות החוב בתיק הפירוק העדיפו המפרקים את גרסתה וקבעו כי אכן פוטרה על ידי המכון (אך יצוין בקשר לכך כבר כעת כי בסעיף 59 לרשימת הכרעות החוב שצורפה להודעה נאמר כי להבנת המנהלים המיוחדים אין בהכרעתם בכדי לקבוע ממצא עובדתי או להקים השתק פלוגתא בין המשיבה לבין מנהלי העמותה, ככל שיימשכו ההליכים ביניהם).

העובדת הוסיפה כי במסגרת הליך הפירוק נודע לה שהנתבעים קיבלו על עצמם את מלוא חובותיה של המכללה באופן אישי למעט חובות העובדים. לתמיכה בכך הפנתה למסמך כתוב באנגלית, החתום על ידי מר אפשטיין ומר חיים דוד, הנושא תאריך 3 בינואר 2013 וכותרתו: "Machon Lander" (להלן: המסמך מיום 3.1.13). בקשת הנתבעים להוצאת מסמך זה מתיק בית הדין נדחתה בהחלטה מיום 30.10.16, תוך מתן האפשרות להעלות טענות ביחס למשקלו במסגרת הסיכומים.

18. מטעם העובדת הוגשו תצהירי עדות ראשית שלה עצמה וכן של גב' שירלי בן-גיאת-יוסוב ששימשה מנכ"לית המכון לתקופה קצרה במהלך שנת 2013 (להלן: גב' בן-גיאת). מטעם הנתבעים הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון מר אפשטיין בלבד. הרב שון ומר חיים דוד לא הגישו תצהירים מטעמם ולא התייצבו לדיון ההוכחות. נוכח האמור ביקשה העובדת בפתח דיון ההוכחות ליתן פסק דין כנגדם תוך חיובם בהוצאות. בית הדין שמע את הצדדים וקבע כי ההחלטה לעניין זה תינתן בנפרד. ביום 30.10.16 ניתנה החלטה שהתייחסה למספר בקשות, ולעניין אי ההתייצבות נקבע כדלקמן (להלן: ההחלטה מיום 30.10.16; ההדגשות במקור):

בקשת התובעת למתן פסק דין נגד הנתבעים 2 ו-4 בגין אי התייצבותם לישיבת ההוכחות, מיום 7.7.16:
1. ב"כ התובעת עתרה למתן פסק דין כנגד הנתבעים 2 ו-4 בגין אי התייצבותם לישיבת ההוכחות, תוך חיובם בהוצאות לדוגמא, נוכח התנהלות מתמשכת שלהם במהלך ההליך וזלזול בתובעת ובבית הדין.
2. ב"כ הנתבעים 2 ו- 4 התנגד לבקשה וטען כי לא היו חייבים להתייצב לישיבת ההוכחות, כיוון שלא הגישו תצהיר וכי אינם חייבים להגיש תצהיר.
3. על מנת שלא לעכב את שמיעת ההוכחות, נקבע כי החלטה בעניין תינתן בנפרד.
4. במסגרת ישיבת קדם המשפט מיום 17.12.15 נקבע:
" 5. תצהירים יוגשו כלהלן:
1. הצדדים יגישו את העדויות של בעלי הדין וכל יתר העדים בתצהירים…
2. תצהירי הצדדים יתייחסו לכל אחת מהפלוגתאות שנקבעו…
3. הצדדים יצרפו לתצהיריהם את כל המסמכים אשר הם מבקשים שיהיו בפני ביה"ד…
4. א. בעל דין שלא מסר פרט בתצהירו, והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית, ישקול ביה"ד לראותו כמודה בפרט שמסר לביה"ד בעל הדין שכנגד בעניין הנדון ולעניין זה לא די הכחשה סתמית.
ב. בעל הדין שלא צרף לתצהיריו מסמך שהיה עליו לצרפו, לא יורשה להביא מסמך זה בפני ביה"ד בעת הדיון, אף לא בחקירה נגדית של עדי הצד שכנגד, אלא באישור בית הדין על פי שיקול דעתו.

6. למועד שנקבע לדיון להוכחות, ידאג כל צד כי מצהיריו יתייצבו לחקירה נגדית על תצהיריהם, אלא אם כן יודיע הצד שכנגד שאין בדעתו לחקור את העד." דגש שלי ש.ש.)
5. נוכח החלטת בית הדין, במעמד ב"כ הצדדים, כמפורט לעיל, היה על הנתבעים 2 ו-4 שהם בעלי דין וצדדים בהליך- חד משמעית, להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם, וכן להתייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 7.7.16.
6. חרף האמור, הנתבעים 2 ו-4 לא הגישו תצהירים מטעמם ולא התייצבו לישיבת ההוכחות. אין לקבל את ה"פרשנות" שניתנה להחלטה מטעם הנתבעים.
7. נוכח אי הגשת תצהירי הנתבעים 2 ו-4 ואי התייצבותם לישיבת ההוכחות, בניגוד ללשון ההחלטה, על הנתבעים 2 ו-4 לשלם הוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ כל אחד, וכן לשלם שכ"ט עו"ד התובעת בסך 2,500 ₪ כל אחד. זאת ללא קשר לתוצאות ההליך, וזאת עד 23/11/16. לא ישולם סכום או מקצתו במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום החלטה זו ועד לתשלום בפועל.
8. יחד עם זאת, היות שנשמעו הוכחות בהליך, לא מצאתי מקום להורות, בשלב זה, על מתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים 2 ו-4.
9. סיכומי תובעת יוגשו תוך 30 יום, ממועד קבלת החלטה זו. סיכומי נתבעים יוגשו תוך 30 יום מקבלת סיכומי תובעת.

בקשתם של הרב שון ומר חיים דוד לעיון חוזר בהחלטה מיום 30.10.16 נדחתה.

פסק דינו של בית הדין האזורי
19. בית הדין האזורי קיבל את התביעה ברובה. בפתח הדברים הובהר כי התביעה כלפי הרב שון ובנו מר חיים דוד תיבחן בהתאם לראיות שהוגשו לתיק מאחר שהיו מיוצגים בהליך והוגשו מטעמם כתב הגנה וסיכומים, הגם שלא הגישו תצהירי עדות ראשית ולא התייצבו לדיונים. לאחר מכן בחן בית הדין את טענת המשיבה בדבר אי הפקדת הכספים לפנסיה ולקרן השתלמות חרף ניכוי שכרה וכפועל יוצא מכך הכריע בשאלת הרמת המסך. בהמשך נדונו טענות העובדת בעניין נסיבות פיטוריה וזכאותה לפיצוי, וכן טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים.

20. לעניין ההפקדות לפנסיה וקרן ההשתלמות ושאלת חיובם האישי של הנתבעים – נקבע שטענת העובדת בדבר אי העברת חלק המעסיק, כמו גם חלק העובד שנוכה משכרה, לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות – לא נסתרה; מר אפשטיין למעשה הודה בכך, וייחס זאת למצבו הכספי הקשה של המכון באותה עת, שגרם לכך שחובות רבים לא שולמו. בית הדין קבע בקשר לכך כי "אי עמידה בהתחייבויות כלפי אחד אינה הגנה כלפי אחר. על כן יש לתלות את אי ההעברה של הניכויים בהתנהגות הנתבעים, ובהחלטתם על כל המשתמע. התובעת התייחסה לתפקידיהם (עמ' 20 ש' 29-32) ולהתנהגותם". יצוין עם זאת כי בחלק הפרוטוקול אליו הפנה בית הדין לא מפורטים תפקידי הנתבעים ולא ברור מדוע נערכה הפניה דווקא לאותו חלק.

21. בית הדין הוסיף כי מתצהירו ומחקירתו של מר אפשטיין עולים הדברים הבאים: בין הנתבעים למכון התקיים קשר ארוך שנים; מר אפשטיין הודה בחקירתו שהוא ומר חיים דוד עבדו עם המכון באמצעות חברת יעדים במחזור של חצי מיליון ₪ לשנה; לנתבעים הייתה ידיעה מוקדמת על קשיים כלכליים של המכון בטרם נכנסו לשמש בתפקידיהם, לרבות חוב גדול לחברת יעדים; מר אפשטיין הודה כי מר חיים דוד והוא לקחו אחריות לחובות המכון אך זאת מבלי להציג תכנית הבראה; מר אפשטיין ומר חיים דוד עבדו במקביל במכון ובחברת יעדים ולא ציינו זאת בפני הוועד המנהל כמו גם את "עניין העסקת קרובי המשפחה ומעורבותם באסיפה"; מר אפשטיין סתר את עצמו במהלך עדותו בעניינים שונים לרבות בעניין הדיווח למכון.

22. נוכח האמור סבר בית הדין כי המשיבה הצליחה להצביע "לכל הפחות ובלשון המעטה על התנהלות לא ראויה של הנתבעים במכון, ועל אינטרסים שנגעו לחברה בבעלותם לה חב המכון חוב. כזו המצדיקה הרמת מסך על פי הפסיקה". אולם, המשיך בית הדין, כי גם ללא כל המפורט לעיל, הלכה היא כי די בניכוי מעובד ללא העברה לקרן כדי להצדיק הרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03; להלן: עניין אדיב). זאת אף לו הייתה נכונה טענת מר אפשטיין לפיה הצטרף להנהלת המכון מטעמים אידיאולוגיים וכי הוא ויתר הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם – "טענה שלא הוכחה" (כאמור בפסק הדין). לפיכך, ומשהנתבעים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברה בע"מ גם לעניין עמותה, נקבע שכל החיובים בתביעה הם "ספציפית של הנתבעים 2,3 ו-4, ביחד ולחוד". משהנתבעים לא כפרו בחישובי המשיבה ולא הציגו תחשיב מטעמם הרי שעליהם לשלם לעובדת ביחד ולחוד סך כולל של 30,330 ₪ בגין אי ביצוע הפקדות ואי העברת ניכויים לפנסיה ולקרן השתלמות.

23. אשר לתביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – בשלב ראשון נקבע כי על הנתבעים נטל מוגבר להוכיח שהמשיבה לא פוטרה בשל ניסיונה לאגד את העובדים אלא מסיבות אחרות. לאחר מכן מצא בית הדין שהעובדת פוטרה, בניגוד לטענת הנתבעים כי התפטרה. בית הדין ציין כי העובדת מעולם לא הודיעה שאין בכוונתה לחזור או כי ויתרה על זכותה לשימוע, והנתבעים לא הכחישו טענותיה לפיהן נודע לה שתפקידה אויש. בנסיבות אלה נפסק כי לא היה טעם בקיום השימוע. הנתבעים אף לא טענו כי ביקשו לתאם לעובדת מועד אחר לקיום השימוע. בית הדין מצא חיזוק למסקנה זו בעדות גב' בן-גיאת, מנכ"לית העמותה דאז לפיה מר חיים דוד הגיע עם כרטיס העובדת וכרטיס החניה של העובדת ביום שפוטרה ואמר לה: "פיטרתי אותה".

24. בשלב הבא בחן בית הדין את העילות שבגינן זומנה העובדת לשימוע בהתאם למכתב הזימון. נקבע כי בניגוד לטענות הנתבעים, העובדת הוכיחה שעבדה על סגירת מערכת השעות על מנת לאפשר רישום סטודנטים וזאת על אף מצבו הכלכלי הקשה של המכון. בית הדין הוסיף בקשר לכך כי הנתבעים לא הגישו כל תיעוד התומך בטענותיהם; לא נעשתה לעובדת כל פניה בזמן אמת טרם זימונה לשימוע; וכי מתצהירו של מר אפשטיין עולה שנושא גיוס תלמידים לקורסים היה למעשה באחריותו ובאחריות מר חיים דוד.

25. ביחס לטענת הנתבעים כי העובדת קראה לעובדים שלא להתייצב לעבודתם נקבע כי אין לראות במכתב לעובדים, כשלעצמו, קריאה שלא להתייצב לעבודה אלא חלק מהתארגנות; אין במכתב ובלשונו החלטה או הוראה; גם אם העובדת לא ביצעה את תפקידה כראוי, לא זו הייתה הסיבה לפיטוריה אלא התארגנות העובדים שיוחסה לה. תמיכה נוספת למסקנה זו מצא בית הדין בסמיכות הזמנים שבין קיום אסיפת העובדים לבין הפיטורים. על כן נקבע שהעובדת הוכיחה שפוטרה לאלתר, בהיותה ממארגני ההתארגנות, והסיבות המפורטות בזימון לשימוע אינן העילה האמתית לפיטוריה.

26. אשר לסכום הפיצוי בית הדין התייחס לכך שהנתבעים פיטרו את העובדת בשלב מוקדם של התארגנות ראשונית, במקום עבודה שלא היה מאורגן קודם לכן; הפגיעה הייתה מהותית שכן העובדת פוטרה בטרם ננקטו צעדים ארגוניים על ידי העובדים; בעקבות הפיטורים כשלה ההתארגנות; הוכח שהייתה פגיעה בזכויות העובדים מצד המעסיק כמו ניכוי ואי העברה של כספי הניכוי – דבר שהצדיק אף ביתר שאת את ההתארגנות, מעבר לזכות הבלתי תלויה להתארגנות. נוכח האמור ובשים לב לשוני שבין הסכומים שנפסקו בתביעות אישיות של עובדים אל מול פיצויים שנפסקו במסגרת סכסוכים קיבוציים – נפסק כי הנתבעים ישלמו לעובדת, יחד ולחוד, סך של 70,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין, תוך פגיעה בהתארגנות וללא קיום שימוע.

27. טענת הקיזוז – בית הדין דחה את טענת הנתבעים שלפיה התנהלות העובדת גרמה לפגיעה כלכלית במכון. נקבע כי לא הוכח שהיה קשר בין אי רישום תלמידים לבין העובדת; הוכח שהמכון היה שרוי במצוקה כלכלית קשה ובחובות של מיליוני שקלים ללא קשר להתנהלות העובדת, וייתכן שסטודנטים פוטנציאליים לא נרשמו ללימודים בשל מצבו הכלכלי; הטענה נטענה בעלמא, ללא כל הוכחה. התביעה התקבלה לפיכך תוך שבית הדין חייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לעובדת הוצאות בסך של 15,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור
ערעור הרב שון (ע"ע 21196-05-18)
28. הודעת הערעור מטעם הרב שון כוונה הן כנגד פסק הדין והן כנגד החלטת בית הדין מיום 30.10.16. בכל הנוגע להחלטה מיום 30.10.16 טוען הרב שון כי לא היה מקום לחייב אותו (כמו גם את מר חיים דוד) בהוצאות בגין אי הגשת תצהיר מטעמם ובגין אי התייצבות לדיון. זאת מכמה טעמים: אין חובה על כל אחד ואחד מהנתבעים להגיש תצהיר מטעמו ודי בכך שהוגש תצהירו של מר אפשטיין; הנתבעים רשאים לבחור כיצד לנהל את הגנתם ולבית הדין האזורי אין סמכות לחייב מי מהם להגיש תצהיר; העובדת לא ביקשה לזמן אותם לעדות; ההחלטה ניתנה בפתח דיון ההוכחות מבלי שלמר חיים דוד והרב שון ניתנה הזדמנות לטעון בכתב טרם מתן החלטה; אי הגשת תצהירים ואי התייצבות רק חסכו לעובדת הוצאות כיוון שזמן החקירה התקצר משמעותית; החיוב בהוצאות בסך 8,000 ₪ מהווה "הוצאות עונשיות" ומשקף את הטינה שרחש בית הדין האזורי לרב שון ומר חיים דוד.

29. בעניין שיעור הסכום שנפסק לזכות העובדת בגין אי העברת כספים לקרנות טען הרב שון כי בכתב התביעה העמידה העובדת את הדרישה על סך של 30,330 ₪ ואילו בסיכומיה צמצמה את הסכום לסך של 17,000 ₪ ואף פירטה מדוע. אי לכך טענו הנתבעים כבר בסיכומיהם בבית הדין האזורי שלא ניתן לפסוק סכום גבוה מזה. חרף האמור נפסק מלוא הסכום שדרשה העובדת בכתב התביעה, מבלי להתייחס לטענות הנתבעים כלל.

30. אשר להטלת החיוב האישי טען הרב שון כי יש להראות עילה להרמת מסך לגבי כל אחד מהנתבעים ולהניח תשתית עובדתית מפורטת, בעוד שהעובדת ביססה טענותיה על "בדיקות במרשמי רשם העמותות ושיטוט באינטרנט". בהקשר זה צוין בערעור כי בזמנים הרלוונטיים היו במכון 33 חברים, 8 חברי ועד מנהל, מנכ"ל, מנהל כספים ועוד. העובדת לא הציגה ולו בדל קשר לרב שון עצמו, היא לא הוכיחה שקיבל החלטות בעניינים כספיים כגון ההפקדות לקרנות, והיה עליה להסביר מדוע לשיטתה הוא אחראי לכך. כמו כן הקשיים הכלכליים אליהם נקלע המכון החלו בתקופת ההנהלה הקודמת וטרם מינויו כחבר ועד. גם בנוגע לפיטוריה הנטענים של העובדת היו טענותיה ביחס לרב שון דלות, לרבות בתצהירה ובחקירתה הנגדית, ואלה הופנו רק כלפי מר חיים דוד. לרב שון לא הייתה אינטראקציה משמעותית עם העובדת, ולא היה לו קשר לפיטורי עובדים שכן מי שעסק בכך הוא מר חיים דוד.

31. לדעת הרב שון שגה בית הדין האזורי עת קיבל את טענות העובדת כלפי כלל הנתבעים מבלי לדון באחריות של כל אחד ואחד מהם וללא כל מעשה או מחדל המיוחס אליו אישית. עוד שגה בית הדין קמא עת ציין בפסק דינו: "בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להרמת המסך וחיוב כל אחד מהנתבעים באופן אישי, אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה". ברי כי העובדת היא זו שהיה עליה להוכיח שהנתבעים לקחו כספים לכיסם, ולא אחרת. הרב שון הוסיף כי אף אילו הייתה עילה לחייבו אישית בגין כספי הקרנות, אין פירושו שקיימת עילה לחיובו האישי גם בגין הפיטורים. כמו כן לא ברורה "קפיצת הדרך" שעשה בית הדין האזורי בכך שחייב אותו מכוח חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים), משהפסיקה שאוזכרה בפסק הדין בקשר להתארגנות עובדים עוסקת במעסיק ולא בבעלי תפקידים אצל המעסיק. מעבר לכך הסכום שנפסק – 70,000 ₪, השווה ל-7 משכורות של העובדת – הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. זאת על אף שלטענת העובדת היא פוטרה לאלתר ביום 18.8.13 ובפועל המשיכה לקבל משכורת מהמכון עד סוף שנת 2013 כך שממילא שולמו לה 4 משכורות נוספות. בנוסף, יש להביא בחשבון שכל הסיטואציה מושא התביעה היא תוצאה של קשיים כלכליים משמעותיים של המכון.

לנוכח האמור עתר הרב שון לקבוע כי הוא אינו חב סכום כלשהו בגין עילות התביעה. לחלופין עתר לקבוע כי אין עילה לחיובו האישי בגין הפיטורים תוך שהפיצוי בגין ההפקדות לקרנות יצומצם ל-17,000 ₪.

32. בדיון לפנינו הוסיף בא כוחו של הרב שון כי הפסיקה לעניין הרמת מסך לא עוסקת בעמותות, וגם אם יורם המסך בעמותה יש להקביל את הגורמים שמאחורי המסך לחברי עמותה שהם מקבילים לבעלי מניות, ולא כלפי חברי הוועד. ככל שמעוניינים להטיל אחריות אישית או אז מדובר בהוראות אחרות (סעיפים 373-374 לפקודת החברות) ואין מדובר בהרמת מסך. כמו כן גם אם יש מקום להורות על הרמת מסך ביחס לרכיבים הנוגעים לזכויות קוגנטיות אין להקיש מכך לגבי הפיצויים העונשיים שהוטלו. עוד הדגיש כי המנהלים המיוחדים ביצעו כמקובל הליכי חקירה ובדיקה, מבלי שמי ממנהלי המכון – והנתבעים בכללם – נדרש לשאת באחריות אישית כלשהי.

33. לעמדת העובדת בתשובה לערעורו של הרב שון פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס כדבעי ועיקר הערעור מכוון לקביעות עובדתיות. בנוגע לחיובו של הרב שון בהוצאות מכוח ההחלטה מיום 30.10.16 טוענת העובדת כי אין לו להלין אלא על עצמו. בניגוד להחלטות בית הדין האזורי – הוא בחר שלא להתייצב, וטענותיו בדבר "טינה אישית" אין להן על מה לסמוך. בהקשר זה הפנתה העובדת לבקשת הנתבעים לשינוי מועד דיון מיום 2.6.16 שבה צוין שחלק מהנתבעים אינם מתגוררים בארץ. בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 16.6.16 דחה את הבקשה בין היתר משום ש"מהבקשה עולה כי חלק מהמצהירים מתגוררים בחו"ל ומשכך יש להעדיף את השארת המועד על כנו". ואולם הנתבעים בחוסר תום לב הודיעו יומיים לפני דיון ההוכחות כי "אין באפשרותם להגיע במיוחד לדיון הקבוע ביום 7.7.16". משכך הרי שהרב שון ובנו מר חיים דוד עשו דין לעצמם, ולמעשה היתלו בבית הדין ובעובדת, ובכל מקרה ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית.

34. בנוגע לגובה הסכום שנפסק בגין אי העברת ההפקדות טוענת העובדת כי במועד הסיכומים בדקה בהגינותה את מצב הדברים ביחס לתביעת החוב שהוגשה מטעם קופת הגמל, והפחיתה את הסכום לסך של 17,000 ₪ אך מעולם לא נטשה את דרישתה לתוספת פיצויי הלנה. כאשר ישוערך סכום זה מיום אי העברת ההפקדות ועד למועד מתן פסק הדין ממילא יעלה סכום זה עשרות מונים על הסכום שנפסק. על כן עתרה להותיר את הסכום על כנו ולחלופין לשערך את הסך של 17,000 ₪ על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום היווצרות העילה ועד לתשלום בפועל.

35. אשר לחיובו האישי של הרב שון ציינה העובדת כי בערעורו הוא אינו חולק על העמדה המשפטית של בית הדין האזורי לעניין הנסיבות שבהן יש להרים את מסך ההתאגדות וטענתו מתמצית בכך שלא הוכחו העילות הללו ביחס אליו. בית הדין האזורי הורה על הרמת מסך ממכלול שיקולים ולא רק מהטעם של אי העברת ניכויים, הנתבעים ידעו היטב מה מצב המכון ובחרו להמר על עתידו ועובדיו. משהוכח שהנתבעים לקחו לכיסם הפרטי כספים של המכון בין בדרך של העברה לבעלותם, בין בדרך של מינוי מקורבים שקיבלו שכר מופרז, ומשהוכח כממצא עובדתי שהרב שון היה מעורב בכל אלה – יש לדחות את טענותיו.

העובדת ביקשה לא לתת יד לדרכו הקלוקלת של הרב שון שבה הוא מנסה להרחיק עצמו מחובותיו כמנהל. הטיעון שהוא לא היה מעורב בהליך הפיטורים ובמניעת ההתארגנות נסתר בעובדה אחת פשוטה שאין חולק עליה: הפגישה שהתקיימה יום לפני מעשה הפיטורים הייתה אתו, ובמהלכה הועלו כל הטענות בדבר אי העברת הניכויים, התארגנות העובדים והיותה של העובדת נציגתם. כפועל יוצא מפגישה זו, כפי שקבע בית הדין האזורי כממצא עובדתי – נעשה מעשה הפיטורים. נוסף על האמור, הרב שון נשא תפקיד מרכזי במכון; הוצג בפני העובדים כחלק מהנהלת המכון; חתום על מסמכי העמותה; כתובת חברת יעדים היא כתובתו האישית; בני משפחתו (בנוסף לבנו חיים דוד) הועסקו במכון. מכאן שבניגוד לטענתו, הוא היה גורם משמעותי בכל הליך הפיטורים ומניעת ההתארגנות. מעבר לכך, ככל שרצונו של הרב שון היה למסור את גרסתו בדבר אי מעורבותו האישית – היה עליו לעשות זאת במסגרת עדות בבית הדין קמא, ויש לזקוף לחובתו את מחדלו.

36. בנוגע לסכום הפיצויים ציינה העובדת כי טענות הרב שון נטענו בעלמא מבלי להתייחס ל"מתחם הפסיקה" שנסקר על ידי בית הדין האזורי, וכי הפיצוי נפסק על הצד הנמוך. כן עתרה לדחות את טענותיו לפיהן יש לראות בתשלום שקיבלה עבור תקופת המחלה כפיצוי נוסף על פיטוריה שלא כדין.

ערעורו של מר אפשטיין

37. בהודעת הערעור נטען כי בית הדין האזורי טעה הן בעצם קביעת זכאותה של העובדת לסעדים שנפסקו לטובתה, והן בהטלת האחריות האישית על דרך של הרמת מסך. בכל הנוגע לפיטורים נטען ראשית כי בית הדין האזורי שגה כאשר פסק לזכות העובדת פיצויים הנובעים מפגיעה בהתארגנות בזמן שהשאלה שעמדה לפניו הייתה שאלת פיטורים שלא כדין בשל היעדר שימוע בלבד. כפועל יוצא מכך טעה בית הדין גם עת הטיל על הנתבעים את נטל ההוכחה בכל הנוגע לעילות שבבסיס שקילת פיטוריה של העובדת. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עולה מסעיף 33י"א לחוק הסכמים קיבוציים אך חוק זה כלל לא מוזכר בכתב התביעה ובסיכומים.

אשר לעצם הקביעה כי העובדת פוטרה טען מר אפשטיין כי היא נטשה את עבודתה עת התעלמה כליל מהזימון לשימוע, לא שבה מחופשת המחלה שלקחה סמוך ליום 18.8.13, לא ביקשה לשוב לעבודה לאחריה, ואף מסרה מספר גרסאות בנוגע למועד סיום העסקתה. אלא, שבית הדין התעלם מטענות אלה של הנתבעים. גם אם טענות אלה לא תתקבלנה, לא היה מקום לפסוק סכום כה גבוה, ודאי כאשר לא נגרם נזק ממוני כלשהו (שהרי העמותה ממילא הגיעה לכדי פירוק ולא ניתן היה להמשיך ולעבוד בה).

38. נושא כספי הקרנות הועלה גם בערעורו של מר אפשטיין שטען גם הוא כי לפי סיכומי העובדת היא זכאית לכל היותר לסך של 17,000 ₪ בגין רכיב זה. בהקשר זה הוסיף מר אפשטיין כי היה על חישוב רכיב זה להתייחס לתקופה של 5.5 חודשים (עד מועד סיום עבודתה בפועל במחצית אוגוסט) ולא 8.5 חודשים, ולכן לא ניתן היה לפסוק יותר מ-11,000 ₪.

39. לעניין הקשר למכון טען מר אפשטיין כי התנהלותו בניסיון לשקם את המכון ולהביאו ליציבות הייתה חלק מתפקידו כחבר בוועד המנהל, לצד כ-9 חברי ועד מנהל נוספים שרובם לא נתבעו. עוד טען כי הוא היה מעורב בפן האקדמי, ומר חיים דוד הוא שניהל את כל הצד הכספי של העמותה, באופן בלעדי. בית הדין אף לא נתן דעתו לכך ששימש חבר ועד מנהל תקופה קצרה ביותר של כשנה, ולא בתקופתו הגיע המכון למצב של חדלות פירעון. לנוכח האמור ומשלא הוכח שפעל בחוסר תום לב, לא היה מקום לחייבו אישית בנושא התגמולים.

מר אפשטיין המשיך וטען כי אין בהרמת המסך בנוגע לתגמולים כדי להרים את המסך בעניין פיטורים שלא כדין. לפיכך טעה בית הדין קמא עת הטיל עליו אחריות אישית מבלי לבסס את הקביעה בהוראות הדין ובכך הטיל עליו נטל בלתי סביר בעליל. כמו כן לא היה כלל מקום להורות על הרמת מסך בשל פיצויים הנובעים מהעדר שימוע, כשאין לכך כל עיגון שבדין, כאשר ממילא מי שניהל את כל נושא השימוע היה מר חיים דוד.

40. בסיכומיו הוסיף מר אפשטיין כי בית הדין האזורי קבע קביעה מוטעית מיסודה לפיה העובדה שנוכו כספי תגמולים משכרה של העובדת שלא הועברו לקופות "מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות כנגד בעלי המניות בחברה, זאת גם אם אין מתקיימות עילות אחרות המאפשרות הרמת מסך". במקרה זה עסקינן בעמותה ולא בחברה בע"מ, ובחברי ועד מנהל ולא בעלי מניות ולכן אין לבצע כלפיהם הרמה של מסך התאגדות. על בית הדין קמא היה לפיכך לבחון את הנושא של הטלת אחריות אישית בהתאם להלכות הנוהגות והוראות הדין אך הוא נמנע מלדון בשאלה זו. זאת ועוד, גם אם נבחן את המקרה לפי הלכות הרמת מסך הרלוונטיות לחברה בע"מ על דרך ההיקש – לא ניכר כי נערכה בחינה של הנושא בפסק הדין: לא נקבע כי מר אפשטיין פעל כדי להונות או לקפח את העובדת או כל נושה אחר; לא נקבע כי נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת העמותה לפרוע את חיוביה; ולא נקבע כי היה מודע לדברים. עוד הוטעם כי בית הדין האזורי כלל לא התייחס ולא נימק מדוע יש לחייב חבר ועד מנהל מסוים ולא אחר.

41. העובדת הבהירה ביחס לערעורו של מר אפשטיין כי תביעתה הייתה למן היום הראשון לפיצוי כולל בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש עקב פיטוריה לאלתר תוך השפלתה, ללא שימוע, ועל מנת לפגוע בהתארגנות שהיא הובילה. בהקשר זה הפנתה לכתבי בי-הדין השונים לרבות סיכומיה שם הזכירה פסיקה ענפה בדבר פיטורים תוך פגיעה ועקב התארגנות ראשונית. בניגוד לנטען, בית הדין האזורי בחן והכריע בשאלה אם פוטרה או התפטרה ואם בחרה שלא להתייצב לשימוע. כמו כן הטענה כי היקף התשלום בגין כספי הקרנות צריך להיות נמוך מ-17,000 ₪ הועלתה לראשונה רק בערעור ומשכך יש לדחותה.

42. אשר להטלת האחריות האישית והרמת המסך טענה העובדת כי כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו: "הנתבעים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברות אף לעניין עמותות כאמור לעיל". משהטענות הללו הועלו לראשונה רק בערעור עתרה העובדת לדחות אותן בהיותן הרחבת חזית. העובדת הוסיפה, תוך שהיא מפנה ומצטטת בהרחבה את הנפסק בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי – ישראל שיינפלד (16.2.12; להלן: עניין העמותה לקידום הספורט) לפיו הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות, ולפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692 (1990; להלן: עניין סיעת בת ים) – עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך.

בענייננו, הדגישה העובדת, בית הדין קמא לא טעה, לא חרג מסמכותו ופסק על פי ההלכה הקיימת תוך יישום העובדות שהוכחו בפניו כי התקיימו המבחנים להרמת מסך, או לחיוב אישי של הנתבעים כולם יחד ולחוד הן לעניין אי העברת הניכויים לקרן הפנסיה והן לעניין פיטוריה שלא כדין. במקרה זה הוכח שהנתבעים עשו בעמותה כבתוך שלהם תוך חלוקה אסורה לקרובי משפחתם, לעצמם ולחברת יעדים, בחוסר תום לב ותוך פגיעה בזכות ההתארגנות של העובדים.

43. עוד הדגישה העובדת תוך שהיא מפנה לנפסק בע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין – GSS ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ (31.10.11; להלן: עניין זוננשיין) כי הנתבעים ידעו מה מצב המכון ושקיימים חובות שיש לשלמם לעובדים, ועל אף זאת העסיקו עובדים שהם קרובי משפחה, ומימנו שיפוצים במשרדי מר חיים דוד – שאותם ביצע בתשלום גיסו של מר אפשטיין. בהקשר זה ציינה העובדת כי הגם שמר אפשטיין מנסה לטעון שתפקידו נגע לפן האקדמי, הרי שתצהיריו שהוגשו "מידיעה אישית" לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק הפירוק, כמו גם מסמך עליו חתם ולפיו הוא לוקח על עצמו אישית את חובות המכון, עומדים בסתירה לכך. אשתו הועסקה במכון תחת שם נעוריה, הייתה יד ימינה של ההנהלה, וקיבלה שכר גבוה ורכב על אף שאין לה רישיון נהיגה. על יסוד כל האמור עתרה העובדת לדחות את הערעור תוך חיובו בהוצאות.

44. בסיכומי התשובה חידד מר אפשטיין כי בית הדין קמא לא קבע את הנטען בסיכומי העובדת אלא לכל היותר קביעות עובדתיות הקשורות לנושא אי העברת הניכויים משכרה של העובדת לקופות. מר אפשטיין הוסיף שדווקא מעיון בפסקי הדין שציטטה העובדת עולה בבירור כי לא הונחה בפני בית הדין התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת המקרים החריגים של הטלת אחריות אישית על חבר ועד מנהל בעמותה. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין העמותה לקידום הספורט יש להוכיח את יסוד התרמית – יסוד עובדתי שלא הוכח. כמו כן ענייננו שונה מעניין זוננשיין, שם דובר בחברה משפחתית שהמשיכה להעסיק עובדים במשך מספר חודשים ללא שכר כשבעלי המניות ידעו שהחברה לא תוכל לשלם לעובדיה. יש לדחות גם את הטענה כי המערערים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברות על עמותות ולו מן הטעם כי בבואו של בית הדין קמא להכריע בנושא היה עליו לבצע את הבחינה בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה ללא קשר לעמדת הצדדים. עוד נטען כי לא מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענות הועלו בכתב ההגנה ובסיכומים.

השתלשלות הדיון בערעור
45. לצד הערעור מטעמו הגיש מר אפשטיין (בלבד) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהתאם להחלטת השופטת חני אופק גנדלר מיום 26.6.18, עוכב ביצוע רוב פסק הדין לגביו בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין ובכפוף לתשלום יתר הסכומים (הפקדות בסך 17,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪) לידי העובדת.

46. לאחר הדיון שהתקיים בפנינו (אשר בסיומו הוצעה לצדדים הצעת פשרה שלא התקבלה על ידם) ובמהלך כתיבת פסק הדין ניתנה החלטה המורה לבאת כוחה של המשיבה להגיש את ה"נספח למכתב המנהלים המיוחדים למל"ל מיום 21.10.15" שצורף על ידה לתיק באופן חלקי. לאחר שמסמך זה הוגש ניתנה ההחלטה הבאה:

לאחר עיון בנספח למכתב המנהלים המיוחדים למל"ל מיום 21.10.15, נראה כי לא ניתנה הכרעה קונקרטית לגבי המשיבה בסוגיית ההפקדות לקופת הגמל, למעט האמור בסעיף 17 למסמך הנוגע ל"עובדי מנהלה".
המשיבה תבהיר, בהתאם להכרעת המנהלים המיוחדים בסעיף 17 הנ"ל, האם הוגשה תביעת חוב מטעם קופת הגמל בעניין כספי ההפקדות (פנסיה וקרן השתלמות) שלא הופקדו בזמן אמת (ונציין כי לכאורה עולה מסעיף 33 לסיכומי המשיבה, כמו גם דברי באת כוחה בפתח הדיון המוקדם, כי התשובה לכך חיובית). ככל שהוגשה תביעת חוב – יש לצרף את ההכרעה בה ככל שהיא מתייחסת לכספים שהיו אמורים להיות מופקדים בגין המשיבה.
ככל שנושא ההפקדות נפתר באמצעות תביעות חוב של קופות הגמל (וכן לכאורה נוכח סעיף 19א'(ד) לחוק הגנת השכר) – המשיבה מתבקשת להבהיר מדוע נותרה לשיטתה יתרת חוב בגין רכיב זה וכן אם אין לכך השלכה על סוגיית הרמת המסך.

47. העובדת הגישה במענה לכך הודעת עדכון שבה הבהירה, בין היתר, כי היא עצמה אינה הגורם המוסמך להגיש תביעות חוב בכל הנוגע לכספים שהיו אמורים להיות מופקדים בקרן הפנסיה ובקרן ההשתלמות. עוד הבהירה כי ההפרש בין הסכום שנקבה בו בהודעת העדכון מיום 16.6.15 לבין הסכום שננקב בסיכומים בבית הדין קמא נובע מכך שבין לבין הוגשו תביעות החוב אך עדיין נותר חוב בגין אי ההפקדות לקרן ההשתלמות בסך של 8,500 ₪ לתקופה של מרץ 2013 עד אמצע נובמבר 2013 (8.5 חודשים * 1.000 ₪ לחודש חלק עובד ומעביד) וכן 8,500 ₪ בגין כספי פנסיה לתקופה שבין מרץ 2013 ועד אמצע נובמבר 2013 (8.5 חודשים * 1,000 ₪ לחודש), לא כולל פיצויים ולא כולל ריבית והצמדה. העובדת הוסיפה כי בעקבות החלטת בית דין זה פנתה למפרקים של מכון לנדר ונענתה כי:

א. לא אותרה ונמצאה תביעת חוב בגין קרן ההשתלמות של העובדת שהוגשה על ידי הקופה.
ב. הוגשה תביעת חוב בגין כספי הפנסיה אשר הוכרעה ובמסגרתה אושר לחברת "הראל" תשלום בגין העובדת על ידי הביטוח הלאומי בסך של 5,000 ₪, בגין כספי התגמולים לחודשים מאי-יולי 2013 וכן ספטמבר-אוקטובר 2013 (שכן בגין חודש אוגוסט 2013 בוצע תשלום ישירות לקרן הפנסיה לפי הנתונים שבידי המפרקים).

בהודעה הובהר כי מידע זה לא היה קיים בידי העובדת או בידי באת כוחה "כך שאף לאור הנ"ל ומבלי להתייחס לנזק שנגרם ולשערוך הכספים עדיין קיים חוב בגין קרן פנסיה והשתלמות בסך של 12,000₪". מכל מקום, הטעימה העובדת, אף אם שולמו בדיעבד מקופת הביטוח הלאומי הכספים שנוכו משכרה אך לא הועברו לקופות הגמל – עדיין היה מקום להותיר את הכרעתו של בית הדין האזורי לפיה במקרה זה ראוי וצודק להורות על הרמת מסך ביחס לכלל הסכומים שנפסקו לטובתה. העובדת חזרה על טענותיה כי הנימוק להרמת מסך ולחיוב אישי אינו רק העובדה כי לא הועברו הניכויים אלא גם נימוקים נוספים.

48. בתגובת מר אפשטיין להודעת העובדת נטען כי מהאמור בהודעה עולה כי הוגשה תביעת חוב בגין תגמולי פנסיה – תביעה ששולמה; כי העובדת התרשלה בכך שלא וידאה הגשת תביעת חוב מצד קרן ההשתלמות; העובדת הטעתה את בית הדין לגבי הסכומים וכי הסך של 5,000 ₪ אשר שולם בגין תגמולי הפנסיה מתיישב עם חישובי מר אפשטיין בהודעת הערעור מטעמו. כמו כן העובדת לא הסבירה בתשובתה האם העובדה שהכספים שולמו יש בה להשליך על הרמת המסך. הרב שון לא הגיש תגובה כלשהי מטעמו.

לאור התפתחות זו סברנו שיש טעם בבירור נוסף מול הצדדים לגבי אפשרות הפשרה, אך דיון תזכורת שנערך לצורך כך לא הועיל ומשכך עלינו ליתן את הכרעתנו.

דיון והכרעה
49. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ולכל חומר הראיות שנפרש בבית הדין האזורי ובמהלך הדיון בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להתקבל בחלקם. להלן יובאו טעמינו לכך.

ערעור הרב שון לעניין חיובו בהוצאות מכוח ההחלטה מיום 30.10.16
50. כפי שעולה מהפירוט לעיל, החלק הראשון בערעורו של הרב שון מכוון כנגד ההחלטה לחייבו בהוצאות (לצד חיובו של מר חיים דוד) עקב הפרת החלטת בית הדין הנוגעת לסדרי דין. לטענתו, בעל דין אינו מחויב להגיש תצהיר ומשכך גם אינו מחויב להתייצב לדיון ההוכחות (כל עוד הוא שולח בא כוח מטעמו) ולכן לא הייתה הצדקה לחייבו בהוצאות. על מנת להעמיד דברים על דיוקם ועל הקשרם יפורטו הדברים הבאים.

51. במסגרת החלטותיו מיום 4.8.15 ומיום 16.12.15 הורה בית הדין האזורי לבעלי הדין "עצמם" (כלשון ההחלטות) להתייצב לדיון המוקדם. ביום הדיון התייצב מר אפשטיין בלבד, מבלי שנאמר דבר לעניין הרב שון ומר חיים דוד. עיון בפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 17.12.15 מעלה כי הועלתה במהלכו הצעת פשרה אך מאחר שהרב שון ומר חיים דוד נעדרו מהדיון (כיוון ששהו בחו"ל, כעולה מהפרוטוקול) ביקש בא כוחם שהות לשקול אותה. באת כוחה של העובדת עתרה כבר אז לחייבם בהוצאות כיוון שלא התייצבו לדיון בניגוד להחלטותיו הברורות של בית הדין. בתום הדיון ניתנה החלטה שבסיומה נקבע בין היתר כך (ההדגשות במקור): "התיק נקבע להוכחות ביום 7.7.16 בשעה 09:00. במועד זה ישמעו כלל עדי הצדדים, על הצדדים לוודא הגעתם של העדים לרבות מחו"ל, כמו כן ישמעו ככל שיתאפשר סיכומים בעל פה, על הצדדים להיערך מבעוד מועד. שאלת ההוצאות בגין אי התייצבות הנתבעים היום בפרט נוכח החלטת בית הדין מיום 4.8.15 תילקח בחשבון נוכח התנהלות הנתבעים והמשך ההליך, במהלכו או בסופו לפי שיקול דעת בית הדין".

52. ביום 23.5.16 הגישה העובדת תצהירים מטעמה. ביום 3.6.16 הוגשה "בקשה מטעם הנתבעים 2-4 לדחיית דיון הקבוע ליום 7.7.16…", במסגרתה ביקשו דחייה להגשת התצהירים מטעמם וכן דחייה של מועד הדיון נוכח איחור נטען בהגשת תצהירי העובדת, וכן ביקשו שהות להגשת מועדים מוסכמים לאחר תיאום גם עם הנתבעים עצמם, שחלקם מתגוררים בחו"ל. בהחלטת בית הדין מיום 16.6.16 נדחתה בקשת הדחייה וצוין בין היתר כי "מהבקשה עולה כי חלק מן המצהירים מתגוררים בחו"ל ומשכך יש להעדיף השארת המועד על כנו". הנתבעים לא הודיעו דבר בהמשך להחלטה זו עד ליום 5.7.16 (יומיים טרם דיון ההוכחות) שבו הוגש תצהירו של מר אפשטיין בלבד, כאשר בהודעה שנלוותה לתצהיר זה צוין כי "לאור מחלתו של הנתבע 2 (החולה במחלת קרוהן) אין באפשרותו להגיע במיוחד מארה"ב לדיון הקבוע ביום 7.7.16. הנתבע 4 שוהה אף הוא בחו"ל ולא יוכל להגיע לדיון הנ"ל". לדיון ההוכחות התייצב לפיכך מר אפשטיין בלבד מטעם הנתבעים (יחד עם ב"כ הנתבעים), ובהתאם הועלתה דרישה מטעם ב"כ העובדת לקבל את התביעה כנגד הרב שון ומר חיים דוד ולחלופין לחייבם בהוצאות. בית הדין קיבל את הבקשה החלופית בלבד, כפי שפורט וצוטט לעיל.

53. לעניין סמכות בית הדין האזורי להורות לצדדים להתייצב לדיון המוקדם ולדיון בכלל נבהיר כי גם אם "במקרה הרגיל, כאשר מתייצב עורך-דין בשמו של בעל-דין, אין לומר שבעל-הדין לא התייצב" הרי שמעת שהורה בית הדין לבעל דין להתייצב לדיון "בעצמו" בהוראה ספציפית, היה עליו להתייצב (השוו: ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786 (2002)). בהתאם נקבע כי "סוגיית עצם הדרישה להתייצבות של בעל דין מיוצג, כבענייננו, לדיון מוקדם, מצויה בשיקול דעת הערכאה הדיונית (ראו על דרך ההיקש: תקנה 147 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)…" (בר"ע (ארצי) 19756-09-18 אביבה רלב"ג – בית הספר המשותף בשדה אליהו (12.9.18)). החלטת בית הדין האזורי לפיה על כל הנתבעים להתייצב אישית ("בעצמם") לדיון המקדמי היא לפיכך החלטה דיונית מובהקת, המצויה בסמכות בית הדין.

54. אשר לסמכות בית הדין להורות לבעל דין להגיש תצהירים – מקובלת עלינו טענתו העקרונית של הרב שון, לפיה אין חובה על בעל דין להגיש תצהיר מטעמו. בהקשר זה נקבע כי "הימנעות מהגשת תצהיר עדות ראשית אינה שקולה לאי הגשת כתב הגנה, ולכן התוצאה של מחדל זה אינה מתן פסק דין בהיעדר הגנה, אלא המשך קיומו של ההליך בלא עדות זו" (בר"ע (ארצי) 26874-10-17 א.ב. (באסם) לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ – גלעד פרי-אור (7.12.17); ההדגשות במקור). במקום נוסף הובהר כי "לא היה כל מקום להגשת הבקשה ליתן פסק-דין בהעדר תצהירים, ולו מן הטעם שאין חובה על נתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע; נתבע רשאי להוכיח כי אין ממש בטענות תובע מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו" (דב"ע (ארצי) נז/3-137 שמעון ראם – מועצה מקומית עתלית (2.3.97)). בענייננו נכונים הדברים ביתר שאת שהרי הוגש תצהירו של מר אפשטיין, וזכותם של הנתבעים – שיוצגו אותה עת במאוחד אך גם ללא קשר לכך – להחליט כי מר אפשטיין לבדו יעיד מטעמם (וזאת מבלי לפגוע באפשרות לזקוף לחובתם הראייתית של הרב שון ומר חיים דוד את בחירתם שלא להעיד, בתלות בכלל הנסיבות).

55. במקרה שלפנינו, וכפי שעולה מהאמור לעיל, בית הדין החליט לחייב את הרב שון (כמו גם את מר חיים דוד, שלא הוגש ערעור מטעמו) בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. גם אם הנמקתו של בית הדין – שנשענה על ההחלטה הסטנדרטית בדבר הגשת תצהירים – אינה מקובלת עלינו כלשונה, לא שוכנענו כי מוצדק בנסיבות המקרה להתערב בשורה התחתונה של ההחלטה. כידוע, פסיקת הוצאות היא עניין הנתון לערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה אלא במקרים חריגים בלבד. הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ושאר השיקולים הרלוונטיים לקביעת שיעור ההוצאות (ע"ע (ארצי) 140/05 סילביה שטינמץ – נאגו מריאטה (29.9.05)). במקרה זה כאמור התרה בית הדין בנתבעים כי ישקול לחייבם בהוצאות עוד בדיון מיום 17.12.15, עקב אי התייצבותם לדיון המוקדם בניגוד להחלטה מיום 4.8.15. השתלשלות העניינים אף מלמדת כי הרב שון יצר מצג (גם אם משתמע) כלפי בית הדין והעובדת כי בכוונתו להגיש תצהיר מטעמו ולהתייצב לדיון ההוכחות, תוך קביעת עובדה הפוכה לכך יומיים טרם הדיון באופן שלא אפשר לעובדת זמן סביר לצורך זימונו כעד מטעמה ככל שבוחרת הייתה לעשות כן. משכך, בהינתן כלל הנסיבות ומשמדובר בהחלטה דיונית מובהקת – לא מצאנו הצדקה להתערב הן בעצם החיוב בהוצאות והן בסכום שנקבע.

ערעורם של הרב שון ומר אפשטיין לעניין הרמת המסך
דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות
56. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הוא כלל בסיסי בדיני חברות. לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבתי המשפט ובתי הדין, במקרים החריגים המצדיקים זאת, להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות לחובות החברה. מאז חקיקתו של חוק החברות קבועה הדוקטרינה בסעיף 6(א) לחוק זה, הקובע (כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בשנת 2005) את הדברים הבאים:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו – 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

57. מלשון הסעיף, כמו גם מהספרות וההלכה הפסוקה, עולה שהרמת מסך תבוצע במקרים שבהם מצא בית המשפט ש"נכון וצודק" לעשות כן, ובכפוף לקיומם של שני תנאים: האחד, עשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב. התנאי השני עניינו מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה (ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ – אלעד סטפנסקי (17.3.20; להלן: עניין סטפנסקי). יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה – מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏Tesfalem Tekel‏ – ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) והאסמכתאות שם, להלן: עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17)).

58. לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ – ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן: עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה). על מנת שתתאפשר הרמת מסך, יש אם כן להניח בפני בית הדין תשתית ראייתית שממנה ניתן יהיה ללמוד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה "להונות אדם או לקפח נושים" או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (וראו למשל גם בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – GOITOM TWELDE (9.6.20)).

59. לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה – ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). באותו עניין נדרש בית הדין לשאלת הרמת המסך במקרה בו החברה המעסיקה ניכתה משכרו של העובד את חלקו בדמי הגמולים אך לא העבירה אותו לקופת הגמל. בית הדין ציין כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך (עניין אדיב) – גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית. בלשונה של השופטת חני אופק גנדלר (ההדגשות אינן במקור):
"שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין.

שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים – היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים – בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה – היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל – ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו".

מכאן שלא די בהכרח באי העברת כספי הניכויים כעילה להרמת מסך, הגם שזו עשויה להיות נסיבה משמעותית. בנוסף, גם אם יימצא שקמה הצדקה להורות על הרמת מסך, תיתכן גם הרמת מסך חלקית ביחס לעילה קונקרטית בלבד.

הרמת מסך בעמותה
60. חוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות) קובע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית" (סעיף 8). בענייננו המכון הוא עמותה רשומה וככזה, הוא "בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי" (עניין העמותה לקידום הספורט). חוק העמותות מפנה בנושאים שונים לסעיפים מחוק החברות אך לא לסעיפים העוסקים בהרמת מסך. עם זאת התפיסה המקובלת בספרות ובפסיקה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך ההתאגדות (עניין סיעת בת ים; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד ואח' נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ ואח' (13.12.06, להלן: עניין מורים בונים); עניין העמותה לקידום הספורט; ע"א (מחוזי חי') 1683/03 ליניאל די.די.בי חיפה בע"מ נ' עמותת החיפאים למען אדן (30.6.04), להלן: עניין ליניאל; ע"א (מחוזי חי') 20369-01-17 דפוס אלברט ובניו (1990) בע"מ נ' העמותה למען יעקב בורובסקי (31.7.17)). כפי שציין פרופ' דוד פרנקל: "העובדה שבחוק העמותות אין הוראה מקבילה מפורשת בעניין "הרמת מסך" אינה מונעת מלהחיל גם על עמותות את הדוקטרינה שפותחה, כאמור, בפסיקה עוד לפני שהוכנסה כהוראה חקוקה בחוק החברות… על בית המשפט לבחון את התנהגות חבר העמותה, בדומה לבחינת התנהגות של בעל מניה בחברה, לפי עקרון תום הלב" (דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל (2012), עמ' 76-77).

61. אלא, שבזמן שבתי המשפט ובתי הדין חוזרים וקובעים שעמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך, לא רבים הם המקרים בהם מורם מסך ההתאגדות בעמותה בפועל. השלמת המהלך, קרי, ביצוע הרמת מסך כשמדובר בעמותה (בבתי הדין לעבודה, ובכלל) אינה טריוויאלית. כך, בעוד שסעיף 6 לחוק החברות נוקט במלים "בעל מניה", לא ברור כלפי מי אמורה הרמת המסך בעמותה להתבצע – וכדוגמא האם כלפי כלל "חברי העמותה", מייסדיה, ה"רוח החיה" מאחוריה או חברי הוועד המנהל (שאמורים להיות גם חברי עמותה, לאור סעיף 33(א)(1) לחוק העמותות).

המלומד פרנקל, שציטטנו לעיל, התייחס ל"חברי עמותה". המלומדים בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור התייחסו ל"חברים דומיננטיים בעמותה" (בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות להלכה ולמעשה (התשס"ב-2002), בעמ' 39). הפסיקה הרלוונטית מתייחסת ל"חברי עמותה" (עניין סיעת בת ים; עניין מורים בונים; עניין העמותה לקידום הספורט; ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (6.5.09)), וניתן להניח כי היישום בפועל, תוך היקש מסעיף 6 לחוק החברות, אמור להיעשות כלפי אותם חברי עמותה אשר היו מודעים – בכוח או בפועל – לשימוש הפסול שנעשה באישיותה המשפטית הנפרדת של העמותה. אלא שכפי שציינו במרבית המקרים לא הורם מסך העמותה בפועל. בפסיקה של בתי הדין האזוריים ניתן לאתר מקרים בודדים שבהם הורה בית הדין על הרמת מסך (ד"מ (אזורי ת"א) 7842/03 איתי ויזר – עמותה להפצה ולימוד רפואה טבעית (3.10.06); ס"ע (אזורי חי') 21205-03-10 מאיר יוסף – חיים גולדקנופף (21.6.15), ערעור שהוגש הסתיים בהסכמה: ע"ע (ארצי) 4742-09-15 אריה רובינשטיין – מאיר יוסף (24.11.16); למקרים בהם הורם המסך על ידי בית המשפט המחוזי ראו למשל את עניין ליניאל; ת"א (מחוזי ת"א) 1570/03 Fairleigh Dickinson University נ' מכון ביוטכנולוגי ת"א (7.6.07); למחיקה על הסף של תביעה כנגד נושא משרה שאינו חבר בעמותה ראו את בר"ע (ארצי) 693/09 אורלי אריאל – ער"ן אגודה ישראלית לעזרה ראשונה נפשית (25.2.10)).

מן הכלל אל הפרט
62. בענייננו קבע בית הדין האזורי כי יש להורות על הרמת מסך כלפי שלושת הנתבעים כמקשה אחת, לאחר שמצא שהעובדת "הצליחה להצביע לכל הפחות ובלשון המעטה על התנהלות לא ראויה, של הנתבעים במכון, ועל אינטרסים שנגעו לחברה בבעלותם לה חב המכון חוב. כזו המצדיקה הרמת מסך על פי הפסיקה". עם זאת פסק דינו של בית הדין האזורי אינו קובע תשתית עובדתית ברורה במנותק מטענות הצדדים, ויש קושי בחילוץ הקביעות העובדתיות. על פי פסק הדין, מר אפשטיין "הודה כי הוא וה"ה שון הנתבעים, לקחו אחריות לחובות הנתבעת (ע' 24 ש' 27 ע' 25 ש' 12 ואילך). אך לא הציגו כל תכנית הבראה (ע' 27 סיפא ע' 28 רישא), עבדו במקביל במכון ובחברת יעדים בבעלותם (27 ש' 7-12) לה המכון חב חובות, לא ציינו זאת בפני הועד המנהל (ע' 29 ש' 8-5) ועוד בעניין העסקת קרובי המשפחה ומעורבותם באסיפה (ע' 31 ש' 30 ע' 32 ש' 1-18)". בית הדין האזורי הוסיף כי "אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 [מר אפשטיין – ס.ד.מ] לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה".

קביעותיו אלה של בית הדין האזורי מעוררות קשיים לא מבוטלים. ראשית ובכל הנוגע לנטילת האחריות הנטענת לחובות המכון נציין כי ככל שהייתה מוכחת כזו הרי שלכאורה לא היה צורך בהרמת מסך. שנית ובהיבט הראייתי, מר אפשטיין דווקא הכחיש בחקירתו את הטענה שלקח על עצמו אחריות אישית, והדגיש כי "אין ספק שלא לקחתי על עצמי אחריות על חובות של עמותה שלא יצרתי אותם… כתוב בהסכם הזה שאנו לוקחים את האחריות לשקם את המוסד ככל שניתן וכל זאת בתנאים… אבל המצג שהציגו לנו לא היה אמיתי" (עמ' 24 לפרוטוקול). בדבריו על מצג שווא התכוון לכך ש"עם כניסת ההנהלה לתפקידה נמסר לה כי למכללה חובות בסדר גודל של כ – 4,000,000 ₪. אלא שלאחר שההנהלה החלה בהפעלת המכללה, נתברר לה כי למכללה חובות בסדר גודל של למעלה מ – 15,000,000 ₪ וכי בכל שנה נוצר גירעון נוסף של 6,000,000 ₪" (הציטוט הוא מסעיף 3 להחלטת השופט דוד מינץ מיום 10.7.14 בתיק הקפאת ההליכים – שאמנם בוטלה בהסכמה כחלק מהסדר פשרה שהושג במסגרת הליכי הערעור באותו הליך (ע"א 5345/14 מיום 19.8.14), אך פירוט הדברים מופיע גם בסעיפים 9-11 לתצהיר מר אפשטיין, שלא נסתרו).

ה"הסכם" שהוזכר בדבריו אלה של מר אפשטיין הוא ככל הנראה המסמך מיום 3.1.13, אך גם לאחר שהופנה אליו – הכחיש כי לקח על עצמו להיות ערב לחובות המכון (עמ' 25 לפרוטוקול), ונסיבות חתימתו של המסמך ומשמעותו המשפטית לא הובררו ולמעשה לא נקבע לגביו דבר. על פני הדברים, מדובר במסמך שנחתם טרם הצטרפותם של מר חיים דוד ומר אפשטיין לוועד המנהל, ובמסגרתו לקחו על עצמם (בכפוף לתנאים המצוינים בו, וכאשר עולה שאלה אם מדובר במסמך משפטי מחייב או בהצהרת כוונות) מחויבות לדאוג לתשלום "חובות קיימים" שנוצרו עד ליום 31.12.12. כבר מטעם זה של ייחוד המחויבות לחובות עבר בלבד – המסמך אינו רלוונטי לתביעותיה של העובדת, הנוגעות לשנת 2013. מסקנתנו כי בית הדין האזורי לא הטיל אחריות בהתבסס על מסמך זה נובעת גם מכך שהמסמך כלל אינו חתום על ידי הרב שון אלא על ידי מר אפשטיין ומר חיים דוד בלבד, ולמרות זאת הוטלה אחריות אישית כמקשה אחת על שלושת הנתבעים.

63. הקביעה בדבר הסתרת נתונים מהאסיפה הכללית אף היא לא פורטה, ומר אפשטיין הדגיש בחקירתו כי ההסכם בין חברת יעדים למכון חדל להתקיים טרם כניסתו להנהלת המכון (עמ' 29); כי בתחילת שנת 2013 "הוצג לאסיפה הכללית בדיוק מי אנחנו" כמו גם הקשר לחברת יעדים (עמ' 32); וכי "לא באנו כנציגי חב' יעדים, באנו כשני אנשים פרטיים שחשבנו שיכולים לסייע… הצגנו את הפעילות שעשנו בחב' יעדים… בוודאי הוצג שיש חובות של המכללה לחב' יעדים" (שם). גם אמירת בית הדין בעניין "העסקת קרובי משפחה ומעורבותם באסיפה הכללית" – מוקשית. מעבר לכך שקביעה זו אינה ברורה דיה, נפקותה והשלכתה על סוגיית הרמת המסך כלל לא לובנה. אשר לאמירת בית הדין כי "אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה" – ראשית, נטל הוכחת טענה חמורה מסוג זה מונח על הטוען ולא ההיפך. שנית, פסק הדין כלל אינו עורך דיון בטענה זו, ולא ברור האם כוונת בית הדין כי שוכנע ש"הנתבעים" – או מי מהם – אכן נטלו כספים לכיסם, ואם כן – לא הובהר מה הבסיס העובדתי לכך. ראוי להדגיש כי גם בראיות שהובאו מטעם העובדת לא ניתן למצוא בסיס להאשמות אלה, כאשר העובדת לא פירטה דבר בתצהירה מלבד ההתנהלות מולה או דברים ששמעה באסיפת העובדים (בלא שטענה לידיעה אישית לגביהם). במקביל, גב' בן-גיאת אמנם ציינה כי לא שותפה בקבלת החלטות וחשה כי מסתירים ממנה נתונים, וכן פירטה תכתובות הנוגעות לאי העברת כספי העובדים לקרן הפנסיה (כפי שיפורט להלן), אך לא ציינה דבר שיש בו ללמד על תרמית או הברחת נכסים.

64. לא נעלם מעינינו כי מר אפשטיין אישר בחקירתו בבית הדין האזורי את הפרטים הבאים: רעייתו, גב' טל ביננשטוק, הועסקה על ידי חברת יעדים ובהמשך על ידי המכון, והיא הייתה גם חברת עמותה וככזו השתתפה באסיפה הכללית של המכון (עמ' 24 ו – 32 לפרוטוקול); מר אפשטיין קיבל רכב לשימושו, כנראה דרך משכורתה של אשתו ("יכול להיות שזה היה במשכורת של טל") הגם שלא היה לה כלל רישיון נהיגה (עמ' 26 – 27 לפרוטוקול); גיסו של מר אפשטיין (אחיה של אשתו) מר אליקים ביננשטוק ביצע שיפוצים במשרדי העמותה, והדבר נודע למר אפשטיין בדיעבד; אח נוסף של אשתו, מר צבי ביננשטוק, היה חבר עמותה וככזה השתתף באסיפה הכללית גם הוא (עמ' 32 לפרוטוקול); ואח של מר חיים דוד היה אף הוא חבר באסיפה הכללית או בוועד המנהל (שם). ואולם, אין בדברים אלה כדי לבסס תשתית ראייתית מוצקה דיה להרמת מסך ולא בכדי נשען פסק דינו של בית הדין האזורי, בעיקרו של דבר, על ניכוי הכספים ואי העברתם ליעדם.

65. כאמור, לאחר ששוכנע בית הדין ב"התנהלות לא ראויה" של הנתבעים ציין כי גם "ללא המפורט לעיל, די בניכוי מעובד ללא העברה לקרן כדי לקבוע שהתנהלות זו של הנתבעים מצדיקה הרמת מסך", בהתאם לעניין אדיב. אלא שפסק הדין בעניין סטפנסקי, שניתן לא מכבר, מבהיר כאמור לעיל כי ניכוי מעובד ללא העברה לקרן "עשוי להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק" אך "נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום" (ההדגשות אינן במקור). מכאן שלא די בניכוי הכספים ואי הפקדתם על מנת 'לפצות' על החסך הראייתי בתיק, ועל מנת להכריע בסוגיית הרמת המסך יש להידרש לכלל נסיבות העניין.

66. בהקשר זה נציין כי לאחר שהתבקשה העובדת להבהיר האם הוגשה תביעת חוב מטעם קופת הגמל בעניין כספי ההפקדות, הודיעה ביום 9.2.20 כי היא עצמה "אינה הגורם המוסמך להגיש תביעות חוב בכל הנוגע לכספים שהיו אמורים להיות מופקדים בקרן הפנסיה ובקרן ההשתלמות". עוד עדכנה כי מבירור שערכה עלה ששולמו בגינה כספים מהמוסד לביטוח לאומי לקרן הפנסיה בגין תגמולי הפנסיה החסרים, כאשר הסכום ששולם בהתאם למסמך שצורף (סך של 5,000 ₪) מתייחס הן לתגמולי העובד והן לחלק המעסיק ומחסיר למעשה רק חודשיים ראשונים (מרץ ואפריל 2013), בסך של 2,000 ₪ בלבד. אשר לקרן ההשתלמות הודיעה כאמור העובדת כי לא אותרה תביעת חוב. ראוי להדגיש בקשר לכך כי מתן מענה לזכויות או חלקן באמצעות המוסד לביטוח לאומי אינו שומט את הקרקע תחת טענת העובדת להרמת מסך נוכח ניכוי הכספים משכרה ואי העברתם ליעדם, שכן מענה זה באמצעות גוף ציבורי-סוציאלי אינו מפחית מהחומרה הרבה שבאי-העברת כספי פנסיה וגמל ליעדם, בכלל וביחס לכספים שנוכו משכרו של העובד לצורך כך – בפרט.

עוד ראוי להזכיר כי דבר ניכוי הכספים ואי הפקדתם אינו שנוי במחלוקת. כך נכתב בהכרעות החוב על ידי המנהלים המיוחדים: "במקביל, בתקופה שלפני הגשת הבקשה להקפאת הליכים, שררה אנדרלמוסיה כללית בעמותה, נתוני הנהלת חשבונות בעניין העובדים לא נאספו במלואם, ובמשך תקופה ארוכה העמותה כלל לא העבירה כספים שנוכו משכר העובדים לטובת קופות הגמל וביטוח לאומי" (סעיף 10, תחת הכותרת "עובדי המנהלה", המסמך צורף להודעת העובדת בבית הדין האזורי מיום 16.12.15).

67. לא זו אף זו: מהנספחים שצורפו לתצהירה של גב' בן-גיאת, שכיהנה כאמור כמנכ"לית המכון, עולה שהיא חזרה והתריעה בפני מר אפשטיין ומר חיים דוד כי כספי העובדים מנוכים אך לא מופקדים בקרנות (הודעת דוא"ל מיום 24.7.13 שנשלחה למר אפשטיין ומר חיים דוד; הודעת דוא"ל נוספת לשניהם מיום 11.8.13; תשובה ששלח לה מר חיים דוד באותו יום, בה ציין בין היתר כי "אני ויעקב לקחנו אחריות במכללה ויש לנו חזון… אבל אין לנו עדיין את הניסיון לייצר אותו …"; הודעות דוא"ל נוספות מיום 22.1.14 ומיום 27.1.14 בהן כותבת גב' בן-גיאת למר אפשטיין כי לא הופקד עבורה דבר בקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות מאז תחילת עבודתה ביום 2.4.13 למרות שהכספים נוכו ממשכורתה; והודעת תשובה של מר אפשטיין מיום 30.1.14 בה כתב כי "הנושא בבדיקה והטענות ייבדקו לגופן. מבדיקה שעשיתי עלה כי בימים אלו המכללה מקווה להסדיר את הנושא במלואו" (נספחים 1, 2, ו-7 לתצהיר גב' בן-גיאת)).

מתכתובות אלה עולה כי מר אפשטיין ומר חיים דוד היו מודעים לאי העברת הכספים (גם אם מודעות זו החלה בשלהי תקופת עבודתה של העובדת במכון) וגם היו הכתובת הרלוונטית לנושא במכון, כאשר בנושאים הכספיים (כך עולה מההתכתבות) סייע בנוסף גם אביו של חיים דוד – הרב שון. במקביל לכך הרושם המצטייר הוא כי אי העברת כספי הניכויים ליעדם נבעה בעיקר מהעדר מקורות כספיים בתקופה האחרונה לקיומו של המכון כגוף עצמאי נוכח היקף אדיר של חובות לגופים רבים, שברובם נוצרו ככל הידוע טרם הצטרפותם של המערערים להנהלת העמותה, ומ"אנדרלמוסיה כללית" ששררה אותה עת (בלשונם של המנהלים המיוחדים).

גם אם הדברים נעשו בשל הקושי להתמודד עם המשבר הכלכלי העצום שפקד את המכון (והדברים עולים בין היתר גם מהחלטת השופט מינץ בתיק הקפאת ההליכים, שפירטה את היקף החובות) – עדיין הייתה למנהלי העמותה יכולת בחירה, וכאשר בחרו במודע לנכות משכרה של המשיבה כספים שיועדו לצורך העברתם לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות ולהשאירם בכיסי העמותה לצורך שימוש בהם לכיסוי חובות העמותה לנושים אחרים – ביצעו הלכה למעשה שימוש מודע ופסול באישיותה המשפטית הנפרדת של העמותה באופן שיש בו לקפח את העובדת כנושה, ולו בהתייחס להפקדות שאמורות היו להתבצע בגינה לקרנות. אחריות ישירה לכך עולה מהמסמכים למר חיים דוד ומר אפשטיין, אליהם הופנו מכתביה של המנכ"לית בעניין ההפקדות לקופות ולקרנות כמי שניהלו אותה עת את העמותה, והם אף השיבו לה לגופן של פניותיה. על אף אזכור למעורבות גם מצדו של הרב שון בהיבטים הכספיים, לא שוכנענו שהובאו ראיות מספיקות המלמדות על מודעות ישירה גם מצדו להתנהלות העמותה בכל הנוגע לאי העברת כספי הניכויים ליעדם בתקופת עבודתה של המשיבה.

68. אשר לשאר טענותיה של המשיבה – לא נכחד כי אכן נותרו סימני שאלה באשר לאופן שבו התנהלו הדברים במכון. אולם, ככל שהטענות הן כלליות יותר כנגד התנהלות העמותה ובעלי התפקידים שבה במובן הרחב ראוי כי תתבררנה על ידי רשם העמותות, המפרקים או בית המשפט המחוזי ולא במסגרת תביעה פרטנית בבית הדין לעבודה (ע"ע (ארצי) 167/07 שלומית סרי – עמותת בית מדרש לתורה והוראה אלון מורה שכם (4.6.08)). בנוסף, כבר נקבע כי לא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" וכי "אין די בכישלונה העסקי של חברה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה וכי לא בכל מקרה העסקת עובד על ידי חברה שנקלעה לקשיים, ובדיעבד לא עמדה בהתחייבויותיה, תביא להרמת מסך ההתאגדות, וכל מקרה יבחן לגופו" (ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני – אלמוני וההפניות שם (14.9.17); כן ראו בע"ע (ארצי) 54810-11-12 טליה שגב – סילביה לוי (16.4.20)).

בנסיבות המקרה, לא שוכנענו כי העובדת עמדה בנטל להוכיח כי מר אפשטיין או הרב שון עשו שימוש באישיותה המשפטית של העמותה "באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושים" (או היו מודעים בכוח או בפועל לשימוש כאמור) או כי הם התנהלו (או היו מודעים להתנהלות) שיש בה כדי לפגוע "בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", באופן המצדיק להרים את המסך כלפיהם אישית גם בעניינים שאינם כספי ההפקדות והניכויים. לא הוכח עירוב נכסים (ולא די לצורך כך ברמיזות על הצטרפותם לוועד המנהל על מנת לוודא ביצוע תשלומים לחברת יעדים); לא הוכחה הקמת עמותות סדרתית; לא הוכחה הברחת נכסים לחברת יעדים או בדרך אחרת (לרבות נוכח העמדת הרכב לשימוש מר אפשטיין, נושא שלא הוברר במלואו אך לא שוכנענו שדי בו כדי להיחשב כהברחת נכסים); לא הוכח כי העסקת אשתו של מר אפשטיין נעשתה שלא כדין, בשכר מופרז או שלא כנגד עבודה בפועל; לא הוכחו במידה מספקת הפקת טובת הנאה אישית או חלוקת רווחים אסורה; אין מדובר במצב בו המערערים הקימו את העמותה ונטשו אותה כאשר נקלעה לחובות (נהפוך הוא, לכאורה הצטרפו אליה כאשר הייתה במצב כלכלי קשה במטרה להצילה); ואף כלל לא הוכחה מעורבות של מר אפשטיין או הרב שון בפיטורי העובדת (כאשר זהו הסכום העיקרי בו חויבו במסגרת פסק הדין). ונזכיר כי המערערים לא היו חברי הוועד היחידים (וודאי לא חברי העמותה היחידים); אף כלל לא הוגשו לעיוננו מסמכי הייסוד של העמותה לרבות תקנונה ולרבות כל הכרוך בחילופי ההנהלה בתחילת שנת 2013, וכלל לא ברור כמה חברים היו לעמותה במועד הרלוונטי ומי היו.

69. משכך, שוכנענו כי לא הובאה הצדקה מספקת לביצוע הרמת מסך מלאה כלפי הרב שון ומר אפשטיין ביחס לכל חיוביה של העמותה מכוח פסק הדין, ואף לא הובאה הצדקה מספקת לביצוע הרמת מסך חלקית ביחס לרב שון. עם זאת שוכנענו כי נוכח ידיעתו של מר אפשטיין על אי העברת הניכויים ליעדם ומעורבות גבוהה יותר מצדו בניהול העמותה אותה עת (לעומת הרב שון) – מוצדק להורות על הרמת מסך חלקית לגביו ביחס לנושא ההפקדות והניכויים.

המשמעות הכספית היא סך של 2,000 ₪ בגין קרן הפנסיה (בהתאם ליתרה שנותרה בגין החודשים מרץ-אפריל 2013 כמפורט לעיל), וסך נוסף של 8,000 ₪ בגין קרן ההשתלמות (בגין החודשים מרץ-אוקטובר 2013, היינו עד מועד סיום יחסי העבודה כפי שנקבע על ידי המנהלים המיוחדים). בהקשר זה נקבע עובדתית על ידי בית הדין האזורי כי סכומי ההפקדות לקרן ההשתלמות בחודשים אלה נוכו אך לא הועברו, וככל שהנתבעים ביקשו לסתור זאת – הנטל מוטל היה עליהם. משלא עמדו בנטל האמור, וכלל לא ניסו לטעון כי הסכומים הופקדו (סעיף 28 לסיכומיהם בבית הדין האזורי), יש לקבוע חבות בסך של 8,000 ₪ בגין ההפקדות לקרן ההשתלמות (חלק עובד וחלק מעסיק).

להסרת ספק נבהיר כי הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי ברכיב זה (סך של 30,330 ₪) בוסס בטעות על סכום התביעה ברכיב זה בכתב התביעה, אך המשיבה הפחיתה את דרישתה בהמשך ההליך לסך של 17,000 ₪, ובטיעון בפנינו הופחתה הדרישה לסך של 12,000 ₪. הפער בין דרישתה לסכום שנפסק על ידינו נובע מכך שביקשה הפקדות לתקופה מאוחרת מיום 31.10.13, אך לא מצאנו הצדקה לחרוג ממועד סיום יחסי העבודה כפי שנקבע על ידי המנהלים המיוחדים (וזאת גם במענה לטענתו של מר אפשטיין, כי תקופת החיוב אמורה להסתיים באוגוסט 2013 בו סיימה המשיבה את עבודתה בפועל). עוד נבהיר, במענה לטענות מר אפשטיין שהועלו בתגובה להודעת המשיבה מיום 9.2.20, כי זכות התביעה של קרן ההשתלמות לא שוללת את זכותה של המשיבה לתבוע ישירות את הסכומים שנוכו ממנה, ואמורים היו להיות מופקדים בגינה, כל עוד לא נפסקים סכומים בכפל (ובענייננו, כאמור, לא הוכח כי העדר ההפקדות לקרן ההשתלמות קיבל מענה כלשהו באמצעות המוסד לביטוח לאומי).

70. לא נשמט מאתנו כי העובדת העלתה טענות נוספות (בעיקר בסיכומיה בבית הדין האזורי) גם לעניין הטלת אחריות אישית. כידוע, הרמת מסך משמעותה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה (ובענייננו העמותה) ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. אחריות אישית, לעומת זאת, פירושה הטלת חבות חוזית או נזיקית (או מכוח דיני עשיית העושר למשל) על אורגן של החברה, באופן אישי, בשל פעולותיו שלו (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (1994); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד בע"מ נ' שמואל (22.1.15), להלן: עניין מרכז העיר; ע"ע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן – רימדן בע"מ (29.9.16); להלן: עניין פטרמן).

בית הדין האזורי לא דן ולא הכריע בטענות אלה אך למען הסר ספק נבהיר כי בהעדר טענה ליחסי עבודה ישירים בין העובדת לבין מי מהמערערים, גם אם כמעסיקים במשותף או לצורך מסוים – הרי שבית הדין לעבודה אינו הערכאה המתאימה לבירור טענות כנגדם הנשענות על חיוב אישי בגין הפרת חובה נזיקית בעוולת הרשלנות או בשל הפרת חובות המוטלות על נושאי משרה בעמותה מכוח חוק העמותות (שני מקורות החיוב שציינה העובדת בסיכומיה; ראו בקשר לכך גם את בר"ע (ארצי) 49125-06-18 פנחס אוסלרנה – רן מלכה (4.10.18)). תיאורטית אמנם קיימת אפשרות לנסות ולהוכיח גם אחריות אישית חוזית, כדוגמא בגין הפרת חובת תום הלב בקיום חוזה, אך זאת במקרים חריגים בלבד וככל שמוכח כי על האורגן הרלוונטי רובץ אשם אישי (עניין מרכז העיר). העובדת לא ניסתה לטעון למסלול זה וממילא אין צורך כי נכריע אם הוא מצוי בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. מסלול אפשרי נוסף קבוע בסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות (בנוסחם בתקופה הרלוונטית, שלכאורה ממשיך לחול על עמותה מכוח סעיף 54 לחוק העמותות בהתאם לסעיף 376(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2018), אך גם מסלול זה אינו בסמכותו של בית הדין לעבודה (עניין פטרמן).

71. לנוכח כל האמור, אנו מקבלים את ערעוריהם של מר אפשטיין והרב שון בסוגיית הרמת המסך, למעט ביחס לחיוב בסך 10,000 ₪ כלפי מר אפשטיין בגין אי העברת הפקדות וניכויים לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות. כפועל יוצא בטלים כל חיוביהם הכספיים מכוח פסק דינו של בית הדין האזורי בעילות האחרות, ובהתחשב בכך מתייתר הדיון בכל טענות הערעור הנוספות. עם זאת נציין מעבר לצורך כי לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לגבי כך שהעובדת פוטרה ולא התפטרה, וכן בדבר הקשר בין פיטוריה לבין התארגנות העובדים.

72. סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל הערעורים מתקבלים בחלקם. חיובו של מר אפשטיין לשלם לעובדת את הסכומים שנפסקו לזכותה במסגרת פסק הדין, מלבד סך של 10,000 ₪ (בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה בהתאם לקביעות פסק הדין האזורי) – בטל. כפועל יוצא מכך יופחת גם סכום ההוצאות שהושת עליו על ידי בית הדין האזורי, לסך של 5,000 ₪. חיובו של הרב שון לשלם לעובדת את הסכומים שנפסקו לזכותה במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי, לרבות הוצאות המשפט – בטל. עם זאת ערעורו נדחה ביחס להוצאות שנפסקו במסגרת ההחלטה מיום 30.10.16. להסרת ספק, אין בפסק דין זה כדי לבטל את חיובו של מר חיים דוד שון, שלא הגיש ערעור על פסק הדין וממילא פסק הדין של בית הדין האזורי נותר בעניינו על כנו. על העובדת להשיב למר אפשטיין את ההפרש בין הסכום שנפסק לזכותה כמפורט לעיל לבין הסכום שקיבלה בהתאם להחלטה בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 26.6.18, וזאת תוך 45 יום מהיום.
בהתחשב בכלל הנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אב תש"פ (07 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת אילן סופר,
שופט

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)