20. לעניין ההפקדות לפנסיה וקרן ההשתלמות ושאלת חיובם האישי של הנתבעים - נקבע שטענת העובדת בדבר אי העברת חלק המעסיק, כמו גם חלק העובד שנוכה משכרה, לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות - לא נסתרה; מר אפשטיין למעשה הודה בכך, וייחס זאת למצבו הכספי הקשה של המכון באותה עת, שגרם לכך שחובות רבים לא שולמו. בית הדין קבע בקשר לכך כי "אי עמידה בהתחייבויות כלפי אחד אינה הגנה כלפי אחר. על כן יש לתלות את אי ההעברה של הניכויים בהתנהגות הנתבעים, ובהחלטתם על כל המשתמע. התובעת התייחסה לתפקידיהם (עמ' 20 ש' 29-32) ולהתנהגותם". יצוין עם זאת כי בחלק הפרוטוקול אליו הפנה בית הדין לא מפורטים תפקידי הנתבעים ולא ברור מדוע נערכה הפניה דווקא לאותו חלק.
21. בית הדין הוסיף כי מתצהירו ומחקירתו של מר אפשטיין עולים הדברים הבאים: בין הנתבעים למכון התקיים קשר ארוך שנים; מר אפשטיין הודה בחקירתו שהוא ומר חיים דוד עבדו עם המכון באמצעות חברת יעדים במחזור של חצי מיליון ₪ לשנה; לנתבעים הייתה ידיעה מוקדמת על קשיים כלכליים של המכון בטרם נכנסו לשמש בתפקידיהם, לרבות חוב גדול לחברת יעדים; מר אפשטיין הודה כי מר חיים דוד והוא לקחו אחריות לחובות המכון אך זאת מבלי להציג תכנית הבראה; מר אפשטיין ומר חיים דוד עבדו במקביל במכון ובחברת יעדים ולא ציינו זאת בפני הוועד המנהל כמו גם את "עניין העסקת קרובי המשפחה ומעורבותם באסיפה"; מר אפשטיין סתר את עצמו במהלך עדותו בעניינים שונים לרבות בעניין הדיווח למכון.
22. נוכח האמור סבר בית הדין כי המשיבה הצליחה להצביע "לכל הפחות ובלשון המעטה על התנהלות לא ראויה של הנתבעים במכון, ועל אינטרסים שנגעו לחברה בבעלותם לה חב המכון חוב. כזו המצדיקה הרמת מסך על פי הפסיקה". אולם, המשיך בית הדין, כי גם ללא כל המפורט לעיל, הלכה היא כי די בניכוי מעובד ללא העברה לקרן כדי להצדיק הרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03; להלן: עניין אדיב). זאת אף לו הייתה נכונה טענת מר אפשטיין לפיה הצטרף להנהלת המכון מטעמים אידיאולוגיים וכי הוא ויתר הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם - "טענה שלא הוכחה" (כאמור בפסק הדין). לפיכך, ומשהנתבעים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברה בע"מ גם לעניין עמותה, נקבע שכל החיובים בתביעה הם "ספציפית של הנתבעים 2,3 ו-4, ביחד ולחוד". משהנתבעים לא כפרו בחישובי המשיבה ולא הציגו תחשיב מטעמם הרי שעליהם לשלם לעובדת ביחד ולחוד סך כולל של 30,330 ₪ בגין אי ביצוע הפקדות ואי העברת ניכויים לפנסיה ולקרן השתלמות.
23. אשר לתביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - בשלב ראשון נקבע כי על הנתבעים נטל מוגבר להוכיח שהמשיבה לא פוטרה בשל ניסיונה לאגד את העובדים אלא מסיבות אחרות. לאחר מכן מצא בית הדין שהעובדת פוטרה, בניגוד לטענת הנתבעים כי התפטרה. בית הדין ציין כי העובדת מעולם לא הודיעה שאין בכוונתה לחזור או כי ויתרה על זכותה לשימוע, והנתבעים לא הכחישו טענותיה לפיהן נודע לה שתפקידה אויש. בנסיבות אלה נפסק כי לא היה טעם בקיום השימוע. הנתבעים אף לא טענו כי ביקשו לתאם לעובדת מועד אחר לקיום השימוע. בית הדין מצא חיזוק למסקנה זו בעדות גב' בן-גיאת, מנכ"לית העמותה דאז לפיה מר חיים דוד הגיע עם כרטיס העובדת וכרטיס החניה של העובדת ביום שפוטרה ואמר לה: "פיטרתי אותה".
24. בשלב הבא בחן בית הדין את העילות שבגינן זומנה העובדת לשימוע בהתאם למכתב הזימון. נקבע כי בניגוד לטענות הנתבעים, העובדת הוכיחה שעבדה על סגירת מערכת השעות על מנת לאפשר רישום סטודנטים וזאת על אף מצבו הכלכלי הקשה של המכון. בית הדין הוסיף בקשר לכך כי הנתבעים לא הגישו כל תיעוד התומך בטענותיהם; לא נעשתה לעובדת כל פניה בזמן אמת טרם זימונה לשימוע; וכי מתצהירו של מר אפשטיין עולה שנושא גיוס תלמידים לקורסים היה למעשה באחריותו ובאחריות מר חיים דוד.
25. ביחס לטענת הנתבעים כי העובדת קראה לעובדים שלא להתייצב לעבודתם נקבע כי אין לראות במכתב לעובדים, כשלעצמו, קריאה שלא להתייצב לעבודה אלא חלק מהתארגנות; אין במכתב ובלשונו החלטה או הוראה; גם אם העובדת לא ביצעה את תפקידה כראוי, לא זו הייתה הסיבה לפיטוריה אלא התארגנות העובדים שיוחסה לה. תמיכה נוספת למסקנה זו מצא בית הדין בסמיכות הזמנים שבין קיום אסיפת העובדים לבין הפיטורים. על כן נקבע שהעובדת הוכיחה שפוטרה לאלתר, בהיותה ממארגני ההתארגנות, והסיבות המפורטות בזימון לשימוע אינן העילה האמתית לפיטוריה.
26. אשר לסכום הפיצוי בית הדין התייחס לכך שהנתבעים פיטרו את העובדת בשלב מוקדם של התארגנות ראשונית, במקום עבודה שלא היה מאורגן קודם לכן; הפגיעה הייתה מהותית שכן העובדת פוטרה בטרם ננקטו צעדים ארגוניים על ידי העובדים; בעקבות הפיטורים כשלה ההתארגנות; הוכח שהייתה פגיעה בזכויות העובדים מצד המעסיק כמו ניכוי ואי העברה של כספי הניכוי - דבר שהצדיק אף ביתר שאת את ההתארגנות, מעבר לזכות הבלתי תלויה להתארגנות. נוכח האמור ובשים לב לשוני שבין הסכומים שנפסקו בתביעות אישיות של עובדים אל מול פיצויים שנפסקו במסגרת סכסוכים קיבוציים - נפסק כי הנתבעים ישלמו לעובדת, יחד ולחוד, סך של 70,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין, תוך פגיעה בהתארגנות וללא קיום שימוע.
27. טענת הקיזוז - בית הדין דחה את טענת הנתבעים שלפיה התנהלות העובדת גרמה לפגיעה כלכלית במכון. נקבע כי לא הוכח שהיה קשר בין אי רישום תלמידים לבין העובדת; הוכח שהמכון היה שרוי במצוקה כלכלית קשה ובחובות של מיליוני שקלים ללא קשר להתנהלות העובדת, וייתכן שסטודנטים פוטנציאליים לא נרשמו ללימודים בשל מצבו הכלכלי; הטענה נטענה בעלמא, ללא כל הוכחה. התביעה התקבלה לפיכך תוך שבית הדין חייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לעובדת הוצאות בסך של 15,000 ₪.
טענות הצדדים בערעור
ערעור הרב שון (ע"ע 21196-05-18)
28. הודעת הערעור מטעם הרב שון כוונה הן כנגד פסק הדין והן כנגד החלטת בית הדין מיום 30.10.16. בכל הנוגע להחלטה מיום 30.10.16 טוען הרב שון כי לא היה מקום לחייב אותו (כמו גם את מר חיים דוד) בהוצאות בגין אי הגשת תצהיר מטעמם ובגין אי התייצבות לדיון. זאת מכמה טעמים: אין חובה על כל אחד ואחד מהנתבעים להגיש תצהיר מטעמו ודי בכך שהוגש תצהירו של מר אפשטיין; הנתבעים רשאים לבחור כיצד לנהל את הגנתם ולבית הדין האזורי אין סמכות לחייב מי מהם להגיש תצהיר; העובדת לא ביקשה לזמן אותם לעדות; ההחלטה ניתנה בפתח דיון ההוכחות מבלי שלמר חיים דוד והרב שון ניתנה הזדמנות לטעון בכתב טרם מתן החלטה; אי הגשת תצהירים ואי התייצבות רק חסכו לעובדת הוצאות כיוון שזמן החקירה התקצר משמעותית; החיוב בהוצאות בסך 8,000 ₪ מהווה "הוצאות עונשיות" ומשקף את הטינה שרחש בית הדין האזורי לרב שון ומר חיים דוד.
29. בעניין שיעור הסכום שנפסק לזכות העובדת בגין אי העברת כספים לקרנות טען הרב שון כי בכתב התביעה העמידה העובדת את הדרישה על סך של 30,330 ₪ ואילו בסיכומיה צמצמה את הסכום לסך של 17,000 ₪ ואף פירטה מדוע. אי לכך טענו הנתבעים כבר בסיכומיהם בבית הדין האזורי שלא ניתן לפסוק סכום גבוה מזה. חרף האמור נפסק מלוא הסכום שדרשה העובדת בכתב התביעה, מבלי להתייחס לטענות הנתבעים כלל.
30. אשר להטלת החיוב האישי טען הרב שון כי יש להראות עילה להרמת מסך לגבי כל אחד מהנתבעים ולהניח תשתית עובדתית מפורטת, בעוד שהעובדת ביססה טענותיה על "בדיקות במרשמי רשם העמותות ושיטוט באינטרנט". בהקשר זה צוין בערעור כי בזמנים הרלוונטיים היו במכון 33 חברים, 8 חברי ועד מנהל, מנכ"ל, מנהל כספים ועוד. העובדת לא הציגה ולו בדל קשר לרב שון עצמו, היא לא הוכיחה שקיבל החלטות בעניינים כספיים כגון ההפקדות לקרנות, והיה עליה להסביר מדוע לשיטתה הוא אחראי לכך. כמו כן הקשיים הכלכליים אליהם נקלע המכון החלו בתקופת ההנהלה הקודמת וטרם מינויו כחבר ועד. גם בנוגע לפיטוריה הנטענים של העובדת היו טענותיה ביחס לרב שון דלות, לרבות בתצהירה ובחקירתה הנגדית, ואלה הופנו רק כלפי מר חיים דוד. לרב שון לא הייתה אינטראקציה משמעותית עם העובדת, ולא היה לו קשר לפיטורי עובדים שכן מי שעסק בכך הוא מר חיים דוד.
31. לדעת הרב שון שגה בית הדין האזורי עת קיבל את טענות העובדת כלפי כלל הנתבעים מבלי לדון באחריות של כל אחד ואחד מהם וללא כל מעשה או מחדל המיוחס אליו אישית. עוד שגה בית הדין קמא עת ציין בפסק דינו: "בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להרמת המסך וחיוב כל אחד מהנתבעים באופן אישי, אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה". ברי כי העובדת היא זו שהיה עליה להוכיח שהנתבעים לקחו כספים לכיסם, ולא אחרת. הרב שון הוסיף כי אף אילו הייתה עילה לחייבו אישית בגין כספי הקרנות, אין פירושו שקיימת עילה לחיובו האישי גם בגין הפיטורים. כמו כן לא ברורה "קפיצת הדרך" שעשה בית הדין האזורי בכך שחייב אותו מכוח חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים), משהפסיקה שאוזכרה בפסק הדין בקשר להתארגנות עובדים עוסקת במעסיק ולא בבעלי תפקידים אצל המעסיק. מעבר לכך הסכום שנפסק - 70,000 ₪, השווה ל-7 משכורות של העובדת - הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. זאת על אף שלטענת העובדת היא פוטרה לאלתר ביום 18.8.13 ובפועל המשיכה לקבל משכורת מהמכון עד סוף שנת 2013 כך שממילא שולמו לה 4 משכורות נוספות. בנוסף, יש להביא בחשבון שכל הסיטואציה מושא התביעה היא תוצאה של קשיים כלכליים משמעותיים של המכון.
לנוכח האמור עתר הרב שון לקבוע כי הוא אינו חב סכום כלשהו בגין עילות התביעה. לחלופין עתר לקבוע כי אין עילה לחיובו האישי בגין הפיטורים תוך שהפיצוי בגין ההפקדות לקרנות יצומצם ל-17,000 ₪.
32. בדיון לפנינו הוסיף בא כוחו של הרב שון כי הפסיקה לעניין הרמת מסך לא עוסקת בעמותות, וגם אם יורם המסך בעמותה יש להקביל את הגורמים שמאחורי המסך לחברי עמותה שהם מקבילים לבעלי מניות, ולא כלפי חברי הוועד. ככל שמעוניינים להטיל אחריות אישית או אז מדובר בהוראות אחרות (סעיפים 373-374 לפקודת החברות) ואין מדובר בהרמת מסך. כמו כן גם אם יש מקום להורות על הרמת מסך ביחס לרכיבים הנוגעים לזכויות קוגנטיות אין להקיש מכך לגבי הפיצויים העונשיים שהוטלו. עוד הדגיש כי המנהלים המיוחדים ביצעו כמקובל הליכי חקירה ובדיקה, מבלי שמי ממנהלי המכון - והנתבעים בכללם - נדרש לשאת באחריות אישית כלשהי.
33. לעמדת העובדת בתשובה לערעורו של הרב שון פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס כדבעי ועיקר הערעור מכוון לקביעות עובדתיות. בנוגע לחיובו של הרב שון בהוצאות מכוח ההחלטה מיום 30.10.16 טוענת העובדת כי אין לו להלין אלא על עצמו. בניגוד להחלטות בית הדין האזורי - הוא בחר שלא להתייצב, וטענותיו בדבר "טינה אישית" אין להן על מה לסמוך. בהקשר זה הפנתה העובדת לבקשת הנתבעים לשינוי מועד דיון מיום 2.6.16 שבה צוין שחלק מהנתבעים אינם מתגוררים בארץ. בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 16.6.16 דחה את הבקשה בין היתר משום ש"מהבקשה עולה כי חלק מהמצהירים מתגוררים בחו"ל ומשכך יש להעדיף את השארת המועד על כנו". ואולם הנתבעים בחוסר תום לב הודיעו יומיים לפני דיון ההוכחות כי "אין באפשרותם להגיע במיוחד לדיון הקבוע ביום 7.7.16". משכך הרי שהרב שון ובנו מר חיים דוד עשו דין לעצמם, ולמעשה היתלו בבית הדין ובעובדת, ובכל מקרה ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית.
34. בנוגע לגובה הסכום שנפסק בגין אי העברת ההפקדות טוענת העובדת כי במועד הסיכומים בדקה בהגינותה את מצב הדברים ביחס לתביעת החוב שהוגשה מטעם קופת הגמל, והפחיתה את הסכום לסך של 17,000 ₪ אך מעולם לא נטשה את דרישתה לתוספת פיצויי הלנה. כאשר ישוערך סכום זה מיום אי העברת ההפקדות ועד למועד מתן פסק הדין ממילא יעלה סכום זה עשרות מונים על הסכום שנפסק. על כן עתרה להותיר את הסכום על כנו ולחלופין לשערך את הסך של 17,000 ₪ על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום היווצרות העילה ועד לתשלום בפועל.
35. אשר לחיובו האישי של הרב שון ציינה העובדת כי בערעורו הוא אינו חולק על העמדה המשפטית של בית הדין האזורי לעניין הנסיבות שבהן יש להרים את מסך ההתאגדות וטענתו מתמצית בכך שלא הוכחו העילות הללו ביחס אליו. בית הדין האזורי הורה על הרמת מסך ממכלול שיקולים ולא רק מהטעם של אי העברת ניכויים, הנתבעים ידעו היטב מה מצב המכון ובחרו להמר על עתידו ועובדיו. משהוכח שהנתבעים לקחו לכיסם הפרטי כספים של המכון בין בדרך של העברה לבעלותם, בין בדרך של מינוי מקורבים שקיבלו שכר מופרז, ומשהוכח כממצא עובדתי שהרב שון היה מעורב בכל אלה - יש לדחות את טענותיו.
העובדת ביקשה לא לתת יד לדרכו הקלוקלת של הרב שון שבה הוא מנסה להרחיק עצמו מחובותיו כמנהל. הטיעון שהוא לא היה מעורב בהליך הפיטורים ובמניעת ההתארגנות נסתר בעובדה אחת פשוטה שאין חולק עליה: הפגישה שהתקיימה יום לפני מעשה הפיטורים הייתה אתו, ובמהלכה הועלו כל הטענות בדבר אי העברת הניכויים, התארגנות העובדים והיותה של העובדת נציגתם. כפועל יוצא מפגישה זו, כפי שקבע בית הדין האזורי כממצא עובדתי - נעשה מעשה הפיטורים. נוסף על האמור, הרב שון נשא תפקיד מרכזי במכון; הוצג בפני העובדים כחלק מהנהלת המכון; חתום על מסמכי העמותה; כתובת חברת יעדים היא כתובתו האישית; בני משפחתו (בנוסף לבנו חיים דוד) הועסקו במכון. מכאן שבניגוד לטענתו, הוא היה גורם משמעותי בכל הליך הפיטורים ומניעת ההתארגנות. מעבר לכך, ככל שרצונו של הרב שון היה למסור את גרסתו בדבר אי מעורבותו האישית - היה עליו לעשות זאת במסגרת עדות בבית הדין קמא, ויש לזקוף לחובתו את מחדלו.