36. בנוגע לסכום הפיצויים ציינה העובדת כי טענות הרב שון נטענו בעלמא מבלי להתייחס ל"מתחם הפסיקה" שנסקר על ידי בית הדין האזורי, וכי הפיצוי נפסק על הצד הנמוך. כן עתרה לדחות את טענותיו לפיהן יש לראות בתשלום שקיבלה עבור תקופת המחלה כפיצוי נוסף על פיטוריה שלא כדין.
ערעורו של מר אפשטיין
37. בהודעת הערעור נטען כי בית הדין האזורי טעה הן בעצם קביעת זכאותה של העובדת לסעדים שנפסקו לטובתה, והן בהטלת האחריות האישית על דרך של הרמת מסך. בכל הנוגע לפיטורים נטען ראשית כי בית הדין האזורי שגה כאשר פסק לזכות העובדת פיצויים הנובעים מפגיעה בהתארגנות בזמן שהשאלה שעמדה לפניו הייתה שאלת פיטורים שלא כדין בשל היעדר שימוע בלבד. כפועל יוצא מכך טעה בית הדין גם עת הטיל על הנתבעים את נטל ההוכחה בכל הנוגע לעילות שבבסיס שקילת פיטוריה של העובדת. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עולה מסעיף 33י"א לחוק הסכמים קיבוציים אך חוק זה כלל לא מוזכר בכתב התביעה ובסיכומים.
אשר לעצם הקביעה כי העובדת פוטרה טען מר אפשטיין כי היא נטשה את עבודתה עת התעלמה כליל מהזימון לשימוע, לא שבה מחופשת המחלה שלקחה סמוך ליום 18.8.13, לא ביקשה לשוב לעבודה לאחריה, ואף מסרה מספר גרסאות בנוגע למועד סיום העסקתה. אלא, שבית הדין התעלם מטענות אלה של הנתבעים. גם אם טענות אלה לא תתקבלנה, לא היה מקום לפסוק סכום כה גבוה, ודאי כאשר לא נגרם נזק ממוני כלשהו (שהרי העמותה ממילא הגיעה לכדי פירוק ולא ניתן היה להמשיך ולעבוד בה).
38. נושא כספי הקרנות הועלה גם בערעורו של מר אפשטיין שטען גם הוא כי לפי סיכומי העובדת היא זכאית לכל היותר לסך של 17,000 ₪ בגין רכיב זה. בהקשר זה הוסיף מר אפשטיין כי היה על חישוב רכיב זה להתייחס לתקופה של 5.5 חודשים (עד מועד סיום עבודתה בפועל במחצית אוגוסט) ולא 8.5 חודשים, ולכן לא ניתן היה לפסוק יותר מ-11,000 ₪.
39. לעניין הקשר למכון טען מר אפשטיין כי התנהלותו בניסיון לשקם את המכון ולהביאו ליציבות הייתה חלק מתפקידו כחבר בוועד המנהל, לצד כ-9 חברי ועד מנהל נוספים שרובם לא נתבעו. עוד טען כי הוא היה מעורב בפן האקדמי, ומר חיים דוד הוא שניהל את כל הצד הכספי של העמותה, באופן בלעדי. בית הדין אף לא נתן דעתו לכך ששימש חבר ועד מנהל תקופה קצרה ביותר של כשנה, ולא בתקופתו הגיע המכון למצב של חדלות פירעון. לנוכח האמור ומשלא הוכח שפעל בחוסר תום לב, לא היה מקום לחייבו אישית בנושא התגמולים.
מר אפשטיין המשיך וטען כי אין בהרמת המסך בנוגע לתגמולים כדי להרים את המסך בעניין פיטורים שלא כדין. לפיכך טעה בית הדין קמא עת הטיל עליו אחריות אישית מבלי לבסס את הקביעה בהוראות הדין ובכך הטיל עליו נטל בלתי סביר בעליל. כמו כן לא היה כלל מקום להורות על הרמת מסך בשל פיצויים הנובעים מהעדר שימוע, כשאין לכך כל עיגון שבדין, כאשר ממילא מי שניהל את כל נושא השימוע היה מר חיים דוד.
40. בסיכומיו הוסיף מר אפשטיין כי בית הדין האזורי קבע קביעה מוטעית מיסודה לפיה העובדה שנוכו כספי תגמולים משכרה של העובדת שלא הועברו לקופות "מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות כנגד בעלי המניות בחברה, זאת גם אם אין מתקיימות עילות אחרות המאפשרות הרמת מסך". במקרה זה עסקינן בעמותה ולא בחברה בע"מ, ובחברי ועד מנהל ולא בעלי מניות ולכן אין לבצע כלפיהם הרמה של מסך התאגדות. על בית הדין קמא היה לפיכך לבחון את הנושא של הטלת אחריות אישית בהתאם להלכות הנוהגות והוראות הדין אך הוא נמנע מלדון בשאלה זו. זאת ועוד, גם אם נבחן את המקרה לפי הלכות הרמת מסך הרלוונטיות לחברה בע"מ על דרך ההיקש - לא ניכר כי נערכה בחינה של הנושא בפסק הדין: לא נקבע כי מר אפשטיין פעל כדי להונות או לקפח את העובדת או כל נושה אחר; לא נקבע כי נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולת העמותה לפרוע את חיוביה; ולא נקבע כי היה מודע לדברים. עוד הוטעם כי בית הדין האזורי כלל לא התייחס ולא נימק מדוע יש לחייב חבר ועד מנהל מסוים ולא אחר.
41. העובדת הבהירה ביחס לערעורו של מר אפשטיין כי תביעתה הייתה למן היום הראשון לפיצוי כולל בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש עקב פיטוריה לאלתר תוך השפלתה, ללא שימוע, ועל מנת לפגוע בהתארגנות שהיא הובילה. בהקשר זה הפנתה לכתבי בי-הדין השונים לרבות סיכומיה שם הזכירה פסיקה ענפה בדבר פיטורים תוך פגיעה ועקב התארגנות ראשונית. בניגוד לנטען, בית הדין האזורי בחן והכריע בשאלה אם פוטרה או התפטרה ואם בחרה שלא להתייצב לשימוע. כמו כן הטענה כי היקף התשלום בגין כספי הקרנות צריך להיות נמוך מ-17,000 ₪ הועלתה לראשונה רק בערעור ומשכך יש לדחותה.
42. אשר להטלת האחריות האישית והרמת המסך טענה העובדת כי כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו: "הנתבעים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברות אף לעניין עמותות כאמור לעיל". משהטענות הללו הועלו לראשונה רק בערעור עתרה העובדת לדחות אותן בהיותן הרחבת חזית. העובדת הוסיפה, תוך שהיא מפנה ומצטטת בהרחבה את הנפסק בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי - ישראל שיינפלד (16.2.12; להלן: עניין העמותה לקידום הספורט) לפיו הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות, ולפי פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692 (1990; להלן: עניין סיעת בת ים) - עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך.
בענייננו, הדגישה העובדת, בית הדין קמא לא טעה, לא חרג מסמכותו ופסק על פי ההלכה הקיימת תוך יישום העובדות שהוכחו בפניו כי התקיימו המבחנים להרמת מסך, או לחיוב אישי של הנתבעים כולם יחד ולחוד הן לעניין אי העברת הניכויים לקרן הפנסיה והן לעניין פיטוריה שלא כדין. במקרה זה הוכח שהנתבעים עשו בעמותה כבתוך שלהם תוך חלוקה אסורה לקרובי משפחתם, לעצמם ולחברת יעדים, בחוסר תום לב ותוך פגיעה בזכות ההתארגנות של העובדים.
43. עוד הדגישה העובדת תוך שהיא מפנה לנפסק בע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין - GSS ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ (31.10.11; להלן: עניין זוננשיין) כי הנתבעים ידעו מה מצב המכון ושקיימים חובות שיש לשלמם לעובדים, ועל אף זאת העסיקו עובדים שהם קרובי משפחה, ומימנו שיפוצים במשרדי מר חיים דוד - שאותם ביצע בתשלום גיסו של מר אפשטיין. בהקשר זה ציינה העובדת כי הגם שמר אפשטיין מנסה לטעון שתפקידו נגע לפן האקדמי, הרי שתצהיריו שהוגשו "מידיעה אישית" לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק הפירוק, כמו גם מסמך עליו חתם ולפיו הוא לוקח על עצמו אישית את חובות המכון, עומדים בסתירה לכך. אשתו הועסקה במכון תחת שם נעוריה, הייתה יד ימינה של ההנהלה, וקיבלה שכר גבוה ורכב על אף שאין לה רישיון נהיגה. על יסוד כל האמור עתרה העובדת לדחות את הערעור תוך חיובו בהוצאות.
44. בסיכומי התשובה חידד מר אפשטיין כי בית הדין קמא לא קבע את הנטען בסיכומי העובדת אלא לכל היותר קביעות עובדתיות הקשורות לנושא אי העברת הניכויים משכרה של העובדת לקופות. מר אפשטיין הוסיף שדווקא מעיון בפסקי הדין שציטטה העובדת עולה בבירור כי לא הונחה בפני בית הדין התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת המקרים החריגים של הטלת אחריות אישית על חבר ועד מנהל בעמותה. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין העמותה לקידום הספורט יש להוכיח את יסוד התרמית - יסוד עובדתי שלא הוכח. כמו כן ענייננו שונה מעניין זוננשיין, שם דובר בחברה משפחתית שהמשיכה להעסיק עובדים במשך מספר חודשים ללא שכר כשבעלי המניות ידעו שהחברה לא תוכל לשלם לעובדיה. יש לדחות גם את הטענה כי המערערים לא חלקו על כך שיש להחיל את הפסיקה לעניין חברות על עמותות ולו מן הטעם כי בבואו של בית הדין קמא להכריע בנושא היה עליו לבצע את הבחינה בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה ללא קשר לעמדת הצדדים. עוד נטען כי לא מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענות הועלו בכתב ההגנה ובסיכומים.
השתלשלות הדיון בערעור
45. לצד הערעור מטעמו הגיש מר אפשטיין (בלבד) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהתאם להחלטת השופטת חני אופק גנדלר מיום 26.6.18, עוכב ביצוע רוב פסק הדין לגביו בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין ובכפוף לתשלום יתר הסכומים (הפקדות בסך 17,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪) לידי העובדת.
46. לאחר הדיון שהתקיים בפנינו (אשר בסיומו הוצעה לצדדים הצעת פשרה שלא התקבלה על ידם) ובמהלך כתיבת פסק הדין ניתנה החלטה המורה לבאת כוחה של המשיבה להגיש את ה"נספח למכתב המנהלים המיוחדים למל"ל מיום 21.10.15" שצורף על ידה לתיק באופן חלקי. לאחר שמסמך זה הוגש ניתנה ההחלטה הבאה:
לאחר עיון בנספח למכתב המנהלים המיוחדים למל"ל מיום 21.10.15, נראה כי לא ניתנה הכרעה קונקרטית לגבי המשיבה בסוגיית ההפקדות לקופת הגמל, למעט האמור בסעיף 17 למסמך הנוגע ל"עובדי מנהלה".
המשיבה תבהיר, בהתאם להכרעת המנהלים המיוחדים בסעיף 17 הנ"ל, האם הוגשה תביעת חוב מטעם קופת הגמל בעניין כספי ההפקדות (פנסיה וקרן השתלמות) שלא הופקדו בזמן אמת (ונציין כי לכאורה עולה מסעיף 33 לסיכומי המשיבה, כמו גם דברי באת כוחה בפתח הדיון המוקדם, כי התשובה לכך חיובית). ככל שהוגשה תביעת חוב - יש לצרף את ההכרעה בה ככל שהיא מתייחסת לכספים שהיו אמורים להיות מופקדים בגין המשיבה.
ככל שנושא ההפקדות נפתר באמצעות תביעות חוב של קופות הגמל (וכן לכאורה נוכח סעיף 19א'(ד) לחוק הגנת השכר) - המשיבה מתבקשת להבהיר מדוע נותרה לשיטתה יתרת חוב בגין רכיב זה וכן אם אין לכך השלכה על סוגיית הרמת המסך.
47. העובדת הגישה במענה לכך הודעת עדכון שבה הבהירה, בין היתר, כי היא עצמה אינה הגורם המוסמך להגיש תביעות חוב בכל הנוגע לכספים שהיו אמורים להיות מופקדים בקרן הפנסיה ובקרן ההשתלמות. עוד הבהירה כי ההפרש בין הסכום שנקבה בו בהודעת העדכון מיום 16.6.15 לבין הסכום שננקב בסיכומים בבית הדין קמא נובע מכך שבין לבין הוגשו תביעות החוב אך עדיין נותר חוב בגין אי ההפקדות לקרן ההשתלמות בסך של 8,500 ₪ לתקופה של מרץ 2013 עד אמצע נובמבר 2013 (8.5 חודשים * 1.000 ₪ לחודש חלק עובד ומעביד) וכן 8,500 ₪ בגין כספי פנסיה לתקופה שבין מרץ 2013 ועד אמצע נובמבר 2013 (8.5 חודשים * 1,000 ₪ לחודש), לא כולל פיצויים ולא כולל ריבית והצמדה. העובדת הוסיפה כי בעקבות החלטת בית דין זה פנתה למפרקים של מכון לנדר ונענתה כי:
א. לא אותרה ונמצאה תביעת חוב בגין קרן ההשתלמות של העובדת שהוגשה על ידי הקופה.
ב. הוגשה תביעת חוב בגין כספי הפנסיה אשר הוכרעה ובמסגרתה אושר לחברת "הראל" תשלום בגין העובדת על ידי הביטוח הלאומי בסך של 5,000 ₪, בגין כספי התגמולים לחודשים מאי-יולי 2013 וכן ספטמבר-אוקטובר 2013 (שכן בגין חודש אוגוסט 2013 בוצע תשלום ישירות לקרן הפנסיה לפי הנתונים שבידי המפרקים).
בהודעה הובהר כי מידע זה לא היה קיים בידי העובדת או בידי באת כוחה "כך שאף לאור הנ"ל ומבלי להתייחס לנזק שנגרם ולשערוך הכספים עדיין קיים חוב בגין קרן פנסיה והשתלמות בסך של 12,000₪". מכל מקום, הטעימה העובדת, אף אם שולמו בדיעבד מקופת הביטוח הלאומי הכספים שנוכו משכרה אך לא הועברו לקופות הגמל - עדיין היה מקום להותיר את הכרעתו של בית הדין האזורי לפיה במקרה זה ראוי וצודק להורות על הרמת מסך ביחס לכלל הסכומים שנפסקו לטובתה. העובדת חזרה על טענותיה כי הנימוק להרמת מסך ולחיוב אישי אינו רק העובדה כי לא הועברו הניכויים אלא גם נימוקים נוספים.
48. בתגובת מר אפשטיין להודעת העובדת נטען כי מהאמור בהודעה עולה כי הוגשה תביעת חוב בגין תגמולי פנסיה - תביעה ששולמה; כי העובדת התרשלה בכך שלא וידאה הגשת תביעת חוב מצד קרן ההשתלמות; העובדת הטעתה את בית הדין לגבי הסכומים וכי הסך של 5,000 ₪ אשר שולם בגין תגמולי הפנסיה מתיישב עם חישובי מר אפשטיין בהודעת הערעור מטעמו. כמו כן העובדת לא הסבירה בתשובתה האם העובדה שהכספים שולמו יש בה להשליך על הרמת המסך. הרב שון לא הגיש תגובה כלשהי מטעמו.
לאור התפתחות זו סברנו שיש טעם בבירור נוסף מול הצדדים לגבי אפשרות הפשרה, אך דיון תזכורת שנערך לצורך כך לא הועיל ומשכך עלינו ליתן את הכרעתנו.
דיון והכרעה
49. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ולכל חומר הראיות שנפרש בבית הדין האזורי ובמהלך הדיון בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להתקבל בחלקם. להלן יובאו טעמינו לכך.
ערעור הרב שון לעניין חיובו בהוצאות מכוח ההחלטה מיום 30.10.16
50. כפי שעולה מהפירוט לעיל, החלק הראשון בערעורו של הרב שון מכוון כנגד ההחלטה לחייבו בהוצאות (לצד חיובו של מר חיים דוד) עקב הפרת החלטת בית הדין הנוגעת לסדרי דין. לטענתו, בעל דין אינו מחויב להגיש תצהיר ומשכך גם אינו מחויב להתייצב לדיון ההוכחות (כל עוד הוא שולח בא כוח מטעמו) ולכן לא הייתה הצדקה לחייבו בהוצאות. על מנת להעמיד דברים על דיוקם ועל הקשרם יפורטו הדברים הבאים.
51. במסגרת החלטותיו מיום 4.8.15 ומיום 16.12.15 הורה בית הדין האזורי לבעלי הדין "עצמם" (כלשון ההחלטות) להתייצב לדיון המוקדם. ביום הדיון התייצב מר אפשטיין בלבד, מבלי שנאמר דבר לעניין הרב שון ומר חיים דוד. עיון בפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 17.12.15 מעלה כי הועלתה במהלכו הצעת פשרה אך מאחר שהרב שון ומר חיים דוד נעדרו מהדיון (כיוון ששהו בחו"ל, כעולה מהפרוטוקול) ביקש בא כוחם שהות לשקול אותה. באת כוחה של העובדת עתרה כבר אז לחייבם בהוצאות כיוון שלא התייצבו לדיון בניגוד להחלטותיו הברורות של בית הדין. בתום הדיון ניתנה החלטה שבסיומה נקבע בין היתר כך (ההדגשות במקור): "התיק נקבע להוכחות ביום 7.7.16 בשעה 09:00. במועד זה ישמעו כלל עדי הצדדים, על הצדדים לוודא הגעתם של העדים לרבות מחו"ל, כמו כן ישמעו ככל שיתאפשר סיכומים בעל פה, על הצדדים להיערך מבעוד מועד. שאלת ההוצאות בגין אי התייצבות הנתבעים היום בפרט נוכח החלטת בית הדין מיום 4.8.15 תילקח בחשבון נוכח התנהלות הנתבעים והמשך ההליך, במהלכו או בסופו לפי שיקול דעת בית הדין".