52. ביום 23.5.16 הגישה העובדת תצהירים מטעמה. ביום 3.6.16 הוגשה "בקשה מטעם הנתבעים 2-4 לדחיית דיון הקבוע ליום 7.7.16...", במסגרתה ביקשו דחייה להגשת התצהירים מטעמם וכן דחייה של מועד הדיון נוכח איחור נטען בהגשת תצהירי העובדת, וכן ביקשו שהות להגשת מועדים מוסכמים לאחר תיאום גם עם הנתבעים עצמם, שחלקם מתגוררים בחו"ל. בהחלטת בית הדין מיום 16.6.16 נדחתה בקשת הדחייה וצוין בין היתר כי "מהבקשה עולה כי חלק מן המצהירים מתגוררים בחו"ל ומשכך יש להעדיף השארת המועד על כנו". הנתבעים לא הודיעו דבר בהמשך להחלטה זו עד ליום 5.7.16 (יומיים טרם דיון ההוכחות) שבו הוגש תצהירו של מר אפשטיין בלבד, כאשר בהודעה שנלוותה לתצהיר זה צוין כי "לאור מחלתו של הנתבע 2 (החולה במחלת קרוהן) אין באפשרותו להגיע במיוחד מארה"ב לדיון הקבוע ביום 7.7.16. הנתבע 4 שוהה אף הוא בחו"ל ולא יוכל להגיע לדיון הנ"ל". לדיון ההוכחות התייצב לפיכך מר אפשטיין בלבד מטעם הנתבעים (יחד עם ב"כ הנתבעים), ובהתאם הועלתה דרישה מטעם ב"כ העובדת לקבל את התביעה כנגד הרב שון ומר חיים דוד ולחלופין לחייבם בהוצאות. בית הדין קיבל את הבקשה החלופית בלבד, כפי שפורט וצוטט לעיל.
53. לעניין סמכות בית הדין האזורי להורות לצדדים להתייצב לדיון המוקדם ולדיון בכלל נבהיר כי גם אם "במקרה הרגיל, כאשר מתייצב עורך-דין בשמו של בעל-דין, אין לומר שבעל-הדין לא התייצב" הרי שמעת שהורה בית הדין לבעל דין להתייצב לדיון "בעצמו" בהוראה ספציפית, היה עליו להתייצב (השוו: ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786 (2002)). בהתאם נקבע כי "סוגיית עצם הדרישה להתייצבות של בעל דין מיוצג, כבענייננו, לדיון מוקדם, מצויה בשיקול דעת הערכאה הדיונית (ראו על דרך ההיקש: תקנה 147 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)..." (בר"ע (ארצי) 19756-09-18 אביבה רלב"ג - בית הספר המשותף בשדה אליהו (12.9.18)). החלטת בית הדין האזורי לפיה על כל הנתבעים להתייצב אישית ("בעצמם") לדיון המקדמי היא לפיכך החלטה דיונית מובהקת, המצויה בסמכות בית הדין.
54. אשר לסמכות בית הדין להורות לבעל דין להגיש תצהירים - מקובלת עלינו טענתו העקרונית של הרב שון, לפיה אין חובה על בעל דין להגיש תצהיר מטעמו. בהקשר זה נקבע כי "הימנעות מהגשת תצהיר עדות ראשית אינה שקולה לאי הגשת כתב הגנה, ולכן התוצאה של מחדל זה אינה מתן פסק דין בהיעדר הגנה, אלא המשך קיומו של ההליך בלא עדות זו" (בר"ע (ארצי) 26874-10-17 א.ב. (באסם) לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ - גלעד פרי-אור (7.12.17); ההדגשות במקור). במקום נוסף הובהר כי "לא היה כל מקום להגשת הבקשה ליתן פסק-דין בהעדר תצהירים, ולו מן הטעם שאין חובה על נתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע; נתבע רשאי להוכיח כי אין ממש בטענות תובע מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו" (דב"ע (ארצי) נז/3-137 שמעון ראם - מועצה מקומית עתלית (2.3.97)). בענייננו נכונים הדברים ביתר שאת שהרי הוגש תצהירו של מר אפשטיין, וזכותם של הנתבעים - שיוצגו אותה עת במאוחד אך גם ללא קשר לכך - להחליט כי מר אפשטיין לבדו יעיד מטעמם (וזאת מבלי לפגוע באפשרות לזקוף לחובתם הראייתית של הרב שון ומר חיים דוד את בחירתם שלא להעיד, בתלות בכלל הנסיבות).
55. במקרה שלפנינו, וכפי שעולה מהאמור לעיל, בית הדין החליט לחייב את הרב שון (כמו גם את מר חיים דוד, שלא הוגש ערעור מטעמו) בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. גם אם הנמקתו של בית הדין - שנשענה על ההחלטה הסטנדרטית בדבר הגשת תצהירים - אינה מקובלת עלינו כלשונה, לא שוכנענו כי מוצדק בנסיבות המקרה להתערב בשורה התחתונה של ההחלטה. כידוע, פסיקת הוצאות היא עניין הנתון לערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה אלא במקרים חריגים בלבד. הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ושאר השיקולים הרלוונטיים לקביעת שיעור ההוצאות (ע"ע (ארצי) 140/05 סילביה שטינמץ - נאגו מריאטה (29.9.05)). במקרה זה כאמור התרה בית הדין בנתבעים כי ישקול לחייבם בהוצאות עוד בדיון מיום 17.12.15, עקב אי התייצבותם לדיון המוקדם בניגוד להחלטה מיום 4.8.15. השתלשלות העניינים אף מלמדת כי הרב שון יצר מצג (גם אם משתמע) כלפי בית הדין והעובדת כי בכוונתו להגיש תצהיר מטעמו ולהתייצב לדיון ההוכחות, תוך קביעת עובדה הפוכה לכך יומיים טרם הדיון באופן שלא אפשר לעובדת זמן סביר לצורך זימונו כעד מטעמה ככל שבוחרת הייתה לעשות כן. משכך, בהינתן כלל הנסיבות ומשמדובר בהחלטה דיונית מובהקת - לא מצאנו הצדקה להתערב הן בעצם החיוב בהוצאות והן בסכום שנקבע.
ערעורם של הרב שון ומר אפשטיין לעניין הרמת המסך
דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות
56. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הוא כלל בסיסי בדיני חברות. לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבתי המשפט ובתי הדין, במקרים החריגים המצדיקים זאת, להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות לחובות החברה. מאז חקיקתו של חוק החברות קבועה הדוקטרינה בסעיף 6(א) לחוק זה, הקובע (כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בשנת 2005) את הדברים הבאים:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו - 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
57. מלשון הסעיף, כמו גם מהספרות וההלכה הפסוקה, עולה שהרמת מסך תבוצע במקרים שבהם מצא בית המשפט ש"נכון וצודק" לעשות כן, ובכפוף לקיומם של שני תנאים: האחד, עשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב. התנאי השני עניינו מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה (ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי (17.3.20; להלן: עניין סטפנסקי). יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה - מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tesfalem Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) והאסמכתאות שם, להלן: עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17)).
58. לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן: עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה). על מנת שתתאפשר הרמת מסך, יש אם כן להניח בפני בית הדין תשתית ראייתית שממנה ניתן יהיה ללמוד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה "להונות אדם או לקפח נושים" או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (וראו למשל גם בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ - GOITOM TWELDE (9.6.20)).
59. לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). באותו עניין נדרש בית הדין לשאלת הרמת המסך במקרה בו החברה המעסיקה ניכתה משכרו של העובד את חלקו בדמי הגמולים אך לא העבירה אותו לקופת הגמל. בית הדין ציין כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך (עניין אדיב) - גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית. בלשונה של השופטת חני אופק גנדלר (ההדגשות אינן במקור):
"שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין.
שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים - היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים - בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה - היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל - ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו".
מכאן שלא די בהכרח באי העברת כספי הניכויים כעילה להרמת מסך, הגם שזו עשויה להיות נסיבה משמעותית. בנוסף, גם אם יימצא שקמה הצדקה להורות על הרמת מסך, תיתכן גם הרמת מסך חלקית ביחס לעילה קונקרטית בלבד.
הרמת מסך בעמותה
60. חוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות) קובע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית" (סעיף 8). בענייננו המכון הוא עמותה רשומה וככזה, הוא "בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי" (עניין העמותה לקידום הספורט). חוק העמותות מפנה בנושאים שונים לסעיפים מחוק החברות אך לא לסעיפים העוסקים בהרמת מסך. עם זאת התפיסה המקובלת בספרות ובפסיקה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך ההתאגדות (עניין סיעת בת ים; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד ואח' נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ ואח' (13.12.06, להלן: עניין מורים בונים); עניין העמותה לקידום הספורט; ע"א (מחוזי חי') 1683/03 ליניאל די.די.בי חיפה בע"מ נ' עמותת החיפאים למען אדן (30.6.04), להלן: עניין ליניאל; ע"א (מחוזי חי') 20369-01-17 דפוס אלברט ובניו (1990) בע"מ נ' העמותה למען יעקב בורובסקי (31.7.17)). כפי שציין פרופ' דוד פרנקל: "העובדה שבחוק העמותות אין הוראה מקבילה מפורשת בעניין "הרמת מסך" אינה מונעת מלהחיל גם על עמותות את הדוקטרינה שפותחה, כאמור, בפסיקה עוד לפני שהוכנסה כהוראה חקוקה בחוק החברות... על בית המשפט לבחון את התנהגות חבר העמותה, בדומה לבחינת התנהגות של בעל מניה בחברה, לפי עקרון תום הלב" (דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל (2012), עמ' 76-77).
61. אלא, שבזמן שבתי המשפט ובתי הדין חוזרים וקובעים שעמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך, לא רבים הם המקרים בהם מורם מסך ההתאגדות בעמותה בפועל. השלמת המהלך, קרי, ביצוע הרמת מסך כשמדובר בעמותה (בבתי הדין לעבודה, ובכלל) אינה טריוויאלית. כך, בעוד שסעיף 6 לחוק החברות נוקט במלים "בעל מניה", לא ברור כלפי מי אמורה הרמת המסך בעמותה להתבצע - וכדוגמא האם כלפי כלל "חברי העמותה", מייסדיה, ה"רוח החיה" מאחוריה או חברי הוועד המנהל (שאמורים להיות גם חברי עמותה, לאור סעיף 33(א)(1) לחוק העמותות).
המלומד פרנקל, שציטטנו לעיל, התייחס ל"חברי עמותה". המלומדים בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור התייחסו ל"חברים דומיננטיים בעמותה" (בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות להלכה ולמעשה (התשס"ב-2002), בעמ' 39). הפסיקה הרלוונטית מתייחסת ל"חברי עמותה" (עניין סיעת בת ים; עניין מורים בונים; עניין העמותה לקידום הספורט; ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (6.5.09)), וניתן להניח כי היישום בפועל, תוך היקש מסעיף 6 לחוק החברות, אמור להיעשות כלפי אותם חברי עמותה אשר היו מודעים - בכוח או בפועל - לשימוש הפסול שנעשה באישיותה המשפטית הנפרדת של העמותה. אלא שכפי שציינו במרבית המקרים לא הורם מסך העמותה בפועל. בפסיקה של בתי הדין האזוריים ניתן לאתר מקרים בודדים שבהם הורה בית הדין על הרמת מסך (ד"מ (אזורי ת"א) 7842/03 איתי ויזר - עמותה להפצה ולימוד רפואה טבעית (3.10.06); ס"ע (אזורי חי') 21205-03-10 מאיר יוסף - חיים גולדקנופף (21.6.15), ערעור שהוגש הסתיים בהסכמה: ע"ע (ארצי) 4742-09-15 אריה רובינשטיין - מאיר יוסף (24.11.16); למקרים בהם הורם המסך על ידי בית המשפט המחוזי ראו למשל את עניין ליניאל; ת"א (מחוזי ת"א) 1570/03 Fairleigh Dickinson University נ' מכון ביוטכנולוגי ת"א (7.6.07); למחיקה על הסף של תביעה כנגד נושא משרה שאינו חבר בעמותה ראו את בר"ע (ארצי) 693/09 אורלי אריאל - ער"ן אגודה ישראלית לעזרה ראשונה נפשית (25.2.10)).
מן הכלל אל הפרט
62. בענייננו קבע בית הדין האזורי כי יש להורות על הרמת מסך כלפי שלושת הנתבעים כמקשה אחת, לאחר שמצא שהעובדת "הצליחה להצביע לכל הפחות ובלשון המעטה על התנהלות לא ראויה, של הנתבעים במכון, ועל אינטרסים שנגעו לחברה בבעלותם לה חב המכון חוב. כזו המצדיקה הרמת מסך על פי הפסיקה". עם זאת פסק דינו של בית הדין האזורי אינו קובע תשתית עובדתית ברורה במנותק מטענות הצדדים, ויש קושי בחילוץ הקביעות העובדתיות. על פי פסק הדין, מר אפשטיין "הודה כי הוא וה"ה שון הנתבעים, לקחו אחריות לחובות הנתבעת (ע' 24 ש' 27 ע' 25 ש' 12 ואילך). אך לא הציגו כל תכנית הבראה (ע' 27 סיפא ע' 28 רישא), עבדו במקביל במכון ובחברת יעדים בבעלותם (27 ש' 7-12) לה המכון חב חובות, לא ציינו זאת בפני הועד המנהל (ע' 29 ש' 8-5) ועוד בעניין העסקת קרובי המשפחה ומעורבותם באסיפה (ע' 31 ש' 30 ע' 32 ש' 1-18)". בית הדין האזורי הוסיף כי "אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 [מר אפשטיין - ס.ד.מ] לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה".