33. עוד אעיר בהקשר זה כי הסיפא של סעיף 6 לחוק המע"מ שהובא לעיל מסייגת את היכולת לגבות מהקונה את מחיר המע"מ שהוטל או נוסף לאחר שהוסכם על העסקה במקרים בהם "נקבע אחרת בהסכם או בכל דין הדן בפיקוח על המחירים". מכאן, כי במקרה בו המע"מ הנוסף שהוטל על העסקה עלול להוביל לחריגה מהמחיר המקסימלי המותר בדין הדן בפיקוח על המחירים, העוסק לא יהא רשאי לדרוש מהקונה את התשלום הנוסף החורג מהמחיר המקסימלי המותר. מסעיף זה עולה כי המע"מ הוא חלק מהמחיר, וכשהמחיר הוא מפוקח, הוא כולל בתוכו גם את רכיב המע"מ.
34. טרם סיום אוסיף כי לא מצאתי ממש אף בטענת המלווה לפיה הקביעה כי המע"מ כלול בהגדרת הריבית עלול להוביל לאפליה בין עוסק מורשה לבין אדם פרטי, וזאת בשל יכולתו של העוסק המורשה לנכות את המע"מ מהריבית שעליו לשלם. הבחנה זו בין עוסק מורשה לבין אדם פרטי קיימת בין אם יראו את המע"מ כרכיב הכלול בריבית, ובין אם לאו, וכך או כך יוצא העוסק המורשה "מורווח" ביחס לאדם הפרטי.
35. לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבוע שתשלום המע"מ "המגולגל" על הלווה בעסקה למתן אשראי הוא חלק מהתמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, ומשכך הוא כלול בריבית כהגדרתה בחוק הריבית. על-כן, המלווה אינה רשאית לגבות את תשלום המע"מ בנוסף לריבית בגובה 13%, שהיא הריבית המקסימלית המותרת במקרה הנדון. אדגיש כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם לשונו הרחבה של סעיף החוק המגדיר את המונח "ריבית" ועם תכליתו, כאמור לעיל, אשר נועדה לכלול בתוך מגבלת הריבית את כלל עלות ההלוואה מבחינתו של הלווה – בין אם רכיבי העלות מכונים "ריבית" ובין אם הם מכונים בשם אחר.
36. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות אף את ערעורה של המלווה, וכי כל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט ת
השופט ד' מינץ:
מסכים אני עם חוות דעתה של חברתי השופטת י' וילנר.
1. לטעמי, לא קיימת התלבטות רבה בעניין דחיית טענת "המלווה" בסוגיית צירוף המע"מ לסכום ההלוואה. זאת משני טעמים. ראשית, מפאת הגדרת "ריבית" בחוק הריבית, התשי"ז-1957, הקובעת כי ריבית כוללת:
"כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי-עמילות ודמי-נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, מדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".