היינו לא זו בלבד שתשלום המע"מ נכנס לגדרה של ההגדרה הבסיסית של "כל תמורה הניתנת בקשר עם המלווה ויש בה תוספת לקרן", אלא שהיא אינה זקוקה לחזקה המרבה, ומתיישבת יפה עם החזקה הממעטת המוציאה מכלל הגדרה רק הפרשי הצמדה (וראו לעניין הפרשנות התלת שלבית הקיימת לגבי הגדרה שלצדה חזקה מרבה וחזקה ממעטת: ע"א 10157/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין, פסקה 3 (29.6.2010)). הפרשנות הפשוטה של החוק אינה מותירה אפוא הרבה מקום לספק, כי תשלום המע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מהתמורה שיש לצידה מגבלה באשר לגובהה על פי הדין. כפועל יוצא מכך אין צורך להתחקות אחר תכלית החוק שהיועץ המשפטי לממשלה טען לגביה רבות בעמדתו.
2. שנית, סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) קובע כי החייב במס בעת מתן שירות הוא נותן השירות (ובמקרה זה המלווה). כך נפסק מקדמת דנא, בין אם גבה נותן השירות את המס ממקבל השירות ובין אם לאו (ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם, פ"ד לט(2) 490, 495 (1985)). על כן, אם מקבל השירות משלם את המס במקום נותן השירות, יש לראות בתשלום כחלק מהתמורה המוסכמת וכחלק ממחיר העסקה (ע"א 766/78 החברה המרכזית לשיכון ולבנין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין תל-אביב, פ"ד לד(2) 683, 687 (1980); ע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, 391 (1983); ע"א 9922/02 רשות השידור נ' שפ"מ שידורי פרסומות מאחדים בע"מ (22.8.2007); ע"א 1113/09 עו"ד אבנר כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ (27.1.2011)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה זה בו בסעיף 6.1 להסכם ההלוואה מיום 19.5.2008 נקבע מפורשות כי לסכום "התמורה" בדמות הריבית השנתית בשיעור 16.5% יתווספו מע"מ וכן הפרשי הצמדה.
3. ולמותר לציין כי לעניין זה אין נפקא מינה שביכולתו של מי מהצדדים לעסקה לצמצם את חיוב התשלום של המס על ידי ניכוי תשומות לפי סעיף 38 לחוק מע"מ, כך שניסיון המלווה להגדירה אך "כצינור" להעברת תשלום המס לרשויות, אינו מקדם את טיעוניה.
הואיל וכך, בהיות חיוב המע"מ כחלק מהתמורה המשולמת על ידי החברה, מיניה וביה הוא מהווה רכיב המצוי תחת המגבלה של חיוב הריבית שאינו עולה על 13% המותר בדין.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.
ניתן היום, ה' באלול התש"ף (25.8.2020).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת