פסקי דין

ע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ

25 אוגוסט 2020
הדפסה
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7195/17 ע"א 10028/17 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים בע"א 7195/17 1. חברת נ.ב.ע. בע"מ והמשיבים 3-1 בע"א 10028/17: 2. עמירם בריט 3. אריה בריט נ ג ד המשיבה 1 בע"א 7195/17 והמערערת בע"א 10028/17: גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ המשיב 2 בע"א 7195/17 והמשיב 4 בע"א 10028/17: עו"ד רונן מטרי, כונס הנכסים על זכויות חב' נ.ב.ע בע"מ, אריה בריט ועמירם בריט בפרויקט "לב הסוהו" ברח' בית האשל 9, יפו המשיב 3 בע"א 7195/17 והמשיב 5 בע"א 10028/17 (פורמלי): כונס הנכסים הרשמי ערעורים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 29.6.2017 ומיום 9.11.2017 בפר"ק 56504-02-16, שניתנו על ידי כב' השופט ח' ברנר תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התש"ף (28.10.2019) בשם המערערים בע"א 7195/17 והמשיבים 3-1 בע"א 10028/17: עו"ד מרדכי בייץ; עו"ד נחמיה אנגלמן בשם המשיבה 1 בע"א 7195/17 והמערערת בע"א 10028/17: עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן בשם המשיב 2 בע"א 7195/17 והמשיב 4 בע"א 10028/17: בעצמו; עו"ד רמי אהרון; עו"ד שניאור שפירא בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד חן אבידוב

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

1. בפנינו שני ערעורים שאוחדו על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) בפר"ק 56504-02-16.

ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 29.6.2017 ובגדרה בוטלה הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם הלוואה שנכרת בין הצדדים משנמצא כי היא ריבית מופרזת הנוגדת את הדין. נקבע כי חלף זאת, הריבית תעמוד על שיעור של 13% – השיעור המקסימלי המותר בדין (להלן: ההחלטה הראשונה). ההחלטה השנייה ניתנה ביום 9.11.2017 ובגדרה נקבע כי אין לגבות את רכיב המע"מ בנוסף לשיעור הריבית המקסימלית שנקבעה בהחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השנייה).

רקע

2. ביום 19.5.2008 נכרת הסכם הלוואה בין נ.ב.ע. בע"מ (היא המערערת 1 בע"א 7195/17; להלן: החברה) לבין גמלא – הראל נדל"ן למגורים בע"מ (היא המערערת בע"א 10028/17; להלן: המלווה) שעל-פיו הלוותה המלווה לחברה סכום של 5,300,000 ש"ח לצורך מימון פרויקט בנייה של יחידות מגורים ושטחי מסחר ביפו (להלן: ההסכם או הסכם ההלוואה). המערערים 3-2 בע"א 7195/17 הם בעלי החברה ובעלי השליטה בה, ושניהם חתמו כערבים לפירעון ההלוואה (להלן: הערבים). יצויין כי בסעיף 6.1 להסכם נקבע כי הריבית השנתית בגין ההלוואה תעמוד על שיעור של 16.5%. עוד יצוין כי פרויקט הבניה נבנה על מקרקעין שבבעלות החברה והערבים, וכי להבטחת פירעון ההלוואה שועבדו המקרקעין לטובתה של המלווה. שעבוד נוסף על המקרקעין נרשם לטובת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק), בגין מימון שהעמיד אף הוא לטובת הפרויקט.

3. ההלוואה לא נפרעה במועדה כפי שנקבע בהסכם, והיא מוחזרה מספר פעמים לבקשתה של החברה. בכל מועד מחזור, נוספה לקרן החוב, הריבית שהצטברה על ההלוואה הקודמת. בסופו של דבר, הצטבר חובה הנטען של החברה לסך של 17,391,379 ש"ח לפי ספרי המלווה. אף החוב לבנק לא נפרע במועדו.

4. לנוכח האמור, מונה לבקשת הבנק כונס נכסים לפרויקט הבניה (להלן: הכונס), ובמסגרת הליך הכינוס הגישו החברה והערבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות בגדרה ביקשו כי יוצהר שהריבית שנקבעה בהסכם היא בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק הריבית, התשי"ז-1957 ואת חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שם החוק שונה לפני כשנתיים, ושמו הקודם היה "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"). כן ביקשו החברה והערבים להורות על ביטול כל חיובי הריבית על-פי הסכם ההלוואה, ולחילופין להעמיד חיובים אלה על שיעור התואם את הוראות החוק הרלוונטיות.

5. החברה והערבים טענו כי הערבים הם צד ישיר להסכם ההלוואה, ומשכך ההסכם כפוף לחוק אשראי הוגן שלפיו אסור היה למלווה לחייב את הערבים, שהם "יחידים" ואינם "תאגיד", בריבית בשיעור של 16.5%. לחילופין נטען כי הסכם ההלוואה נוגד את חוק הריבית ואת צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: צו הריבית), שעל-פיהם שיעור הריבית המקסימלי למילווה צמוד ערך הוא 13% בלבד. לטענת החברה והערבים, אם ייקבע כי יש לבטל את הריבית עליה הוסכם בהסכם, הרי שיש לקבוע תחתיה ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית).

עוד נטען כי המלווה חייבה את החברה והערבים בהפרשי הצמדה על הריבית שלא כדין ובניגוד להסכם, בו נקבע כי הריבית על סכום הקרן תצטרף לחוב רק במועד פירעון ההלוואה. בפועל, כך נטען, הריבית שחושבה על-ידי המלווה התווספה ליתרת הקרן המצטברת, כך שבכל תקופה בה הוארך מועד הפירעון, נוספה הריבית לחוב הקרן, ולמעשה חויבה החברה ב"ריבית דריבית".

6. המלווה טענה בתגובה כי דין הבקשה להידחות, וכי בענייננו אין כל תחולה לחוק אשראי הוגן, באשר מדובר בהסכם הלוואה שנכרת בין שני תאגידים, ולא בין מלווה לבין יחידים. בתוך כך, נטען כי הערבים חתמו על הסכם ההלוואה כערבים ולא כלווים.

אשר לחיוב בריבית, נטען כי לא מדובר בחיוב ב"ריבית דריבית", אלא בהעמדה מחדש של הלוואות, פעם אחר פעם, ומשכך צורפה הריבית בגין ההלוואה הקודמת לקרן החוב של ההלוואה החדשה.

המלווה העלתה בסיכומיה אף את הטענה לפיה אין מקום להחיל על המקרה הנדון את צו הריבית, שכן אין להתערב בחיי המסחר החופשיים במקרים כבענייננו, בהם הצדדים קיבלו ייעוץ משפטי והתכוונו להחריג את ההסכם מתחולתו של צו הריבית. לחלופין, ביקשה המלווה, כי בית המשפט ימחק את סעיפי ההצמדה בהסכם ההלוואה, ובכך תהפוך ההלוואה לבלתי צמודה, כך שצו הריבית וחוק הריבית לא יחולו עליה.

ההחלטה הראשונה

7. בית המשפט המחוזי דן בשלוש הטענות שהעלו הלווים על-פי סדרן.

ראשית, נקבע כי חוק אשראי הוגן אינו חל על הסכם ההלוואה, באשר חוק זה חל על לווה שהוא יחיד ואינו תאגיד. בענייננו, נקבע כי הסכם ההלוואה נכרת בין המלווה לבין החברה, שהיא תאגיד, ומשכך החוק אינו חל עליה. עוד נקבע כי התחייבויות הערבים במסגרת ההסכם נעשו בכובעם כבעלים ומנהלים של החברה ושל עיקר המקרקעין, ולא כלווים. בית המשפט המחוזי קבע כי הערבים לא התחייבו בחבות אישית לפרוע את ההלוואה, וכי אין כל אמירה בהסכם לפיה ההלוואה מוענקת גם לערבים. בהקשר זה צוין כי אם כוונת הצדדים הייתה שההלוואה תינתן גם לערבים, ולא רק לחברה, לא היה כל צורך להחתימם כערבים לפירעון ההלוואה כפי שנעשה בפועל.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מגבלת הריבית הקבועה בסעיף 5 לחוק אשראי הוגן אינה חלה על הלוואה שסכומה עולה על 1,197,707 ש"ח ועל הלוואה שחל עליה צו הריבית (סעיף 15(ב)(1)+(2) לחוק), ואילו בענייננו ההלוואה שניתנה הייתה בסכום של למעלה מחמישה מיליון ש"ח וצו הריבית חל עליה, כפי שיפורט להלן. לפיכך, נקבע כי גם מטעמים אלו אין להחיל את חוק אשראי הוגן בענייננו.

8. לעומת זאת, טענתם השנייה של החברה והערבים התקבלה, ונקבע כי מגבלת הריבית הקבועה בצו הריבית אכן חלה על ההלוואה שבמחלוקת. בית המשפט המחוזי ציין כי אין חולק על כך שההלוואה הנדונה היא מילווה צמוד ערך כמשמעו בצו הריבית, שכן מדובר בהלוואה צמודת מדד. משכך, נקבע כי בהתאם לסעיפים הרלוונטיים בחוק הריבית ובצו הריבית, שהם דינים קוגנטיים, הסכם ההלוואה היה כפוף למגבלה הקבועה בהם, ולפיה הריבית המקסימלית אינה יכולה לעלות על 13% בלבד. לפיכך, נקבע כי המלווה לא הייתה רשאית לחייב את החברה בריבית של 16.5% כאמור בהסכם ההלוואה. בתוך כך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי אמנם יש ממש בטענות המלווה לפיה החברה והערבים התקשרו בהסכם ההלוואה לאחר קבלת ייעוץ משפטי, כשהם מודעים למכלול ההשלכות הכלכליות של העסקה וכי הם מילאו פיהם מים במשך שמונה שנים לפחות מאז קבלת ההלוואה הראשונה ועד שכפרו לראשונה בחוקיות חיובי הריבית. ואולם, כך נקבע, אין בכל אלה כדי להפוך ריבית בלתי חוקית, העומדת בניגוד לצו הריבית, לריבית חוקית שיש לאוכפה.

כאמור, החברה והערבים טענו כי אם ייקבע שיש לבטל את הריבית עליה הוסכם בהסכם, יש לקבוע תחתיה ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וקבע כי משנקבע שיש לבטל את הריבית ההסכמית, יש לשאוף לביצוע בקירוב של כוונת הצדדים במגבלות החוק. לנוכח האמור, נקבע כי הריבית השנתית החלה על הסכם ההלוואה היא בשיעור של 13%, היא הריבית המקסימלית המותרת לפי צו הריבית.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המלווה לפיה יש לבטל את סעיפי ההצמדה בהסכם, ובכך להפוך את ההלוואה למילווה בלתי צמוד שאינו כפוף לצו הריבית. נקבע כי אין כל בסיס משפטי לטענה זו, וכי אין לשנות חוזה בדיעבד על מנת לסכל את הגנתו של חוק קוגנטי.

9. לבסוף, נדחתה טענת החברה והערבים לפיה הסכם ההלוואה מחייב בתשלום "ריבית דריבית" בניגוד לדין. בית המשפט המחוזי קבע כי מההסכם לא עולה כל הגבלה על צבירת הריבית מדי שנה, וכי מכל מקום, הלכה למעשה החברה לא חויבה בריבית דריבית על הלוואה אחת, אלא ההלוואה מוחזרה מספר פעמים. כך, נקבע כי בכל פעם שהגיע מועד הפירעון וההלוואה לא נפרעה, נחתמה תוספת חדשה להסכם לפיה ניתנה הלוואה חדשה הכוללת הן את סכום החוב הכולל, היינו את סכום הקרן של ההלוואה המקורית, והן את הריבית שהתווספה לו. על-כן נקבע כי אין באופן הפעולה המתואר גבייה של "ריבית דריבית", שכן כל הלוואה הגיעה לסיומה במועד שנקבע לכך, והועמדה הלוואה חלופית תחתיה, כאשר קרן החוב החדש כללה גם את הריבית בגין ההלוואה הקודמת. בית המשפט המחוזי הבהיר כי החברה והערבים הסכימו בחתימתם למחזור ההלוואות, והם אינם יכולים לסגת מהסכמתם בדיעבד.

10. לסיכום, נקבע כי יש לחשב את חובם של החברה ושל הערבים לפי ריבית מקסימלית בשיעור של 13% לשנה, וכי אין מניעה שההלוואה הממוחזרת תישא ריבית על הריבית שהצטברה בהלוואה הקודמת לה.

ההחלטה השנייה

11. לאחר מתן ההחלטה הראשונה, הגיש הכונס בקשה למתן הוראות, בגדרה ביקש להורות כי סכום החוב של החברה והערבים כלפי המלווה נכון ליום 18.7.2017 עומד על סך של 9,512,224 (כולל מע"מ).

החברה והערבים התנגדו לבקשה, וטענו כי התחשיב של הכונס לוקה במספר מובנים, ובין היתר נטען כי הוספת מע"מ על הריבית המקסימלית שנקבעה במסגרת ההחלטה הראשונה מהווה חריגה מהריבית המותרת לפי חוק הריבית וצו הריבית. הכונס והמלווה התנגדו לטענה זו, וטענו כי אין כל מניעה להוסיף מע"מ לחיוב הריבית, משום שמע"מ איננו חלק מן התמורה המשולמת למלווה, אלא תשלום המועבר על ידיה לרשויות המס. כן נטען, כי החברה והערבים הם עוסקים מורשים, אשר יכולים להזדכות על סכום המע"מ בתור תשומות, כך שלא ייגרם להם נזק כספי אם ישלמו את המע"מ.

12. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת החברה והערבים בעניין הוספת המע"מ, וקבע כי אין להוסיפו לריבית המקסימלית שנקבעה במסגרת ההחלטה הראשונה. בתוך כך ציין בית המשפט המחוזי כי על-פי הגדרת המושג "ריבית" בחוק הריבית, כל תמורה שהיא המתווספת לקרן החוב, למעט הפרשי הצמדה למדד, תיחשב כריבית. עוד נקבע כי לפי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ), החיוב בתשלום מע"מ חל במקרה הנדון על המלווה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המלווה הייתה רשאית "לגלגל" חבות זו על החברה, כפי שאכן עשתה, אך יש לראות זאת כחלק מהתמורה המשולמת למלווה, ועליה לפעול בגדר מגבלת הריבית המקסימלית המותרת.

הערעורים דנן

13. החברה והערבים הגישו ערעור על החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, ואילו המלווה הגישה ערעור על החלטתו השנייה. הערעורים נדונו במאוחד.

14. החברה והערבים חוזרים על טענותיהם כפי שנטענו בבית המשפט המחוזי. כך, נטען שוב כי משעה שנקבע כי סעיף שיעור הריבית בהסכם בטל, יש לקבוע תחתיו ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית. לטענת החברה והערבים, סעיף שיעור הריבית בהסכם הוא בלתי חוקי, ואין לאפשר למלווה להפיק תועלת מביטול הסעיף עקב אי-חוקיות. השלמת החסר, כך נטען, צריכה להיעשות בהתאם לנוהג המקובל ולא לפי המקסימום האפשרי.

החברה והערבים טוענים עוד כי על ההסכם חל חוק אשראי הוגן, שכן מבחינה מהותית – להבדיל מהבחינה הפורמלית – הצדדים להסכם הם המלווה מצד אחד והחברה והערבים מצד שני. נטען כי הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין בלבד, המכסה על הכוונה האמיתית של הצדדים אשר מעוגנת בהסכם נסתר לפיו הערבים הם צד ישיר להסכם ההלוואה.

לבסוף טוענים החברה והערבים כי יש לבטל את חיובי הריבית דריבית שהוטלו עליהם בהיותם נוגדים את הוראות ההסכם. נטען כי על פי ההסכם, החזר הקרן בצירוף התמורה ייעשה בתשלום חד פעמי במועד הפירעון. לטענתם, משלא עמדו במועד הפירעון המקורי, ביקשו להאריכו, וההארכות נעשו במסגרת תוספות להסכם ההלוואה המקורי.

15. המלווה מערערת, כאמור, על ההחלטה השנייה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין לגבות מע"מ בנוסף לריבית המקסימלית המותרת בדין, שכן המע"מ מועבר לרשויות המס על-ידי המלווה, ומשכך הוא אינו נחשב ל"תמורה" ואינו חלק מהריבית. בתוך כך, נטען כי על-פי ההגדרות בחוק המע"מ, המע"מ אינו חלק ממחירה של העסקה, אלא מתווסף למחיר העסקה בנפרד. כן נטען כי המע"מ אינו "תוספת לקרן", אלא נלווה לריבית, וכי מבחינה מהותית חיוב זה מוטל על הלווה, הוא הצרכן הסופי. לטענת המלווה, היא משמשת אך כגורם היעיל לגביית המע"מ אשר מבחינה מהותית מוטל על הצרכן (הלווה).

עוד נטען כי הכללת המע"מ במונח "ריבית" היא פרשנות מרחיבה שמנוגדת למדיניות משפטית ראויה, באשר היא עלולה ליצור אי ודאות ולהפר את האיזון העדין שקבע המחוקק בין השאיפה לפקח על מחירי השוק לבין ההשלכות הכלכליות והחברתיות השליליות שיכולות להיות לפיקוח כאמור. עוד נטען כי פרשנות מרחיבה של המונח "ריבית" עלולה ליצור הפליה בין עוסק מורשה, שיכול לנכות את המע"מ מהריבית שעליו לשלם, לבין אדם פרטי שאינו יכול לעשות כן.

בסיכומיה טענה המלווה טענות גם נגד ההחלטה הראשונה, לפיהן בית המשפט המחוזי שגה כשביטל את הריבית ההסכמית בגובה 16.5%. אעיר כבר עתה כי המלווה לא הגישה ערעור על ההחלטה הראשונה, ולכן אינה יכולה לערער על הקביעות שבה במסגרת הערעור שהגישה על ההחלטה השנייה.

16. הכונס הגיש עמדתו ביחס לערעורים שהגישו הצדדים, ובה הבהיר כי ביחס לערעור על ההחלטה הראשונה הוא מבקש להותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט. אשר להחלטה השנייה, עמדת הכונס היא כי יש לקבל את ערעור המלווה. נטען כי על-פי הסכם ההלוואה, תשלום המע"מ אינו חלק מהתמורה החוזית, ומשכך יש לשלמו בנוסף על תשלום הריבית המקסימלית. לטענת הכונס, מלשון הסעיפים הרלוונטיים בחוק המע"מ עולה כי רכיב הריבית הוא חלק מ"מחיר העסקה" ואילו המע"מ נוסף למחיר העסקה, ולא חלק ממנו.

17. בהחלטה מיום 21.11.2019 הורינו ליועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) להתייצב לדיון ולהביע עמדתו ביחס לשאלה הבאה: האם הריבית המקסימלית הקבועה בחוק הריבית ובצו הריבית כוללת את רכיב המע"מ, או שמא מדובר ברכיב חיצוני לריבית, אשר ניתן לגבותו בנוסף לריבית המקסימלית המותרת?

1 2 3 Next part