5. החברה והערבים טענו כי הערבים הם צד ישיר להסכם ההלוואה, ומשכך ההסכם כפוף לחוק אשראי הוגן שלפיו אסור היה למלווה לחייב את הערבים, שהם "יחידים" ואינם "תאגיד", בריבית בשיעור של 16.5%. לחילופין נטען כי הסכם ההלוואה נוגד את חוק הריבית ואת צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: צו הריבית), שעל-פיהם שיעור הריבית המקסימלי למילווה צמוד ערך הוא 13% בלבד. לטענת החברה והערבים, אם ייקבע כי יש לבטל את הריבית עליה הוסכם בהסכם, הרי שיש לקבוע תחתיה ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית).
עוד נטען כי המלווה חייבה את החברה והערבים בהפרשי הצמדה על הריבית שלא כדין ובניגוד להסכם, בו נקבע כי הריבית על סכום הקרן תצטרף לחוב רק במועד פירעון ההלוואה. בפועל, כך נטען, הריבית שחושבה על-ידי המלווה התווספה ליתרת הקרן המצטברת, כך שבכל תקופה בה הוארך מועד הפירעון, נוספה הריבית לחוב הקרן, ולמעשה חויבה החברה ב"ריבית דריבית".
6. המלווה טענה בתגובה כי דין הבקשה להידחות, וכי בענייננו אין כל תחולה לחוק אשראי הוגן, באשר מדובר בהסכם הלוואה שנכרת בין שני תאגידים, ולא בין מלווה לבין יחידים. בתוך כך, נטען כי הערבים חתמו על הסכם ההלוואה כערבים ולא כלווים.
אשר לחיוב בריבית, נטען כי לא מדובר בחיוב ב"ריבית דריבית", אלא בהעמדה מחדש של הלוואות, פעם אחר פעם, ומשכך צורפה הריבית בגין ההלוואה הקודמת לקרן החוב של ההלוואה החדשה.
המלווה העלתה בסיכומיה אף את הטענה לפיה אין מקום להחיל על המקרה הנדון את צו הריבית, שכן אין להתערב בחיי המסחר החופשיים במקרים כבענייננו, בהם הצדדים קיבלו ייעוץ משפטי והתכוונו להחריג את ההסכם מתחולתו של צו הריבית. לחלופין, ביקשה המלווה, כי בית המשפט ימחק את סעיפי ההצמדה בהסכם ההלוואה, ובכך תהפוך ההלוואה לבלתי צמודה, כך שצו הריבית וחוק הריבית לא יחולו עליה.
ההחלטה הראשונה
7. בית המשפט המחוזי דן בשלוש הטענות שהעלו הלווים על-פי סדרן.
ראשית, נקבע כי חוק אשראי הוגן אינו חל על הסכם ההלוואה, באשר חוק זה חל על לווה שהוא יחיד ואינו תאגיד. בענייננו, נקבע כי הסכם ההלוואה נכרת בין המלווה לבין החברה, שהיא תאגיד, ומשכך החוק אינו חל עליה. עוד נקבע כי התחייבויות הערבים במסגרת ההסכם נעשו בכובעם כבעלים ומנהלים של החברה ושל עיקר המקרקעין, ולא כלווים. בית המשפט המחוזי קבע כי הערבים לא התחייבו בחבות אישית לפרוע את ההלוואה, וכי אין כל אמירה בהסכם לפיה ההלוואה מוענקת גם לערבים. בהקשר זה צוין כי אם כוונת הצדדים הייתה שההלוואה תינתן גם לערבים, ולא רק לחברה, לא היה כל צורך להחתימם כערבים לפירעון ההלוואה כפי שנעשה בפועל.