94. ברם, דין הסיכול כמרבית דיני החוזים, הינו דין דיספוזיטיבי הניתן להתנאה, כקבוע בסעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:
' תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים. '
עקרון זה הינו רב חשיבות ומשמעות בהתנאה שמתנים הצדדים על דין הסיכול הסטאטוטורי ועל צמצומו המופלג, וכדברי ג' שלו בספרה הנ"ל (בעמ' 643-642):
' צדדים לחוזה יכולים אפוא להתנות מראש על מאורעות חיצוניים חריגים ולחלק ביניהם את הסיכון במקרה של התרחשות מאורעות כאלה…
התנאות חוזיות אלה ואחרות, המחלקות את הסיכון בין הצדדים כפי רצונם והסכמתם בעת עריכת החוזה, גוברות על ההסדר החוקי, מייתרות את החלת דיני הסיכול, ומנקודת המבט של חופש החוזים וחופש הרצון מהוות כלי אידיאלי להסדרת יחסי הצדדים נוכח אירועים מסכלים. '
ככל שהדברים אמורים בחוזה הרגיל (שאיננו חוזה אחיד), חופש ההתנאה על דין הסיכול הסטאטוטורי, שכמעט ואינו מתקיים למעשה, הינה הדרך הראויה והרצויה להסדרה מוסכמת של אירועים חריגים ומסכלים במהלך חיי החוזה, ובמיוחד שעה שמדובר בחוזים המתמשכים והולכים לתקופה ארוכה. צדדים להסכם הבוחרים בהסדרה חוזית שכזו, מונעים בכך את הניגוד המובנה שבין דוקטרינת החוזה הקלאסית לבין דוקטרינת הסיכול, תוך הסדרת סוגיית הסיכול במסגרת חוזית אוטונומית בגדרו של ההסכם שביניהם. "
14. ובחזרה לענייננו: אם ניישם המבחן המקל יותר שהוצע בפרשת רגב, שאמנם אין זה ודאי שהוא השולט בכפה, אך לצרכי הדיון כעת אניח שכך הוא , הרי יכול ויש לומר כי את דרישת הצפיות יש ליישם לא על עצם פרוץ מגיפת הקורונה אלא על צעדי ההתגוננות והשלכותיהן, היינו התקנות והצוים הממשלתיים שצמצמו מאד הפעילות המשקית, ובין היתר סיכלו באותה תקופה אפשרות לקיום אירועים רבי משתתפים שהמבקשת 1 משכירה לעורכיהם ציוד. עדיין ומבלי לקבוע מסמרות לגבי התנאי השני להגנת הסיכול, עשוי שהמבקשת תיתקל בקושי ביחס לתחולת התנאי הראשון, לאור הדרישה שהמניעות בה מדובר תהא מניעות של קבע. עשוי ותעלה השאלה כלום בעסק כמו עסקה של המבקשת יש להשקיף על תקופה בת חודשיים וחצי ממחצית מרץ ועד מאי כמקיים תנאי זה. זאת ועוד עשוי ותעלה שאלה נוספת מהי אותה מניעות. מדובר בירידה בהכנסות, ולכאורה לא מניעה טוטאלית לייצר במושכר, לפחות לא בכל התקופה שממרץ עד מאי. וודאי שאין פגיעה במטרה השניה לה משמש המושכר את המבקשת 1 – זו של אחסנת הציוד.
ובמה שקשור במניעות לעמוד בחיוב החוזי של תשלום דמי השכירות – אף כאן ניגפת הבקשה (שיקול שיש לו רלבנטיות עקיפה אף לסוגית מאזן הנוחות), שכן המבקשת לא המחישה כי התשלום של דמי השכירות לחודשים מרץ עד מאי , ולו על רקע המצב הכלכלי הלא פשוט, הנו בלתי אפשרי מבחינתה , או שיביא לקריסתה (ונזכור כי בעסקים יש גם סיכונים כלליים ידועים, אם אם קשה לצפות אם ומתי יתממשו. קשיי נזילות מסיבות משתנות לתקופות מוגבלות , אינם בבחינת גורם עליו ניתן לומר ברגיל שהנו בלתי צפוי. נכון שאת מגיפת הקורונה כאירוע גלובאלי ואת השלכותיה הכלכליות, לא ניתן היה לצפות. אך סיכון עסקי של ירידה במחזור לכמה חודשים , ולו משמעותית, את זאת יכול וסביר שניתן לצפות ברוב העסקים, כסיכון עסקי כללי הקיים תמיד).