76. בהיעדר רישומי נוכחות של המנוח ומשהתובעות הציגו גרסה עובדתית למתכונת העסקה בשעות נוספות, עובר לכתפי הנתבעת מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הנטל להוכיח כי המנוח לא עמד לרשותה בכל השעות השנויות במחלוקת. אחרת, חזקה כי המנוח עבד באותן שעות.
77. מהתשתית הראייתית כפי שהונחה לפנינו, התרשמותנו היא כי הנתבעת הרימה את הנטל באופן חלקי משהיא הצליחה לעורר קשיים ממשיים בגרסת התובעת להעסקת המנוח בהיקף השעות הנוספות לו היא טוענת כמפורט באופן שלא מצאנו לקבל את מלוא גרסתה בנדון, ונפרט:
א. התובעת אישרה בעדותה כי לאחר סיום יום העבודה של המנוח הוא נהג לערוך קניות, או לבקר חברים, או להיפגש עם הרפז, כשלדבריה "הוא עשה את כל הדברים האלה" (עדות התובעת בעמ' 7 לפרו' שורות 13 עד 15). במילים אחרות, אפשר שהסיבה בעטיה שב המנוח סביב 19:00 הביתה כטענת התובעת, נבעה גם מעיסוק בענייניו הפרטיים ולא בהכרח משום שרק אז סיים את יום העבודה שלו.
ב. התובעת טענה בתצהירה כי המנוח היה נדרש במסגרת עבודתו לנסוע לאילת כ- 12 פעמים בשנה, כשהוא אף היה ישן בבית מלון שם וחזר רק למחרת (סעיף 8 לתצהירה). לעומת זאת, בתצהיר הנוסף שהוגש מטעמה, הוא תצהיר ההזמה, בו היא פרטה במדויק ותוך אזכור תאריכים, את מספר נסיעותיו של המנוח לאילת מטעם הנתבעת מצטיירת תמונה שונה בתכלית לפיה, אף לשיטתה, המנוח נסע לאילת בשנים מסוימות רק פעם אחת בלבד בכל שנה (כך למשל היה בשנים 2007, 2013 ו - 2014). גם בשנים האחרות ככלל נסיעותיו עמדו על כ–5 פעמים בשנה ואף פחות מזה (למעט שנת 2011 שאז נסע שבע פעמים). בשנים 2015 ו – 2016 לא בוצעו על ידו בכלל נסיעות לאילת (סעיפים 4 עד 7 לתצהיר ההזמה של התובעת). יצוין כי לפי תצהירו של אלוני, לקוח הנתבעת שנמצא במושב חצבה בערבה, המנוח הגיע למשק שלו פעם או פעמיים בשנה ומקסימום שלוש פעמים בשנה (סעיף 5 לתצהירו). על גרסה זו חזר אלוני בעדותו, לפיה המנוח היה מגיע אליו לעיתים רחוקות, פעם בארבעה חודשים, כשלרוב היה מדבר איתו בפלאפון (עדות אלוני בעמ' 10 לפרו' שורה 30 ובעמ' 11 שורה 3). דהיינו, נסיעותיו של המנוח לאילת היו בהיקף נמוך משמעותית מכפי שהוצגו תחילה בתצהיר התובעת.
ג. התובעת טענה גם כי לעיתים היה המנוח נוסע למסור או לקחת סחורה ליואל מאלקטרו סליל בשעות לא שעות כמו מוצאי שבת (סעיף 8 לתצהירה). בעדותה התברר כי אותו יואל גר בסמוך אליהם (עדות התובעת בעמ' 7 לפרו' שורות 13 עד 22).
ד. לטענת התובעת כעולה מתחשיביה, גם בשנה האחרונה להעסקת המנוח שאז למרבה הצער חלה בסרטן ונאבק במחלה, המשיך המנוח לעבוד בהיקף של כ–50 שעות נוספות לחודש (סעיף 52 לתצהירה). גם אם המנוח המשיך לעבוד באופן סדיר בתקופה זו, ספק אם הוא המשיך לעבוד בהיקף השעות הנוספות לו טוענת התובעת וזאת עקב מחלתו. בעניין זה מצאנו להעדיף את גרסת הנתבעת לפיה, לאחר שחלה המנוח בחודש אוקטובר 2015, הוא נעדר מעבודתו בנתבעת לעיתים תכופות (סעיף 8 לתצהיר הנתבע 2). גרסה שמתיישבת עם היגיון הדברים והיא סבירה יותר בהתחשב בנסיבות כמפורט.
ה. בתוך כך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי ככל שסברה התובעת כי המנוח הועסק בהיקף של 50 שעות נוספות מידי חודש לאורך כל תקופת העסקתו, משך כ–17 שנים בו בזמן שלא משולמת לו כל תמורה בעדן, תמוה כיצד לא בוצעה על ידו לכל הפחות פניה לממונה שלו בעניין הנדון. אכן, מדובר בנתח משמעותי וניכר מהשכר. ויודגש, גם אם התובעת לא ראתה את תלושי שכרו של המנוח (סעיף 18 לתצהירה), לבני הזוג היה חשבון בנק משותף (עדות התובעת בעמ' 6 לפרו' שורות 10 עד 11) ומשהתובעת עצמה טענה כי לאורך שנים לא חל כל שינוי בשכרו של המנוח וזה עמד על 8,392 ₪ (עדות התובעת בעמ' 8 לפרו' שורה 8) חזקה כי שניהם ידעו כי לא משולם לו גמול בעד עבודתו בשעות נוספות.
78. לאור האמור, התרשמותנו היא כי גם אם המנוח עבד שעות נוספות, גרסת התובעת באשר להיקף שעות אלה – 50 שעות נוספות בחודש, מוגזמת.