79. עם זאת, טענת התובעת להעסקת המנוח בשעות נוספות לא הופרכה כליל אלא אך לעניין ההיקף לו היא טענה. כך, לעניין עצם הטענה להעסקה בשעות נוספות, לא הופרכה הטענה. מקובלת עלינו טענת התובעת כי די לעיין בפנקס החופשה של המנוח שהוגש לתיק (נספח 3 לתצהיר הנתבע 2), כדי ללמוד שבוצעו על ידי המנוח שעות נוספות מידי יום משמצוין שם ברישומים הממוחשבים משנת 2013 ואילך, שאורך יום חופשה ומחלה של המנוח הוא תשע וחצי שעות. במצב זה, יש לראות בכך הודאת בעל דין להעסקת המנוח בשעות נוספות ובהיקף כמפורט שם.
יצוין, כי גם מעיון בתלושי שכרו של המנוח עולה כי עת בחרה הנתבעת לפרט את מספר שעות העבודה החודשיות שלו היא ציינה 190 שעות עבודה. גם אם מדובר בטעות כטענתה (עדות הנתבע 2 בעמ' 16 לפרו' שורות 32 עד 33) או ברישום פיקטיבי (סעיף 13.5 לתצהיר התובעת), יש בכך כדי ללמדנו כי בכל מקרה הועסק המנוח בשעות נוספות במהלך תקופת העסקתו.
80. לפיכך, ובהיעדר וודאות להיקף העבודה הנוספת שביצע המנוח, מצאנו לפסוק גמול שעות נוספות כפי ביטויו בפנקס החופשה שלו שהוגש לתיק. בהינתן שלפי פנקס החופשה אורך יום העבודה היה 9.5 שעות, נקבע כי הוא היה זכאי לגמול שעות נוספות עבור 0.9 שעות נוספות (54 דקות) מידי יום משך חמישה ימים בשבוע.
שכרו החודשי של המנוח היה 8,392 ₪ ולכן עמד שכרו השעתי על 45.11 ₪. בגין 0.9 שעה נוספת מידי יום היה זכאי המנוח לקבל 50.75 ₪ (125%).
בחודש עבודה הועסק המנוח 19.8 שעות נוספות ותמורתן היה זכאי ל – 1004.85 ₪.
משתביעת התובעות הוגשה ביום 12.2.17 קמה להן זכאות לגמול שעות נוספות רק עבור התקופה שמיום 10.2.10 ועד ליום 15.6.16, כשקודם לכן התביעה התיישנה. לפיכך, בגין התקופה כאמור זכאי היה המנוח לגמול שעות נוספות בסך כולל של 76,536 ₪. על הנתבעת לשלם לתובעות סכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.6.16 ועד התשלום בפועל.
הצגת פנקס חופשה:
81. לטענת התובעות, הוכח ולא נסתר כי הנתבעים לא מילאו אחר הוראות הדין ולא ניהלו למנוח פנקס חופשה ופנקס מחלה כנדרש ממעסיק. בנוסף, בכל תקופת העסקתו של המנוח לא נרשמו בתלושי שכרו יתרות וניצול חופשה ומחלה.
82. לטענת הנתבעים, הוכח כי למנוח נוהל פנקס חופשה כדין. לכתב ההגנה וכן לתצהיר הנתבע 2, צורף פנקס חופשה. אולם, אלה לא מנעו מהתובעות לטעון בעלמא כי מדובר במסמך שהוכן לצורך התביעה כביכול, טענה שנסתרה ע"י הנתבע 2 וממילא לצורך סתירת מסמך בכתב נדרש מעט יותר מטענות בעל פה וללא ביסוס.
83. מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה ובו יירשמו לגבי כל עובד מועדי החופשות שניתנו, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם, התאריך שבו סיים העובד את העסקתו ופדיון החופשה ששולם לו ותאריך התשלום (סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) התשי"ז-1957).
84. בענייננו, צרף הנתבע 2 בנספח 3 לתצהירו, את פנקס החופשה והמחלה של המנוח במהלך תקופת העסקתו בנתבעת (ראו גם סעיף 54 לתצהיר הנתבע 2 בקשר לכך).
85. טענת התובעת כי הפנקס האמור הוכן לצרכי ההליך לא הוכחה ולא מצאנו לקבלה. גם אם לכל היותר, מדובר בריכוז הנתונים לפני שנים וחודשים, אלה להתרשמותנו שיקפו את ניצול ימי החופשה והמחלה של המנוח בתקופת העסקתו. במהלך עדותו של הנתבע 2 בפנינו הוא הוציא קלסרים ובהם לטענתו מאות מסמכים עם רישומים בנדון כשלדבריו: "זה הקלסרים האותנטיים המרכזיים. מה שיש בדוח בתצהיר זה הריכוז של הנוכחות, מחלה, חופשה משנת 99 עד 2016 כולל. אני לא יודע למה זה לא צורף לתצהיר. מה יש לצרף פה מאות מסמכים? לקחנו את הריכוז. ... " (עמ' 16 לפרו' שורות 10 עד 13 ועמ' 18 לפרו' שורה 4). לפיכך, ובהיעדר נימוק ממשי או אסמכתא מצד התובעות שיש בה כדי לסתור את האמור, מצאנו לדחות את טענת התובעת בנדון.
86. הגם שמצופה היה מהנתבעת לזמן את התובעות לעיין במסמכים המקוריים של רישומים אלה ככל שהן חפצו בכך, ולא רק להציג את הריכוז שלהם במסגרת תצהיר הנתבע 2, אין באמור כדי לגרוע מכך שהוצג בפניהם באופן מרוכז מאזן ימי החופשה של המנוח.
87. לפיכך, דין בקשת התובעות בנדון, להידחות.
נזכיר גם, כי התובעות לא עתרו בקשר לכך לסעד כספי. התובעות גם לא טענו כי היה על הנתבעת לשלם פדיון חופשה בסכום גבוה יותר מזה ששולם, אלא אך ציינו כי למיטב ידיעתן המנוח כמעט ולא ניצל ימי חופשה (סעיף 56 לתצהיר התובעת). כך או כך, משהוצג להן פנקס חופשה של המנוח ובו פירוט ימי החופשה שנטל לאורך תקופת העסקתו ומשלא הועלו מצדן דרישות נוספות בקשר לכך, תם הגולל בעניין זה ודין סעד זה להידחות.
הרמת מסך וחיובו האישי של הנתבע 2:
88. לטענת התובעות, ענייננו כאן מסוג המקרים בהם מדובר באחריות ישירה של הבעלים והמנכ"ל המנהל ביד רמה את הנתבעת ואין בלתו. כפי שניתן לראות מדוחות רשם החברות שהוגשו לתיק, הנתבע 2 הוא הנתבעת ואין כל הפרדה ביניהם, הם כאחד. הנתבע 2 הוא בעל המניות היחיד בנתבעת. לפיכך, לא יכול להיות ספק כי כל המחדלים המובאים כאן הם באחריותו האישית ונגרמו כתוצאה ישירה מרשלנותו האישית בניהול העסקתו של המנוח ולכן יש לחייבו בחובות הנתבעת. מעשיו ומחדליו של הנתבע 2 באופן אישי מוצאים את ביטויים במסגרת הפרת חובות האמון המיוחדות שחב מעסיק כלפי עובדיו ויש לחייבו בחובות הנתבעת יחד ולחוד עמה, שכן הוא המעסיק האמיתי ובעל השליטה.
89. לטענת הנתבעים, כל מטרת צירוף הנתבע 2 הוא ניסיון בלתי ראוי להלך עליו אימים, כמו גם להכפיש את שמו הטוב. בשים לב לעובדה שהנתבע 2 אינו בעל מניות בנתבעת וכי בעלת המניות היחידה היא חברת שאול אפרתי אחזקות בע"מ, אזי שמשמעות הדברים היא כי התובעות מבקשות להרים את מסך ההתאגדות פעמיים וזאת ללא כל יסוד שבדין. מכל מקום, גם לא הוכח שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות או לקפח. גם לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לפיכך, ולאור העובדה שמעסיקתו היחידה של המנוח במשך כל תקופת העסקתו הייתה הנתבעת, חברה שהיא סולבנטית שניתן להיפרע ממנה עד השקל האחרון, הרי שדין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות מחמת היעדר סמכות עניינית, היעדר יריבות והיעדר עילה.
90. העילות מכוחן מבקשות התובעות את חיובו של הנתבע 2 הן הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת וחיובו באופן אישי של הנתבע 2 עקב מעשיו ומחדליו.
91. כלל בסיסי בדיני חברות הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבתי המשפט ובתי הדין - במקרים החריגים המצדיקים זאת - להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות. דוקטרינה זו מעוגנת בסעיף 6(א) לחוק החברות הקובע כי:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו - 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
92. לפיכך, ומכוח סעיף 6(א) לחוק החברות וההלכה הפסוקה, הרמת מסך תבוצע באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב (עע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ - GOITOM TWELDE 9.6.20).
93. בהתייחס לעובדי החברה, נקבע כי מוקנה להם מעמד מיוחד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת ולכן יישום הוראות סעיף 6 לחוק בתחום משפט העבודה נעשה ב'שינויים המתחייבים' ממעמדו המיוחד של ה'עובד' כנושה של החברה. בהתאמה, גבולות הנסיבות החריגות שיצדיקו את 'הרמת המסך' הורחבו מעט (עע (ארצי) 15288-12-10 אלון בוימל – חיים פלזן 8.5.12).
על רקע האמור, הוכרה למשל בפסיקה האפשרות לבצע הרמת מסך מצב בו מעסיק ממשיך להעסיק את עובדיו בהיותו במצב כלכלי קשה, תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון בלתי סביר בהמשך העסקתם (עע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשין – GSS ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ 31.10.11).
94. בענייננו, לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת שיש בה כדי להורות על הרמת מסך ההתאגדות. לא נטען ואף לא הוכחו אותן נסיבות שעשויות להצדיק הרמת מסך דוגמת ריקון החברה מתוכן והעברת פעילותה לחברה אחרת, עירוב נכסים, תרמית/הונאה או הקמה של חברות מתחלפות.
95. בנוסף, כבר נפסק כי לא די גם בעצם הפרת חוקי העבודה השונים ובעצם הנפקתם של תלושי שכר פיקטיביים (כנטען ע"י התובעות) על מנת להוות עילה להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tesfalem Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ 25.12.17).
96. כחלק מכך, נזכיר גם כי בכל מקרה בעניין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות למנוח, התרשמותנו היא כי מחדל זה נגרם בשגגה ובטעות ולא באופן מכוון.
97. לפיכך, ומשלא שוכנענו כי הוכח שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת, דין הטענה לחיוב הנתבע 2 בעילה של הרמת מסך, להידחות.
98. אשר לטענה כי הנתבע 2 חב באופן אישי עקב מעשיו ומחדליו, הרי שמצאנו שאין לקבל טענה זו. מעבר לכך שהנתבע 2 אינו בעל מניות בנתבעת (מאחר ובעלת המניות בנתבעת היא חברת שאול אפרתי אחזקות בע"מ, כשהנתבע 2 הוא בעל המניות בחברה זו ולא בנתבעת, נספחים ד/7 ו-ד/8 לתצהיר התובעת), הרי גם אם הנתבע 2 היה בעל המניות בנתבעת אין בכך כדי להכיר בחבות אישית שלו. אחרת, משמעות הדברים תהא שבכל תביעה של עובד כנגד חברה שבה בעל שליטה אחד, אפשר יהיה להכיר בו כמעסיק ולחייבו באופן אישי בחיוביה.
גם בעובדה שהנתבע 2 קיבל את המנוח לעבודה, קבע את תנאי העסקתו ושכרו, פיקח על עבודתו וכיוצ"ב (סעיף 64 לתצהיר התובעת) אין כדי להצדיק הכרה בו כמעסיקו של המנוח.
99. יפים לעניין זה דבריו של בית הדין הארצי לעבודה עע (ארצי) 54810-11-12 טליה שגב - סילביה לוי 16.4.20:
"בחברות המצויות בבעלות של אדם יחיד, או בשליטתו הדומיננטית, בעל השליטה הוא המגייס את העובדים, קובע את תנאי העסקתם ומי שעשוי לעמוד אחר סיום ההעסקה, באותו האופן ממש כפי שהוא עומד מאחורי כל ההתנהלות העסקית של החברה. גם כאשר קיימים מספר בעלי שליטה, לא מן הנמנע כי אחד מהם הוא העומד מול העובדים. משמעות קביעתו של בית הדין האזורי, שלא ניתן לקבלה באשר היא עומדת בניגוד גמור לרציונל הבסיסי של דיני החברות ה"מבוססים על עקרונות האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת ויתרונם המובהק הוא הרחקת בעלי המניות מהתמודדות ישירה עם נושי החברה" (הדרה בר מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי) 343 (2015)), היא כי הלכה ולמעשה אין כל משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת של חברות מעטים ובעלי השליטה בהן יחויבו בכל תביעה של עובד (או כל מתקשר אחר) ביחד ולחוד עם החברה. לפיכך, במסגרת בחינת הסממנים לזיהויו של האדם כלפיו מועלות טענות העובד כמעסיק (להלן – הגורם הדומיננטי), יש לבחון אם הגורם הדומיננטי פעל כאורגן של החברה או שמא פעל באופן עצמאי או שמא במשולב. ככל שפעל באופן עצמאי ושלא כבעל מניות או מנהל ניתן לבחון את היותו מעסיקו של העובד, בין בנפרד ובין במשותף עם החברה (עד"מ (ארצי) 33/09 כהן – משיח. [פורסם בנבו] פסקה 9 (12.5.2010))".
100. בענייננו, לא נטען ולא הוכח כי הנתבע 2 פעל באופן עצמאי מהנתבעת. נזכיר, כי הנתבע 2 היה מנכ"ל הנתבעת ולכן ובהיעדר הוכחה אחרת, פעולותיו והחלטותיו התקבלו בכובעו זה ונעשו לצרכי הנתבעת ובשמה (ראו לעניין זה גם סעיף 92 לתצהירו). לפיכך, גם הטענה לחיובו האישי של הנתבע 2 מכוח מעשיו או מחדליו או מכוח היותו מעסיקו של המנוח להידחות.