פרשת ההגנה:
עדות הנאשם:
134. בחקירתו הראשית מסר הנאשם, כי הטענות נגדו לא היו ולא נבראו, וכי "עשו ממנו מפלצת", כטענתו. הנאשם מסר כי כשבעה חודשים לפני ה- 1.11.15 הוא הטיח במתלוננת שהיא בוגדת בו. אז התחילה להעכיר מערכת היחסים, והמתלוננת התנהגה כ"אישה מורדת". לא כיבסה את הבגדים, קיללה אותו בפני הילדים, קמה מסעודות השבת בצעקות וקיללה אותו. הוא מעולם לא נהג באלימות כלפי המתלוננת או כלפי הילדים. הבית היה בית דתי-תורני, ואלימות לא מתאימה לדרך החיים הזו.
135. הנאשם הסביר את הטענות נגדו בתופעה של "ניכור הורי". לפני שהטיח במתלוננת על דבר בגידתה בו, החיים שלהם היו נורמליים ותקינים. מרגע שפרץ המשבר בינו לבין המתלוננת, הוא ניסה "לאחות את הקרעים" ולשם כך פעל כדי להביא את המתלוננת לרב שמואל. זאת, למרות שהמתלוננת עשתה מעשה שלא ייעשה. המתלוננת הסכימה ללכת לרב שמואל והסכימה להתגרש מהנאשם "בצורה מכובדת" וללא הכפשות.
136. ביום 1.11.15 היה הנאשם בדרכו למקום עבודתו. בשעה 20:00 התקשר אליו שוטר והורה לו להגיע לחקירה בגין תקיפת בת זוג. הוא נעצר, ושהה לילה בבית מעצר קישון, כמו פושע. בית המשפט הורה על שחרורו ממעצר.
137. הנאשם המשיך וטען כי הוא אוהב את ילדיו. הוא חיתל אותם, טייל איתם והכין איתם שיעורי בית. הוא היה נשוי למתלוננת כעשרים שנה, ובתקופה זו מעולם לא היו תלונות על אלימות. לא במערכת החינוך, לא בקופות חולים או בבתי חולים, לא בשירותי הרווחה ולא במשטרה. הכל צץ באופן פתאומי, לאחר שהטיח במתלוננת כי היא בוגדת בו.
138. אשר לתלונות של הבנות א' ו- ב', אישר הנאשם כי לקח את מכשירי הטלפון הניידים שלהן (למרות שבשל סערת הרגשות, לא אמר זאת בעת שנחקר במשטרה). הוא גאה בכך שלקח מהן את מכשירי הטלפון, אשר המתלוננת ואימה קנו להן. הבנות גלשו באתרים "לא חינוכיים בלשון המעטה", כלשונו. על מנת להגן עליהן, הוא לקח מהן את מכשירי הטלפון. הבנות חיו תחת חינוך תורני דתי. המתלוננת החליטה לסטות מדרך התורה ולקחה את הילדים להוריה. הנאשם ציין כי במהלך עדותן בבית המשפט, הוא ראה אותן לראשונה מזה למעלה מארבע שנים. הוא לא האמין למשמע אוזניו, ולא האמין כיצד הן נראות ולבושות היום. כאשר שמע את עדויותיהן, לא האמין לאילו ממדים הגיע ה"ניכור ההורי". לטענתו, בנותיו אינן דוברות אמת, ועדותן היא בשל הסתה של המתלוננת ואמה.
139. גם אמה של המתלוננת לא העידה אמת. משפחת הנאשם והורי המתלוננת נהגו לבקר זה את זה במהלך שבתות. אמה של המתלוננת מכירה את הנאשם היטב. בעדותה מסרה גרסה שאינה אמת. אמה של המתלוננת היא אישה שתלטנית. כך היא מתנהגת לבעלה, וכך היא מתנהגת לחתניה. גם טענתה של אם המתלוננת, לפיה הנאשם הכה את י' – אינה אמת ואינה קשורה למציאות.
140. בחקירתו הנגדית מסר הנאשם, כי גדל בבית דתי-תורני, וקיבל חינוך תורני. הוא שירת בצה"ל, ולאחר השחרור עבד במקומות שונים במערכת הביטחון. הנאשם אישר כי במשך שמונה שנים – לא עבד, ובמהלך אותן שנים טיפל בילדיו ומילא את תפקיד האם, בעת שהמתלוננת למדה והשקיעה בקריירה שלה. בנוסף, הוא למד בחברותא. הנאשם אישר כי באותה תקופה מקור הפרנסה היה המתלוננת, וכן כספים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה בה נפגע.
141. הנאשם טען כי לפני שפרץ המשבר עם המתלוננת, כשהילדים היו מגיעים הביתה – הוא נהג להכין איתם שיעורים, לשחק ולטייל איתם. במהלך השבת נהג לספר את פרשת השבוע, וכל מיני הלכות. בבית הלבוש המקובל הוא כמו בכל בית דתי: כיסוי ראש לאישה, חצאית ובגד המותר על פי ההלכה. הנאשם שלל את הטענה כי אסר על בנותיו לנעול סנדלים, וטען כי אין איסור הלכתי לכך.
142. הנאשם אישר כי הגיש תביעה נגד חברת רפא"ל, וכי נעזר בבתו, א', לצורך הקלדת מסמכים. לטענתו, מדובר בכשעה או שעתיים במהלך שעות הצהריים או הערב. הנאשם שלל את הטענה כי א' הקלידה עבורו שעות ארוכות.
143. לטענת הנאשם, עד חודש אפריל 2015 חיו כמשפחה רגילה. משפחה וחברים נהגו לבקר אותם, כולל חברים של הילדים. הנאשם שלל את טענתה של בתו ב' כי התביישה להביא חברות הביתה, והסביר זאת ב"ניכור הורי" ובהסתה מצד המתלוננת ואמה. המתלוננת, בשבעת החודשים שקדמו להגשת התלונה במשטרה, אמרה לו כי תיקח לו את הבית, את הרכוש ואת הילדים. הוא עצמו קשור לילדים, אותם גידל ובהם טיפל.
144. בעת ש- ב' הייתה בת 18, התקשרה אליו עו"ד וביקשה את אישורו על מנת ש- ב' תשרת בשירות לאומי, וכן על מנת שהיא תקבל טיפולים נגד אנורקסיה. הוא סירב לכך, ונדהם כיצד ילדה בריאה כמו ב' הגיעה למצב של אנורקסיה. לטענתו, ב' חלתה שלוש שנים לאחר שהמתלוננת וילדיה עזבו את הבית. המתלוננת ואמה ניצלו את הגירושין כדי להעליל עליו.
145. הנאשם מסר כי עדותה של חוקרת הילדים – באה מפיה של המתלוננת. המתלוננת ידעה כי בשל בגידתה בו, היא במצב "לא טוב", ועל כן הוסיפה את העלילה של אלימות כלפי הילדים. בחקירתה הראשונה במשטרה ציינה המתלוננת רק כי הנאשם היה אלים כלפיה. רק לאחר שקיבלה עצות מאמה ומעורך דינה, נוספו תלונות על אלימות כלפי הילדים.
146. הנאשם ציין כי הוא יודע שהמתלוננת בגדה בו, שכן ראה סימני שפתיים על גופה של המתלוננת, במקומות מוצנעים. בנוסף, היא הייתה חוזרת הביתה בשעות לילה מאוחרות, וללא סיבה. הוא יודע שהיה לה קשר עם אדם מסוים. הוא הטיח במתלוננת את שמו של אותו אדם. הנאשם נשאל מדוע לא הוטחה טענה זו במתלוננת במהלך עדותה בבית המשפט, והשיב כי העלה את הטענה "איפה שצריך" וגם במשטרה. הנאשם נשאל מדוע לא העלה בחקירתו במשטרה טענות ספציפיות בנוגע לבגידת המתלוננת בו, והשיב כי במשטרה דיבר על החשד לבגידה באופן כללי. הנאשם ציין כי לא סיפר לאיש על חשדותיו נגד המתלוננת, מלבד לרב אליהו. הרב זימן אותם אליו, ובאותו יום זומן הנאשם למשטרה.
147. הנאשם התבקש במהלך חקירתו הנגדית למסור את תגובתו לטענות ספציפיות של המתלוננת, והשיב כי הדברים שאמרה המתלוננת – לא נבראו מעולם. לטענתו, הוא המשיך לחיות עם המתלוננת משך שבעה חודשים על אף טענותיו כנגדה, כיוון שהוא מטבעו אדם רודף שלום. הנאשם לא ידע להשיב מדוע המתלוננת חיכתה משך שבעה חודשים מרגע שהטיח בה את דבר בגידתה בו ועד הגשת התלונה במשטרה. לטענתו, במהלך אותה תקופה המתלוננת "בנתה לו תיק". עוד טען הנאשם, כי המתלוננת מנסה לחבל במפגשים בינו לבין ילדיו, ואף מנסה למנוע את הקשר האחרון שנותר לו עם בנו ו'. מלכתחילה הסכימה המתלוננת להסדרי ראיה נרחבים בין הנאשם לבין הילדים. בהמשך, הוסיפה טענות על אלימות של הנאשם כלפי הילדים, תוך שהיא מנצלת את קשריה במשטרה ובשירותי הרווחה.
148. הנאשם ציין כי הוא ממשיך לכבד את המתלוננת ואת הילדים, למרות כל מה שנעשה לו. הוא מעוניין בקשר עם ילדיו, למרות שהמתלוננת והוריה מונעים זאת ממנו. לקראת בר המצווה של ג', המתלוננת הסכימה שהנאשם יהיה נוכח בחגיגת בר המצווה ואף שהנאשם ילמד את ג' לקראת בר המצווה. לאחר שאמה של המתלוננת התנגדה – ההסכמה בוטלה. לטענת הנאשם, הדברים שמסר לכאורה ג' לעובדות הסוציאליות – אינן למעשה אמירות של ג'. ג' ציפה שהנאשם יהיה נוכח בחגיגת בר המצווה שלו. ג' סבל משך שנים מחרדות, עוד בטרם עזבה המשפחה את הבית. זאת בשל מטח קטיושות שנורה לעבר כרמיאל. בשל הפחדים של ג', המתלוננת ביקשה לתת לו טיפול בריטלין, אך הנאשם לא הסכים לכך. הנאשם פנה לרב אבוחצירה שנתן ברכות שעזרו, וגם הביא עבור ג' טיפות מיוחדת מרב בבני ברק. לטענת הנאשם, ג' סירב להגיע להעיד כיוון שהוא יודע את האמת ויודע שלא היו דברים מעולם. אשר לטענות כי לקח את ג' לחדר המקלחת והכה אותו – הנאשם הכחיש את הדברים. לטענתו, היה מקרה בו לקח את ג' לחדר המקלחת על מנת לבצע בשערו טיפול נגד כינים, וג' בכה בשל כך. לא מדובר באלימות שלו כלפי ג'.
149. הנאשם טען כי כמו בכל בית נורמלי, קורה שפה ושם נופלת צלחת, וקורה גם ש"נזרקה הצלחת לתקרה, עפה לפה ועפה לשם". את האירוע הזה, שאכן קרה, לקחו והעצימו, והפכו את הנאשם למפלצת (ע' 267 לפרוטוקול).
150. הנאשם נשאל כיצד מתיישבת טענתו בדבר הפללתו על ידי המתלוננת, עם עדותה של ד' בפני חוקרת הילדים, לפיה גם המתלוננת נקטה כלפיה באלימות. הנאשם השיב כי הדבר מלמד "כמה דמיון פורה יש לילדים", תהה מדוע לא נעשה דבר עם טענה זו של ד', וטען כי הדבר "לא מריח טוב".
151. הנאשם נשאל אם במהלך ארבע וחצי השנים האחרונות ניסה ליזום יצירת קשר כלשהו עם שתי בנותיו הגדולות. הנאשם השיב כי המתלוננת מנעה זאת ממנו, תוך שהיא מפעילה את קשריה בשירותי הרווחה.
152. לטענת הנאשם, היו בבית ויכוחים, כמו בכל בית נורמטיבי. הוא מעולם לא השליך על המתלוננת את מתלה הכביסה (והוא אף לא יודע אם בביתו מכנים את המתלה "סוס כביסה"). לעניין אירוע צלחת הדגים – ייתכן שנפלה צלחת, אך המתלוננת העצימה אותו לכדי אירוע אלימות של ממש. כל הטענות נגדו אשר כללו סכינים ומכשירי מטבח אחרים – לקוחים מסרט ולא היו ולא נבראו.
153. בעת שהילד ג' למד בבית ספר יסודי, התקבלו בעניינו תלונות בנוגע להתנהגותו בבית הספר. הנאשם והמתלוננת טיפלו בנושא יחד. הנאשם שלל את גרסת המתלוננת, לפיה עלה חשד אצל הצוות החינוכי כי ג' נחשף לאלימות בבית. עוד שלל הנאשם לחלוטין את אירוע האופניים.
154. הנאשם טען כי האירוע עם י' לא אירע מעולם, ועובדה היא שהוריו של י' לא עשו דבר. הנאשם שלל את הטענה כי הכה אי פעם את ד'. הנאשם שלל את טענת המתלוננת כי הוא העלים את מכשיר הטלוויזיה. לטענתו, מעולם לא החזיקו במכשיר טלוויזיה בבית. הנאשם הכחיש את טענת המתלוננת כי היה בודק את דפי החיוב של כרטיס האשראי ודורש מהמתלוננת הסברים. הוא אף שלל את טענת המתלוננת בנוגע ל"צנזור" שלו את דברי הדואר. לטענתו, גם למתלוננת היה מפתח לתיבת הדואר.
155. במהלך חקירתו החוזרת טען הנאשם, כי ניסה ליצור קשר עם הבנות א' ו- ב', ושלח להן מכתבים. גם אחותו של הנאשם שלחה להן מכתבים. הוא ביקש מעובדת סוציאלית למסור את המכתבים לבנות, אך העובדת הסוציאלית טענה שמדובר במכתבי הסתה. הנאשם אף ניסה להגיע אל הילדים באמצעות פקיד הסעד יצחק מעוז, אך הדבר לא התאפשר לו. הוא מסר למרכז הקשר מתנות על מנת שיימסרו לילדיו, אך המתלוננת השליכה אותן לפח.
עדותו של מר אלי טייב:
156. בחקירתו הראשית ציין העד, כי הוא חבר של הנאשם, ומכיר אותו מזה כשמונה שנים. במהלך השנים, ביקר בביתו של הנאשם מספר פעמים. תחילת הקשר בין השניים הייתה במסגרת העבודה. במהלך ביקוריו של העד בבית הנאשם (בתדירות של כפעם בחודש) לא ראה העד אלימות מצד הנאשם כלפי יתר בני הבית.
157. בחקירתו הנגדית ציין העד, כי נודע לו על מעצרו של הנאשם רק בחלוף שבועיים. הנאשם התקשר אליו וסיפר לו כי היה עצור, וכי המתלוננת והנאשם "אינם מסתדרים". עוד סיפר הנאשם לעד כי גילה שהמתלוננת "לא נאמנה לו". הנאשם לא נהג לשתף אותו בעניינים אישיים. העד אישר כי אינו יכול לשלול שהייתה אלימות. אם היה נחשף לאלימות – היה מעיר לנאשם, ולא היה נשאר חבר שלו. העד ציין כי לא ידוע לו שהנאשם לא עבד משך שמונה שנים.
עדותו של מר יוסף תורג'מן:
158. העד מסר בחקירתו הראשית כי הוא אחיו הבוגר של הנאשם, וכי השניים בקשר טוב מאוד. השניים גדלו יחד במשפחה דתית/מסורתית. למשפחת העד הייתה מערכת יחסים טובה עם המתלוננת. הוא הופתע לשמוע על טענות המתלוננת, שכן הוא לא שמע ולא ידע על כך דבר. בתקופה שמשפחת הנאשם התגוררה בעיר מעלות, משפחת הנאשם ומשפחת העד היו נפגשות בתדירות יום-יומית. לאחר שמשפחת הנאשם עזבה לכרמיאל, הם שוחחו מדי מספר ימים, ומשפחת העד הייתה מזמינה אותם לחגים ולשבתות.
159. העד שלל את האפשרות כי היו גילויי אלימות מצד הנאשם כלפי ילדיו, כיוון שאחרת היה יודע על כך. המתלוננת והילדים אף לא רמזו על כך, מעולם. העד ציין כי חבר שלו לעבודה מתגורר בשכנות לנאשם. הוא מעולם לא שמע על כך מאותו שכן. העד סבור כי מדובר בעלילה הנובעת מנקמה. העד אישר כי הנאשם מקפיד יותר ממנו על אורח חיים דתי. במפגשים משפחתיים, הוא לא ראה שהנאשם נוהג בנוקשות מבחינה דתית. בנוסף, במהלך השנים לא הבחין בשינוי כלשהו אצל הנאשם, בכל הנוגע למידת הקפדתו על מצוות הדת. העד הוסיף כי לטעמו, תלונות הילדים נגד הנאשם הן תולדה של התערבות אמה של המתלוננת. מדובר באישה שתלטנית ודעתנית. הנאשם סיפר לעד, כי אינו מסתדר עם חמותו, והדבר לא מצא חן בעיני המתלוננת. החמות הכתיבה לנאשם ולמתלוננת מה לעשות באופן יומי, והנאשם ניתק עמה קשר. העד ציין כי הנאשם אדם משפחתי מאוד, טיפל בילדים כשהיו חולים.
160. בחקירתו הנגדית מסר העד, כי להתרשמותו המתלוננת היא אדם מופנם. עם זאת, עם העד היא קיימה שיחות נפש, וסיפרה לו על בעיות כלכליות שהיו להם. היא מעולם לא סיפרה לעד שהנאשם פוגע בה או אלים כלפיה. המתלוננת הייתה אדם חיובי ונורמטיבי, אם כי לפעמים היו לה "קריזות". העד נשאל אם הוא יכול לציין תכונות שליליות של הנאשם, והשיב בשלילה. העד ידע מיד על דבר מעצרו של הנאשם. העד בירר מה קורה, והנאשם שיתף אותו על דבר התלונה של אשתו, לאחר שהנאשם חשד בה כי היא בוגדת בו והטיח את חשדותיו במתלוננת.
161. העד ציין כי מאז שנפרדו הנאשם והמתלוננת, לא נוצר קשר בין העד לבין ילדיו של הנאשם. הוא עצמו פגש מאז את ג' ואת ו' פעם אחת בלבד. נאסר עליהם לפגוש את הילדים. לטענת העד, הוריה של המתלוננת לקחו את הילדים כ"בני ערובה". העד אישר כי לא מסר עדות במשטרה בעניינם של הנאשם והמתלוננת, כיוון שלא זומן.
162. העד התבקש להסביר את העובדה שגם היום הילדים אינם מעוניינים בקשר עם הנאשם. לטענתו, אמה של המתלוננת עשתה להם "שטיפת מוח", גוננה עליהם ודאגה להם. לכן הילדים בחרו צד. עוד טען העד, כי הנאשם סיפר לו שהמתלוננת הפעילה קשרים ברשויות הרווחה על מנת להשחיר את פניו של הנאשם.
סיכומי טענות הצדדים:
163. בסיכומיה בכתב טענה ב"כ המאשימה, כי גרסאות עדי התביעה (ובאופן מיוחד עדויותיהן של המתלוננת, והבנות א' ו- ב') משתלבות זו בזו ומוכיחות את אשמתו של הנאשם. המדובר באירועי אלימות מתמשכים, ולפיכך לא מצופה מכל עד לזכור כל פרט ביחס לכל אירוע. גרסתו של הנאשם, לעומת זאת – היא גרסה שקרית ובלתי מבוססת. עדותם של שני עדי ההגנה לא תרמה דבר לבירור הנקודות השנויות במחלוקת.
164. בדיון מיום 15.9.20 השלימה ב"כ המאשימה את טענותיה. נטען כי חקירות הילדים בוצעו באופן מקצועי ומיומן, ובהתאם להנחיות. עדויות העובדים הסוציאליים, וביחוד עדותה של גב' שוורצגלס – מלמדות לא רק על מצבה הנפשי של המתלוננת, אלא גם מהווה ראיה לאמיתות התוכן. נטען כי גרסתה של המתלוננת בפני גב' שוורצגלס הינה אמרת קורבן של עבירת אלימות, בסמוך לעצם קרות האירוע. עוד נטען כי גרסאות המתלוננת במשטרה אינן בגדר "גרסה מתפתחת". המתלוננת הסבירה בעדותה מדוע בחקירתה הראשונה במשטרה לא התייחסה לאלימות הנאשם כלפי הילדים, והסבר זה נתמך בעדותה אמה של המתלוננת. אף עדותה של האם היא בגדר חריג לעדות מפי השמועה, שכן מדובר בהזדמנות הראשונה של המתלוננת לספר על אירוע האלימות שחוותה מאת הנאשם. לעניין טענת השיהוי אישרה ב"כ המאשימה כי מעת ביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום חלף זמן רב, אולם חלק מהשיהוי נבע מכך שהנאשם לא התייצב לחקירות. בנוסף, היה צורך בגביית עדויות מחמישה קטינים, ולאחר הגעת התיק לפרקליטות – נדרשה השלמת חקירה. יש באמור כדי להסביר את השיהוי בהגשת כתב האישום. לעניין העובדה שהילד ג' לא העיד – נטען כי עדיין ניתן להרשיע את הנאשם בביצוע עבירות כלפיו, ודי בראיות שהוגשו: עדות הבנות, המתלוננת, עדות אמה של המתלוננת על מצבו הנפשי.
165. בסיכומיה בכתב, עתרה ההגנה להורות על זיכוי הנאשם מהעבירות שיוחסו לו. נטען כי נפל פגם בכתב האישום, שכן במרבית הסעיפים לא ציינה המאשימה את מועד התרחשות האירועים. נטען בנוסף לשיהוי משמעותי בהגשת כתב האישום, ובאופן שפגע ביכולתו של הנאשם להתגונן. עוד נטען כי המתלוננת כבשה את עדותה, ומעדותה המתפתחת ניכרת מגמה ברורה להפליל את הנאשם. למתלוננת היה מניע לטפול האשמות שווא על הנאשם, שכן לא יכלה להמשיך ולשאת את אורח החיים התורני. ביחס לכל האירועים המתוארים בכתב האישום עמדה ההגנה על סתירות ואי התאמות בין גרסאות העדים. בנוסף נטען כי ניכר מהעדויות "זיהום" של החקירות, תולדה של שיחות בין בני המשפחה אודות האירועים המתוארים בכתב האישום. בנוסף, וביחס לטענות המאשימה בעניינו של הילד ג' – מדובר בהאשמות כלליות, כאשר ג' עצמו לא העיד, ומשכך אין תשתית ראייתית מספקת להרשעת הנאשם בנקודה זו. לעומת טענותיהם של עדי התביעה – הנאשם נחקר 4 פעמים במשטרה, בחקירותיו הכחיש את המיוחס לו ומסר גרסה עקבית ועניינית. הנאשם טען כי למתלוננת ולבנות א' ו- ב' יש אינטרס בהפללתו. מעדותה של חוקרת הילדים, גב' חמו, עולה הבעיה האינהרנטית בחקירות ילדים: חוקרי ילדים אינם קובעים כי הילד הנחקר משקר, ולמעשה בכוחם לספק לעדותו של הילד משקל אשר כמעט ולא ניתן לערער עליו. בנוסף, הערכת מהימנות עדותו של הילד לא מבוצעת בהשוואה לנתונים אובייקטיביים, חיצוניים לדברי הילד עצמם. עוד נטען כי עדותם של עובדי הרווחה היא בגדר עדות מפי השמועה, המבוססות על שיחות שערכו עם הילדים. שיחות אלו מזוהמות בחלקן המכריע, ועל כן יש לייחס משקל אפסי לעדותם של עובדי הרווחה.
166. בהשלמת טיעוניו בעל פה הדגיש ב"כ הנאשם את הרקע להגשת התלונה וכתב האישום – הליך משפטי אזרחי שהתנהל בין המתלוננת לבין הנאשם, ממנו עלתה מורכבות בעניין הסדרי ראיה עם הילדים. עוד הדגיש הסנגור את הפער בין הראיות שהובאו לבין הטענות בכתב האישום – פער אשר אין לו הסבר בסיכומי המאשימה. נטען, ביחס למעשים הנטענים של הנאשם בילד ג', כי ניתן אמנם בנסיבות מסוימות להרשיע נאשם אף ללא עדותו של קורבן עבירה. אולם לשם כך יש צורך בעדויות חיצוניות ברורות וחד משמעיות. ואילו בענייננו המקרה שונה. עוד נטען כי עדויותיהם של העובדים הסוציאליים הן בגדר עדות מפי השמועה. ניתן ללמוד מעדויות אלו, לכל היותר, את מה ששמעו הילדים מפיה של המתלוננת, אך לא מעבר לכך.
דיון והכרעה:
167. טרם הכרעה לגופן של טענות, עדויות וראיות – אתייחס בקצרה למספר הנחות מוצא ראשוניות, אשר לאורן תיבחנה טענות הצדדים.
עדויות קרבנות עבירה, בעבירות אלימות במשפחה:
168. עבירות אלימות במשפחה, ובאופן מיוחד עבירות הנמשכות על פני שנים – נושאות עמן אופי מיוחד. בתי המשפט הכירו במרוצת השנים בקושי האינהרנטי בו נתקלים קרבנות עבירות של אלימות במשפחה, בבואם לשחזר פרטים של אירוע טראומטי. הקושי נעוץ במספר גורמים, פנימיים וחיצוניים כאחד.
קיימת מורכבות רבה במסירת עדות מפלילה כנגד בן משפחה, והדברים נכונים ביתר שאת ביחס לעדות נגד בן משפחה סמכותי (הורה, למשל). הדיסוננס בין דמות ההורה כדמות מיטיבה, חמה ומגוננת, לבין דמות ההורה כדמות פוגעת, מטילת אימה, ומתעללת – גורם לקושי רב בהפניית אצבע מאשימה כלפי ההורה.
גם במסירת עדות מפלילה נגד בן זוג קיימת מורכבות רבה. תחושות של בושה, פחד, תחושת כישלון ואשמה, כמו גם הלחץ הנובע ממשמעות מסירת העדות (פרידה, פירוק תא משפחתי, נידוי, פגיעה כלכלית ועוד), בצד התקווה כי ההתנהגות הפוגעת תחלוף ותשתנה – כל אלה מקשים מאוד על בן הזוג לחשוף את דבר הפגיעה. הדברים כמובן נכונים שבעתיים בחברות מסורתיות, בהן לעתים קיימים גם גורמי לחץ חיצוניים, כגון תלות כלכלית, לחצים של בני משפחה או דמויות סמכות בקהילה.
[להרחבה והעשרה – ר' מחקרם של פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ', "אלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל – בין שכיחות לדיווח", אוניברסיטת חיפה, ינואר 2016].
169. אף כבישת עדויות של קרבנות עבירות הנעברות בין בני משפחה – היא תופעה מוכרת. מערכת היחסים המורכבת בין מבצע העבירה לבין הקורבן, כמו גם פערי הגילאים או פערי הכוחות, הפחד, המבוכה ותחושת ה'אין מוצא' – כל אלה יכולים לעמוד בבסיס פניה מאוחרת לרשויות וחשיפת מקרי אלימות בתוך המשפחה. לכבישת העדות במצבים מסוג זה יש על פי רוב הסבר סביר, המעוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה. לא תמיד כבישת העדות נשענת על היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. יש להיזהר בעניין זה מ"חכמה בדיעבד", ואין בהסבר 'תמוה' לכבישת העדות כדי לפגוע באמינות גרסתו של קרבן העבירה. ככל שקיים הסבר לכבישת העדות – רשאי בית המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא [השווה ואבחן ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (4) 249]. ור' גם ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 293, שם נקבע כי:
אכן, עדות כבושה יש בה כדי לעורר ספקות ולפגוע במשקל העדות. אך דברים אלה נכונים כאשר אין הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות. לא כך בענייננו... כבישת העדות במשך שלוש שנים נבעה מסולם העדיפויות של המתלוננת, אשר העמידה את צורכי הילדים מעל צרכיה שלה ומעל לפגיעות שספגה. ... ניתן למצוא טעם לכבישת העדות בפחדה של המתלוננת מפני המערער-בעלה, כפי שהעידה בעדותה בבית-משפט קמא. באווירת פחד כזו, שגם באת-כוח המערער אינה מתכחשת לה, אין פלא שהמתלוננת לא מיהרה להתלונן במשטרה..."
170. לאור זאת נקבע בעבר כי בבואו של בית המשפט לבחון מהימנותם של מתלונן או מתלוננת – יש לעתים להסתפק ב"גרעין האמת" שבעדות. לא תמיד יש לייחס משקל משמעותי לסתירות המתגלות בגרסאות [השווה ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 205; ע"פ 30/15 פלוני נ' מדינת ישראל (20.4.16). ור' גם ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.11), שם נקבע כי:
"... מובן כי קשה לצפות כי המתלוננת והילדים, כמו קורבנות אלימות במשפחה בכלל, יזכרו את מלוא פרטיו של כל אירוע ואירוע, כאשר מדובר במסכת חיים קשה שבה אירוע חמור אחד רודף אירוע חמור אחר. ניתן בהחלט לקבל כי פרטי הפרטים נשכחים מזיכרונו של הקורבן, המבקש להמשיך הלאה בחייו... בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשוניות של הקורבנות הינן לעתים לקוניות, ובדר"כ "חושפות טפח ומסתירות טפחיים"... בעבירות שמתאפיינות בהטלת אימה של בן משפחה אחד על בן משפחה אחר, יש גם קושי משמעותי בהשגת ראיות חיצוניות שיחזקו את גרסת המתלוננים".