חקירות ילדים, וחוקרי ילדים
176. כידוע, לחקירות ילדים נתן המחוקק תשומת לב מיוחדת המוצאת את ביטויה בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. ההסדר שנקבע בעניין חקירתם של ילדים שונה במספר היבטים מחקירות בגירים ומחקירות קטינים שאינם ילדים. כך למשל מוסמך חוקר ילדים לקבוע, אם ילד רשאי להעיד בבית המשפט, אם לאו (סעיף 2(א) לחוק); כך לעניין הקביעה, החורגת מדיני הראיות הכלליים, ולפיה תיעוד חקירת ילד על ידי חוקר ילדים – מהווה ראיה קבילה, אשר ניתן להרשיע על בסיסה בפלילים, ככל שקיימת תוספת ראייתית מסוג סיוע [סעיפים 9(א) ו- 11 לחוק הנ"ל]. ההסדרים שבחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) הם פרי איזון בין מספר אינטרסים נוגדים. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 9469/12 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (15.2.15):
"הסדר זה נולד בשל הצורך להגן על שני אינטרסים חשובים – זכותו של נאשם למשפט הוגן מחד גיסא, והצורך להגן על שלומם הנפשי של קטינים, מאידך גיסא. הוא מהווה חריג לאיסור הרגיל בדבר היזקקות לעדות שמיעה, שכן בדרך זו נמסרות לבית המשפט עדויות בלתי ישירות מכלי שני, ללא התרשמות ישירה של בית המשפט מן העדים. אף על-פי כן, מאפשר החוק לחרוץ על-פי עדויות אלו את גורלו של נאשם לשבט או לחסד בעבירות חמורות, שמאסר ממושך בצדן".
177. בע"פ 5149/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.1.14) עמד בית המשפט העליון על המורכבות והקשיים שבתפקידו של חוקר הילדים – מחויבות כלפי הקטין הנחקר (ושמירה על שלומו); מחויבות כלפי הנאשם (וזכותו להליך הוגן, מתוך ידיעה כי על פי רוב – הקטין הנחקר על ידי חוקר הילדים – לא ייחקר בבית המשפט בחקירה נגדית); וכלפי הציבור בכללותו (והאינטרס הציבורי באכיפת החוק מזה, ובבירור האמת מזה). על חוקר הילדים להביא בפני בית המשפט את עדות הילד באופן מיטבי, תוך שמירה על אובייקטיביות ומקצועית. נקבע לא אחת, כי חוקר הילדים, לא זו בלבד שמעיד אודות נסיבות גביית העדות, אלא גם תורם מניסיונו והבנתו המקצועית, ומעיד אודות התרשמותו מדברי הקטין [השווה למשל ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769; ע"פ 337/13 פלוני נ' מדינת ישראל, (9.9.13)].
178. ויובהר: קביעת העובדות, כמו גם מהימנות העדים – נתונה בסופו של יום לבית המשפט, וזה אינו "מתפרק" מחובתו ומסמכותו לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות, גם כשהדבר נוגע לחקירותיהם של ילדים. ואולם, בית המשפט רשאי גם רשאי לעניין זה להביא במסגרת שיקוליו את עדותו של חוקר הילדים ואת הערכתו המקצועית. בהקשר זה, חוקר הילדים מוחזק כאיש מקצוע, ידו הארוכה של בית המשפט, ולא אחת – לפחות בהיבטים מסוימים – הושווה מעמדו של חוקר הילדים למעמדו של עד מומחה [ר' למשל ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.7.15)].
179. על הקושי שבהערכת עדותו של ילד, דומה כי אין צורך להכביר מילים. הבדלים התפתחותיים וקוגניטיביים בין ילדים למבוגרים - מצריכים התייחסות שונה גם לעדותם של ילדים. כך, לשם הדוגמא, אין זה סוד שתפיסת הזמן של ילדים בגילאים צעירים אינה מפותחת דיה. בהתאם לכך נפסק כי תשובות לא מדויקות לגבי מועדים של אירועים ספציפיים (לא כל שכן באירועים חוזרים) – אינן מלמדות על כך שהעדות אינה אמינה [ר' ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.19); ע"פ 1074/14 מישייב נ' מדינת ישראל (8.2.15)]. תקצר היריעה מלפרט את מגוון הנושאים והמאפיינים הייחודיים בעדותו של ילד. דומה כי המחקרים והספרות המקצועית הענפה בתחום – מלמדים על מורכבות הנושא.
180. ובאשר ל"כלי העבודה" של חוקר הילדים, הרי שההנחיות לניהול חקירות ילדים מאוגדות במדריך לחקירת ילדים שפותח על יד גורמי מקצוע. המדריך מבוסס על ידע תיאורטי, ניסיון מעשי ותהליכים מקצועיים ממושכים. יעילותו נבדקה במחקרים [ר' למשל מ' חמודות ו- מ' בריטמן, "חקירת ילדים נפגעי עבירה: תפקיד חוקר הילדים", התעללות והזנחה של ילדים בישראל, 910 [בעריכת הורוביץ, בן יהודה וחובב, 2007)]. בין היתר, עושים חוקרי הילדים שימוש בכלי אבחון המכונה C.B.C.A, ואשר תוצאותיו יכולות ללמד על הסבירות כי התיאור שנמסר הילד הנחקר – מבוסס על התנסות ישירה מאירוע, או שמא האירוע הומצא" [להרחבה – ר' פסק דינו של כב' השופט י' עמית, ע"פ 8805/14 כהן נ' מדינת ישראל ואח' (7.1.16).
ניכור הורי:
181. במסגרת פרשת ההגנה עלתה טענה, כי עדויות הילדים נגד הנאשם הן תולדה של "ניכור הורי", ומשכך אתייחס בקצרה גם לסוגיה זו.
בעניין זה יש להבחין היטב בין תופעה של "סרבנות קשר" לבין "תסמונת ניכור הורי". סרבנות קשר מאופיינת בסירוב של ילד או ילדים, אשר הוריהם מצויים בהליכי פרידה/גירושין, להיות בקשר עם אחד מההורים, בשל סיבה ממשית ובעלת צידוק. סירוב שכזה מקורו בתפיסה מציאותית. כך למשל, כאשר ילד עבר חוויה טראומטית (התעללות, הזנחה, אלימות) מידי אחד ההורים – הרי שסירוב להמשיך בקשר עם ההורה המתעלל הוא בגדר עמדה המותאמת התפתחותית, ובעל הסבר הגיוני וממשי.
ניכור הורי, הגם שיש לו סממנים חיצוניים דומים לסרבנות קשר – מתייחס למצב בו סרבנות הקשר נעוצה בהתנהגות מסיתה של הורה אחד כלפי ההורה האחר. התופעה הומשגה לראשונה על ידי המחבר Gardner בספרו משנת 1987: [Gardner, R.A "The parental alienation syndrome and the differentiation between fabricated and genuine child sex abuse (New Jersey, USA: Creative Therapeutics)]. מונח זה מתאר ברית פתולוגית בין הורה מנכר לבין הילד, אשר בבסיסה התנגדות של הילד כלפי ההורה האחר, שאינה נעוצה בסיבה ממשית ומוצדקת, אלא על תהליכי הסתה אינטנסיביים של ההורה המנכר, אשר מעודד הזדהות של הילד עם מחשבותיו/רגשותיו כלפי ההורה המנוכר. עוד להעמקה בעניין זה ר' ד"ר ענבל בר-און וד"ר יואב מזא"ה, "ניכור הורי, סקירת ספרות" (ירושלים, דצמבר 2019).
182. בפסיקה בישראל הוכרה תופעת הניכור ההורי וסינדרום הניכור ההורי. ר' למשל רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו (4) 872. אף הביקורת שנמתחה בספרות המקצועית על תורתו של Gardner נזכרת בפסיקת בתי המשפט [ר' למשל בע"מ 5579/07 פלוני נ' פלוני, 7.8.2007)]. בית המשפט עמד על הזהירות הנדרשת בקביעת ממצאים והסקת מסקנות בנוגע לקיומה או היעדרה של "תסמונת ניכור הורי", ועל הצורך להיעזר לשם כך בגורמי מקצוע. כך למשל נקבע בבע"מ 6327/08 פלוני נ' פלונית (10.9.08) כי:
"לשם קביעת המצב לאשורו יש להסתייע בבחינתם של הגורמים המקצועיים האמונים על כך, תוך בדיקה ביקורתית של בית המשפט את המסקנות שהוגשו לו".
183. לסיכום נושא זה – לסרבנות קשר ול"ניכור הורי" יכולים להימצא סממנים דומים, אך אין המדובר במושגים חופפים. אין בעצם קיומה של סרבנות קשר כדי לקבוע כי במקרה מסוים קיימת תסמונת ניכור הורי. יש לבחון את הרקע לסרבנות הקשר, וכן לבחון אם קיימים מאפיינים נוספים (בראש ובראשונה – פעילות מכוונת של ההורה המשמורן, שמטרתה "למחוק" את דמותו של ההורה האחר מעולמם של הילדים). קיומה של סיבה מוצדקת לסרבנות הקשר – אינה בהכרח "ניכור הורי". בחינת המאפיינים והמקורות לסרבנות הקשר - ראוי שתיעשה באמצעות כלים מקצועיים ובאמצעות אבחון מקצועי.
הרשעה בעבירת אלימות – ללא עדות קרבן העבירה:
184. כידוע, מקום בו נמנע בעל דין מהעדת עדים שביכולתם לאשש את טענתו העיקרית, הרי שבלא הסבר מניח את הדעת להימנעות זו – יהיה בכך משום ראיה עצמאית לחובתו [ר' למשל ע"פ 6101/16 עווד נ' מדינת ישראל (28.6.17)]. ההנחה היא, כי אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד, וכי הסיבה לא הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו של העד, ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בהקשר זה נקבע, כי ככלל עד ייחשב רלבנטי לגרסתו של בעל דין, מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה, כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן [ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009)]. זאת ועוד: בנסיבות מסוימות, אי זימונו של עד, שהינו עד חיוני לאירוע אלימות – עלול לעלות כדי 'מחדל חקירה' שאף יביא לזיכויו של נאשם. ר' למשל ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.8.13).