185. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר העד אשר אינו מתייצב למסור בבית המשפט את עדותו – הינו לא אחר מאשר קרבן העבירה. דומה כי קשה להפריז בחשיבותן של מסירת עדות וחקירה נגדית של נפגע העבירה. ככל שנמנע נפגע העבירה מלהעיד אודות הפגיעה שנגרמה לו - הרי שנגרע מבית המשפט כלי חיוני להערכת הגרסה המתוארת בכתב האישום.
186. ייתכנו כמובן מקרים בהם ניתן להרשיע, גם בביצועה של עבירת אלימות, ללא שמיעת עדותו של קרבן העבירה, ומבלי שבית המשפט התרשם באופן ישיר ממהימנות הגרסה המונחת בבסיס כתב האישום. וככל שהביאה המאשימה ראיות מספיקות אחרות (מלבד עדותו של נפגע העבירה) – הרי שבמקרים מסוימים אף לא תיזקף לחובת התביעה העובדה, כי נמנעה מלהביא לעדות את קרבן העבירה (שוב, מקום בו קיים הסבר משכנע להימנעותו מלהעיד). כך למשל נקבע בע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.09):
"אי העדת עד שעדותו חשובה לשני הצדדים, אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין אשר עליו מוטל נטל השכנוע בתיק, ואשר נמנע מלהביאו לעדות, כאשר בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני. במצב דברים זה, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות כעת, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע. הוא הדין במקרה שלפנינו. משעמדה התביעה בנטל הבאת הראיות הראשוני, הדרוש במשפט פלילי על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל ההגנה, הרי שהימנעות המערער מהעדתם של הוריו ושל דוד, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור למצער על חלק מן האירועים המתוארים בכתב האישום, פועלת במקרה זה לרעתו".
עדות קורבן אלימות – ורס גסטה:
187. כלל יסוד בדיני ראיות הוא, כי עדות מפי השמועה אינה קבילה כראיה לאמיתות תוכן הדברים שנשמעו. ואולם, בפקודת הראיות קבועים חריגים לכלל זה. כך למשל סעיף 9 לפקודה מאפשר לקבל עדות על פי השמועה, שעניינה באמרה שנמסרה במהלך ביצוע העבירה, או בסמוך לה. הרציונל לחריג זה נעוץ בדוקטרינה עתיקת יומין במשפט המקובל, הידועה בכינוייה הלטיני רס ג'סטה. באופן דומה, סעיף 10 לפקודת הראיות קובע אף הוא מספר חריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה:
"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:
(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;
(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;
(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".
188. בבסיס החלופות שבסעיף 10 לפקודת הראיות – מונח רציונל דומה, ולפיו נסיבות מסירת האמרות – מקימות חזקה בדבר אמיתותן [השווה ע"פ 3452/11 שאלתיאל נ' מדינת ישראל (8.7.13). בפסיקה נקבע כי רכיב ה"סמיכות" ייבחן לפי נסיבות העניין [ר' למשל ע"פ 3263/13 בן שטרית נ' מדינת ישראל (19.3.17)].
189. כך, למשל, בע"פ 436/80 עמוסי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 566, בחן בית המשפט את שאלת קבילותה של עדות רופאה אשר לה מסרה המתלוננת, במהלך בדיקתה בבית החולים, תיאור של אינוס. השיחה עם הרופאה התקיימה מספר שעות לאחר שיחתה של המתלוננת עם אנשי המשטרה. נקבע, כי עדותה של הרופאה אינה קבילה, ואינה עונה על תנאי סעיף 10 לפקודת הראיות:
"ספק רב אם סעיף 10 האמור, הדן בתלונתו של קרבן אלימות, יכול, אכן, לסייע בידינו בנסיבותיו של מקרה זה, מאחר שדבריה של החולה לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, וגם אין מדובר בהזדמנות ראשונה שהייתה לה להתאונן על המעשה, שבוצע בה, כי השיחה, בה אנו דנים כאן, הייתה כבר בגדר הזדמנות שלישית ולא ראשונה לאחר האירוע. החולה פגשה בשוטרים ודיברה אתם, ואלו תיארו את הופעתה המבוהלת והנפחדת, את התפרצויותיה בבכי ואת שמלתה המקומטת והמלוכלכת בעשב ובקוצים, אך לאלו אמרה החולה, שלא אנסו אותה. לאחר מכן פגשה בכפר שאול באחות כוכבה שמואל, אולם לה לא מסרה פרטים כלשהם ואך בכתה. רק לאחר מכן נקראה אליה הרופאה ד"ר שוורצמן, וזו שמעה דבריה של החולה; ועל עדותה של הרופאה הזו ביקש בית המשפט להסתמך, לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. כמבואר, אין עדות זו יכולה להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 10(1) האמור בנסיבותיו של מקרה זה ...אשר על-כן הנני סובר, כי יש לקבל טענותיהם של הסניגורים המלומדים, אשר טענו, כי בית-משפט קמא לא יכול היה לראות בתיאוריה של הרופאה משום עדות קבילה בנסיבותיו של מקרה זה".
ליישום נוסף של סעיף 10(1) לפקודת הראיות – ר' גם ע"פ 9641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13).
שיהוי:
190. בשורה של פסקי דין הכיר בית המשפט בשיהוי כעילה ל"הגנה מן הצדק". זאת, כאשר הימשכות הליכי החקירה וההעמדה לדין התנהלו תוך 'גרירת רגליים', וגרמו לפגיעה ממשית ביכולתו של הנאשם להתגונן. במקרים אחרים, נקבע כי חלוף זמן ניכר סותר את חובת הצדק וההגינות המתחייבת מניהול הליך פלילי תקין. ברע"פ 1611/16, 4238/16 מדינת ישראל נ' ורדי ואח' (31.10.18) נקבע, כי במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק, מחמת חלוף זמן משמעותי בכתב האישום. זאת, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום – הוא משמעותי; הפגיעה בהגנתו של הנאשם בשל השיהוי – היא ממשית ומוחשית; אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלות הרשות (למשל, מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה או עומס מכביד). עוד נקבע כי מקום בו מצא בית המשפט כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד – עליו לבחון אם עומדת לנאשם טענת הגנה מן הצדק, בהתאם למבחן התלת שלבי לתחולת הדוקטרינה [ר' למשל ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט (6) 776].
191. לאחר שאמרנו כל זאת – נפנה לבחון את הראיות שהובאו על ידי הצדדים. אקדים ואציין – מטעם הצדדים הובאו ראיות המתארות "עולמות מנוגדים". מטעם התביעה הובאו ראיות ועדויות המתארות את ביתם המשותף של הנאשם ושל המתלוננת כבית רווי אימה, השפלות, איומים ואלימות. מטעם ההגנה הובאו ראיות ועדויות המתארות את הבית כבית מתפקד ונורמטיבי. מטבע הדברים, המאשימה הצביעה על פרטים דומים בעדויות כנקודות המלמדות על אמינות העדים מטעמה. ואילו פרטים שאינם דומים – תוארו ככאלה שאינם סודקים את "גרעין האמת" שבעדויות התביעה. מנגד, הצביעה ההגנה על אותם פרטים דומים – ככאלה המלמדים על "תיאום עדויות" ו"זיהום החקירה". ואילו פרטים שאינם דומים הודגשו, ככאלה המלמדים על פירכות וסתירות השומטות את הקרקע מתחת לגרסת התביעה.
כמו במקרים רבים אחרים, נצבעו עדויות התביעה מזה, ועדויות ההגנה מזה, בצבעי "שחור או לבן". וכמו במקרים אחרים, רבים מספור, נראה כי התמונה מורכבת יותר, וכוללת גווני ביניים רבים.
הערכת עדויותיהם של עדי התביעה:
עדות המתלוננת - כללי:
192. בחנתי, חזרתי ועיינתי בעדותה של המתלוננת בפני, אשר נמשכה על פני שתי ישיבות (16.9.19, 28.10.19). חזרתי ועיינתי בהודעותיה, וצפיתי בחקירתה האחרונה במשטרה (מיום 7.9.16) אשר גם תועדה באופן חזותי.
המתלוננת עמדה לחקירה נגדית קשה, מתישה וחושפנית. לא אחת, במהלך החקירה הנגדית, הר(ע)ים הסנגור את קולו. הטיח במתלוננת כי היא אינה דוברת אמת. כי היא טופלת על הנאשם אשמות שווא ממניעים נקמניים שונים. כי גרסאותיה מתפתחות ומתפתלות. כי עדותה אינה מתיישבת עם גרסאות ילדיה. לא אחת נדרשה המתלוננת להתייחס לדקי-דקויות. חלק מהשאלות נגעו לנושאים אישיים, אינטימיים.
ועדיין, גרסתה של המתלוננת נותרה על מכונה. עדיין מסרה את עדותה, לפרטי פרטים, תוך ניסיון לדייק ככל הניתן במסירת עדותה. לקביעתי, אין לי כל ספק במהימנותה של המתלוננת ובאמינות גרסתה. עדותה בפני משקפת את המציאות כהוויתה, ללא הקצנה וללא הגזמה. המתלוננת תיארה בעדותה בפני את אשר התרחש בבית המשפחה. בעדות אמיצה, כנה, פתוחה ואמינה סיפרה המתלוננת על אשר חוותה בחייה המשותפים עם הנאשם. המתלוננת העידה "מדם ליבה", וניכר כי נותרו בה משקעים רבים על האופן בו נהג הנאשם בה ובילדיהם המשותפים.
193. בעדותה בפני לא חסכה המתלוננת ביקורת מעצמה. על כך שלא גוננה מספיק על ילדיה. על כך שלא עזבה את הבית עם ילדיה קודם לכן. על האופן בו תפקדה כאם. על כך שרק לאחר שנות טיפול ממושכות – למדה לחבק את ילדיה. על כך שהדחיקה את האלימות שנקט הנאשם כלפי ילדיה (מלבד הילד ג'). על כך שלא ראתה את הדרכים השונות של האלימות ואת מעגלי האלימות השונים שבהם הקיף אותה הנאשם. על כך ששתקה ולא פנתה לעזרה, עד אשר בנותיה הגדולות דחקו בה "לעשות מעשה". בנוסף, נשמעה בעדותה של המתלוננת גם נימה של ביקורת עצמית על כך שנכנעה ללחציו של הנאשם והמשיכה והרתה גם אחר לידתו של ג' (בניגוד לרצונה שלא להביא עוד ילדים – ר' עדותה של המתלוננת, ע' 47-48 לפרוטוקול). המתלוננת מסרה, בכנות, כי שתי בנותיה הגדולות עדיין כועסות עליה על אופן תפקודה כאם, בתקופה בה התגוררו כולן במחיצת הנאשם.
כאן המקום להדגיש – אין בביקורת עצמית זו כדי לסדוק כמלוא הנימה מאמינותה של המתלוננת. ההיפך הוא הנכון. עדותה הייתה מפוכחת ו"שלמה", תוך שהיא מאפשרת הצצה על נבכי נשמתה, ואל הנסיבות שהביאו להתרחשות האירועים המתוארים בכתב האישום.
194. עדותה של המתלוננת הייתה רווית פרטים. לעתים אסוציאטיבית. תיאור רדף תיאור, ואירוע רדף אירוע. המתלוננת ניסתה להסביר ולדייק, לעתים באופן דווקני, על גבול המוגזם. גם כאשר לא זכרה את התאריך בו התרחש אירוע מסוים, ניסתה לקשור ו"לעגן" אותו לאירועים משמעותיים אחרים: כך וכך חודשים לפני היציאה מהבית; ביום הזה והזה בשבוע, בעת ש- ד' הייתה בת כך וכך שנים וכיוצא באלה –
ר' למשל ריבוי הפרטים בתשובתה לשאלה בדבר האירועים שהביאו אותה להגשת התלונה – ע' 41-44 לפרוטוקול; ריבוי הפרטים בתיאורי המתלוננת אודות האווירה בבית – ע' 46-50 לפרוטוקול.
ר' למשל "עוגנים" בעדות המתלוננת לעניין המועד בו התרחש "אירוע המסמכים" – ע' 56 לפרוטוקול; "עוגנים" בעדות המתלוננת בנוגע למועד התרחשות "אירוע מתקן ייבוש הכביסה" – ע' 56 לפרוטוקול; "עוגנים" בעדות המתלוננת בנוגע למועד התרחשות "אירוע האופניים" – ע' 53 לפרוטוקול.
מטבע הדברים, המתלוננת לא ניהלה רישום של כל אירוע וכל תקרית, והיא איננה "מכשיר לדיוק אוטומטי". נקל להבין, כי ביחס לחלק מהאירועים המתוארים בכתב האישום – אין באפשרותה של המתלוננת לזכור באופן מדויק מתי התרחשו.
195. במהלך שמיעת עדותה של המתלוננת עלו עוד ועוד פרטים. אירועים אשר לא נזכרו במהלך חקירותיה במשטרה. פרטים אודות אותם אירועים, אשר לא הזכירה בעבר.
לשיטתי, בכל אלה אין כדי ללמד על חוסר מהימנותה של המתלוננת, אלא דווקא על מחויבותה לדייק. חלק מהפרטים שהוסיפה המתלוננת בעדותה בפני – פעוטי ערך. חלקם אינם בגדר עבירה פלילית. אולם יש בהם כדי להוסיף "צבע" לאופן התנהלות חייהם של הנאשם והמתלוננת בביתם. המתלוננת חזרה והסבירה כי לא על כל האירועים סיפרה במהלך חקירותיה במשטרה (ר' לשם הדוגמא ע' 44 וע' 56 לפרוטוקול), וכי בחלק מהאירועים או הפרטים נזכרה בשלבים מאוחרים יותר. מכל מקום, מדובר במהלך אופייני לעדים רבים אשר חוו אירועים טראומטיים מרובים ומתמשכים. לא ניתן גם לצפות מהמתלוננת כי תזכור כל ארוחת שבת וחג במהלך שנות נישואיה עם הנאשם, כל איום, כל ויכוח או כל מקרה של אלימות.
196. אכן, לגרסתה של המתלוננת לא נמצאו תימוכין בדמות תיעוד רפואי כלשהו. אף לא הובאו עדים אשר נכחו בהתרחשויות או הבחינו "בזמן אמת" כי דבר מה אינו כשורה. לא העידו שכנים. לא העידו עובדים במסגרות חינוכיות של מי מהילדים.
אין משמעות הדבר כי לגרסתה של המתלוננת אין כל תימוכין. עדותה נתמכת בעדות שתי בנותיה הבגירות, א' ו- ב'. בנוסף, נתמכת עדותה של המתלוננת, בעדות אמה, בעדויות של עובדי הרווחה, בעדותה של חוקרת הילדים [עדויות אלו תומכות בגרסת המתלוננת באופן מסויג וחלקי בלבד, ועל כך להלן]. חלק מצומצם מאוד מתיאורי המתלוננת אף זכה לאישור חלקי של הנאשם, במהלך עדותו בפני.
התמיכה הראייתית לגרסת המתלוננת – איננה בכל פרט ובפרט. אין ראיה או עדות המאשרת את גרסת המתלוננת, מתחילתה ועד סופה. עם זאת יש לזכור – גרסתה של המתלוננת מתפרשת על פני אירועים רבים, ועל פני תקופה של שנים. המדובר באירועים אשר התרחשו כולם בבית המשפחה, ובנוכחות בני המשפחה בלבד. חלק מהאירועים המתוארים – התרחשו 'בחדרי חדרים', ובנוכחות הנאשם והמתלוננת בלבד. מטבע הדברים, הפרספקטיבה של כל עד – שונה. מגבלות הזיכרון האנושי – ידועות וברורות. אין בכך כדי ללמד שהאירועים המתוארים בעדות המתלוננת – לא התרחשו. כך, ולשם הדוגמא בלבד, אם המתלוננת ציינה כי צלחת דגים הושלכה לכיוונה ופגעה ברצפה (מבלי לפגוע בה) ואילו העדה א' מסרה שצלחת דגים הושלכה ופגעה בקיר – אין המדובר בסתירה היורדת לשורש העניין. כך, כדוגמא נוספת, בנוגע לעדות המתלוננת כי הושלך לעברה סכין (אשר פגע בילד ו'), ואילו א' מסרה בעדותה כי הושלך "מזלג או סכו"ם".
197. לאור האמור, אני מוצא לנכון ליתן משקל מלא לעדותה של המתלוננת בפני, אותה מצאתי כמהימנה.
198. לא מצאתי בסיס לטענת ההגנה כי המתלוננת פעלה על מנת לגרום לניכור בין הנאשם לבין ילדיו. אף לא מצאתי בסיס לטענה בדבר תיאום גרסאות או זיהום החקירה.
מהעדויות עולה כי המתלוננת לא ניסתה למנוע מפגשים בין הנאשם לבין הילדים, אלא ההיפך הוא הנכון: היא עודדה את ילדיה להגיע למרכז הקשר ולפגוש בנאשם. הנאשם הוא זה אשר קטע את המפגשים ונמנע מליצור קשר עם ילדיו, משך חודשים ארוכים (ר' למשל תיאור המתלוננת את האופן בו נמנע הנאשם מלהגיע למפגשים במרכז קשר – ע' 75 לפרוטוקול; ר' עדותה של גב' עדי מעיני-גיא, כי המתלוננת הסכימה למפגשים בין הילדים לבין הנאשם במרכז קשר - ע' 34 לפרוטוקול; עדותו של מר יצחק מעוז, כי הנאשם הוא שיזם את הפסקת המפגשים עם הילדים במרכז הקשר – 37 לפרוטוקול; עדות המטפלת, גב' ענת פריימן, כי המתלוננת לחצה על הילדים להגיע למפגשים עם הנאשם במרכז הקשר – ע' 237 לפרוטוקול).