221. בנוסף, העד מסר כי היו לו "שיחות נפש" עם המתלוננת, גם בעניינים אישיים, וכי היא מעולם לא סיפרה לעד על בעיה כלשהי ביחסיה עם הנאשם. אולם יש לציין בהקשר זה כי במהלך החקירה הנגדית, הארוכה עד מאוד של המתלוננת – היא לא התבקשה להתייחס לנקודה זו ולא נשאלה כל שאלה על מידת הקרבה שלה לאחי הנאשם.
222. מכל מקום, וזה העיקר – המתלוננת לא חשפה בפני איש את סגור ליבה, ולא סיפרה לאיש על התנהגותו של הנאשם. אף לא לאמה-שלה (עמה היו לה יחסי קירבה הדוקים לאין ערוך מאלו שהיו לה עם אחי הנאשם). מכאן, שעצם העובדה שהמתלוננת לא סיפרה לעד כי אחיו הצעיר פוגע בה, מאיים עליה, מטיל אימה עליה ועל ילדיה– אינה מלמדת דבר אודות מהימנות גרסתה של המתלוננת.
223. אשר לפעמים בהן פגש העד את כל בני המשפחה, במפגשים משפחתיים – נראה כי כמו עדותו של מר טייב, גם עדות זו אינה תורמת במאום לבירור הנקודות שבמחלוקת.
המעשים המפורטים בכתב האישום – מבט מצרפי:
224. כמפורט בהרחבה לעיל – גרסת עדי התביעה מקובלת עלי לאין שיעור יותר מגרסת ההגנה. סבורני כי עדים אלו, ביחוד המתלוננת והבנות א' ו- ב', מסרו עדות מדויקת ומהימנה של האירועים והחוויות שהיו מנת חלקן במהלך חייהן בבית אחד עם הנאשם. עדויות אלו לא רק שתומכות זו בזו, אלא נתמכות גם בגרסאות יתר עדי התביעה, בראש ובראשונה גורמי הטיפול אשר ליוו את המתלוננת וילדיה, שנים לאחר שעזבו את בית המשפחה.
הנאשם, לעומת זאת, מסר גרסה לקונית, מכחישה, אשר כללה בעיקר הטלת אשמה ודופי במתלוננת, באמה, בגורמי רווחה ובגורמי טיפול, ואף מהמשטרה לא חסך את שבט ביקורתו. לא מצאתי כי יש בגרסה זו כדי להטיל ספק באשר למהימנות הגרסאות העולות מעדות המתלוננת ובנותיה.
225. ועדיין – במשפט פלילי עסקינן. ולצורך הרשעה נדרשת המאשימה להוכיח, ביחס לכל אחד ואחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום, כי הונחה תשתית ראייתית המוכיחה את ביצועם, ברמת המסוימות הנדרשת ומעבר לכל ספק סביר.
משכך, אעמוד להלן על כל אחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום, ועל דיות הראיות שהביאה המאשימה להוכחתו.
226. סעיף 3.1 לכתב האישום: איומים על המתלוננת כי יהרוג אותה; איומים כי ישליך עליה בקבוק יין:
- בחקירתה הראשית מסרה המתלוננת על איומים חוזרים ונשנים מצד הנאשם, כי יהרוג אותה. התדירות של האיומים הלכה ותכפה, גם בנוכחות הילדים.
- רק בחקירתה הנגדית התייחסה לראשונה לאירוע של איום בהשלכת בקבוק יין (איום בנוסח זה מופיע בחקירתה של המתלוננת במשטרה מיום 2.11.15 – נ/2, ש' 8). המתלוננת הסבירה כי אכן שמעה מהנאשם איום כי ישליך עליה בקבוק יין, אך איום זה לא היה "דרמטי" בעיניה. הנאשם לא הרים ולא הניף בקבוק יין לעברה. האיום בנוסח זה לא נאמר בסמיכות לאיום ברצח. הוא נאמר באחד מערבי השבת, בשלושת החודשים שקדמו לעזיבתה את הבית (ע' 92).
- א' מסרה בעדותה כי שמעה את הנאשם, מספר פעמים (לפחות בשתי הזדמנויות) מאיים על המתלוננת כי יהרוג אותה.
- ב' מסרה בעדותה כי פעמים רבות, בעיקר בערבי שבת, איים הנאשם על המתלוננת בפני הילדים כי ירצח אותה. זה הגיע גם למצב של נטילת סכין מהשולחן.
227. העולה מן המקובץ: כאמור, עדותה של המתלוננת מהימנה עלי, וכך הם גם פני הדברים ביחס לעדותן של הבנות, א' ו- ב'. החיבור המצרפי של שלוש העדויות מלמד, כי עלה בידי המאשימה להוכיח, ועל פי הרף הדרוש בהליך פלילי, כי במהלך שנת 2015 איים הנאשם על המתלוננת, מספר פעמים, כי יהרוג אותה. הדברים מתיישבים הן עם עדות המתלוננת והן עם עדותן של הבנות א' ו-ב'. אשר לאירוע הנוסף המיוחס לנאשם, לפיו איים על המתלוננת כי ישליך עליה בקבוק יין – המעשה האמור נלמד אך מעדותה של המתלוננת. אמנם, ניתן בהחלט להרשיע את הנאשם בהסתמך על עדותה של המתלוננת בלבד, לאור מהימנות עדותה, והעובדה כי ניסתה לדייק ככל הניתן במסירת פרטים. עם זאת, ניתן לתהות כיצד איש מבין בני המשפחה, אשר ישבו סביב השולחן באותה סיטואציה – לא זוכר כי הושמע איום כאמור. נותר לפיכך ספק, קל שבקלים, ביחס לאמירת הנאשם המתייחסת להשלכת בקבוק היין. מספק זה ייהנה הנאשם.
228. אשר על כן אני קובע כי הוכח בפני שהנאשם איים על המתלוננת, במספר הזדמנויות במהלך שנת 2015, כי יהרוג אותה. נותר ספק ביחס לטענת המאשימה, כי בנוסף איים הנאשם על המתלוננת כי ישליך לעברה בקבוק יין.
229. סעיף 3.2 לכתב האישום (חניקת המתלוננת בלילה שבין ה- 1-2.9.15):
- המתלוננת מסרה על אירוע זה בכל ארבע חקירותיה במשטרה [נ/1-4], בנוסף כמובן לעדותה בפני. השוואה בין הגרסאות מעלה כי קיימים מספר הבדלי ניסוח. עם זאת, המכנה המשותף לכל הגרסאות דומה: המתלוננת ישנה בחדר של הבנות א' ו- ב', והתעוררה תוך שהיא מרגישה שאינה יכולה לנשום וכי מונח דבר מה על צווארה. המתלוננת שמעה את הנאשם אומר לה "למה את עושה לי את זה", ואמרה לו להפסיק. הנאשם הפסיק ממעשיו, המתלוננת קמה מהמיטה וראתה חפצים שונים בחדר, וכן הבחינה כי מכשיר הטלפון שלה נעלם. היא ראתה את הנאשם שהתנהג כרגיל, ואת הילד ג' שסיפר לה כי ראה את הנאשם ושמע אותו אומר שהמתלוננת לא תישאר בחיים.
- כאמור, הליבה של גרסת המתלוננת – קבועה. קיימים מספר הבדלים, אשר לטעמי אינם שומטים את הקרקע מתחת לתיאור המרכזי [בחקירתה הראשונה במשטרה לא הזכירה את מעורבותו של הילד ג'; בחלק מהתיאורים ציינה המתלוננת כי צעקה לנאשם להפסיק, ובחלק כי אמרה לו להפסיק; קיימים הבדלים בגרסאות באשר למהות החפץ שהונח על צווארה, ועוד].
- בנוסף, ב' העידה כי שמעה מסבתה (אמה של המתלוננת, גב' פרץ) על האירוע מספר שבועות טרם עזיבתם את הבית. גרסה זו לא מתיישבת עם עדותה של המתלוננת, לפיה אמה שמעה ממנה אודות המקרה רק ימים ספורים לפני שעזבו את הבית. סבורני כי גם כאן מדובר בהבדל שאינו משמעותי.
- אדגיש כי התעלמתי מגרסתו של הילד ג', כפי שמופיעה בדו"ח הסוציאלי של גב' ענת פריימן מיום 19.7.16 (ת/59). המדובר כמובן בעדות מפי השמועה. ג' לא העיד בבית המשפט. יתרה מכך, גב' פריימן העידה כי ג' לא היה מוכן לדבר בפניה אודות האירוע, ומכאן שגם דבריו אודות האירוע לא הובררו עד תום.
230. אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח את האירוע המתואר בסעיף 3.2 לכתב האישום. האמור בסעיף זה מבוסס רובו ככולו על גרסת המתלוננת. ואולם, המדובר בעדות מהימנה ועקבית. לא מצאתי כי בהבדלי הניסוח יש כדי לסדוק ממהימנותה של המתלוננת. קשה להניח כי מי שחווה אירוע טראומטי – יחזור ויספר אותו מספר פעמים ללא כל שינוי בשום פרט. גם עניינה של המתלוננת אינו שונה. היא מסרה תיאור לפרטי פרטים של האירוע, ועיגנה אותו בזמן, במקום, בנסיבות. היא לא העצימה את האירוע, ואף לא תיארה את הנאשם באופן חד ממדי (כך, למשל, ציינה כי לאחר מעשה הציע לה לשתות או לקחת כדור). היא חזרה ותיארה את האירוע, תוך שהיא מודעת לכך שחלקים ממנו נשמעים, בדיעבד, כתמוהים (כך לעניין התנהלותו של הנאשם לאחר מעשה; כך לעניין הדברים שאמר לה בנה, ג'). לקביעתי ההבדלים בין הגרסאות, גם אם קיימים – אינם דרמטיים. ליבת תיאור המעשה נותרה ללא שינוי.
231. לעומתה, אינני נותן כל אמון בגרסת הנאשם לפיה לא היו דברים מעולם, וכי ייתכן ומדובר בחלום בלהות של המתלוננת, או בשקר שהומצא כדי לטפול עליו אשמת שווא. אעיר בהקשר זה – המתלוננת אינה הוזה, ולהתרשמותי – מחוברת למציאות בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. בכוחה להבחין בין מציאות לבין חלום. התיאור שמסרה המתלוננת בעדותה – מציאותי ומהימן.
232. ניתן כמובן לתהות מדוע לא נזעקה המתלוננת ופנתה להתלונן במשטרה באופן מידי. מדוע חלפו חודשיים נוספים בטרם קמה ו"עשתה מעשה". אלא שלשיטתי, מדובר ב"חכמה בדיעבד". ואת מעשיה של המתלוננת אין לבחון בפריזמה של אדם רציונלי ומחושב היושב על מי מנוחות במשרדו. קיימת מורכבות של ממש במקרים בהם סובלת אישה מאלימות מתמשכת וארוכת שנים מידיו של בן ביתה, בן זוגה ואבי ילדיה. אזכיר – המתלוננת לא פנתה גם בחלוף חודשיים למשטרה מיוזמתה. היא פנתה תחילה לסיוע על מנת לפתוח בהליך גירושין. בהתנהלות זו של המתלוננת אין כדי ללמד שהמעשה המתואר על ידה – הינו בגדר חלום בלהות או בדיה, כטענת ההגנה.
233. משכך אני קובע כי המאשימה הוכיחה את האירוע המתואר בסעיף 3.2 לכתב האישום, ובמידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.
234. סעיף 3.3 לכתב האישום (איומים על המתלוננת כי יהרוג אותה כיוון שנגעה במסמכים שלו):
- האמור בסעיף זה נשען על גרסתה של המתלוננת, הן בעדותה בפני (ע' 56) והן במהלך חקירתה במשטרה (נ/1, ש' 36). המתלוננת מסרה תיאור מפורט של האירוע, לרבות תאריך מדויק שלו (30.10.15), והעובדה כי מדובר בצעקות חריגות, אשר גרמו לשניים מהילדים (ד' ו- ו') להטיל את מימיהם על בגדיהם.
- עדות המתלוננת נתמכת בעדותה של ב', אשר שכבה במיטתה בחדר הסמוך ושמעה את הנאשם צועק בכעס על המתלוננת כיוון שנגעה במסמכים שלו. גרסתה של ב' מתיישבת עם זו של המתלוננת בנוגע למועד האירוע (ב' ציינה בעדותה כי האירוע התרחש לאחר שכבר שמעה כי הנאשם ניסה לחנוק את המתלוננת). ב' אף שמעה את המתלוננת אומרת לנאשם כי "שניים מהילדים פספסו". ב' לא שמעה את הנאשם מאיים כי יהרוג את המתלוננת (מה שמסביר גם מדוע לא התייחסה לאירוע זה במהלך חקירתה במשטרה).
- גרסת הנאשם: הכחשה גורפת של האירוע, משל היה כלא היה.
235. העולה מן המקובץ: ככלל, די בעדותה המהימנה של המתלוננת כדי להביא למסקנה, לפיה המאשימה הוכיחה את המיוחס לנאשם בסעיף זה של כתב האישום. אלא שעדות המתלוננת נתמכת גם בעדותה של הבת ב', אשר האירוע זכור לה. אמנם ב' זכרה ריב על כך שהמתלוננת נגעה במסמכים השייכים לנאשם, זכרה צעקות של הנאשם על המתלוננת, וכן כי בשל אותן אירוע שניים מהילדים הקטינים הטילו את מימיהם על בגדיהם. ב' לא זכרה כי שמעה איום של הנאשם, כי יהרוג את המתלוננת. אני סבור כי אין בכך כדי להוביל למסקנה שהאיום לא הושמע. מדובר באירוע מהשעות הקטנות של הלילה. ב' לא שהתה בחדר בו נכחו הנאשם והמתלוננת, אלא בחדר סמוך. כפי שציינה גם ב' בעדותה, והסבר זה מקובל עלי - הביטוי "אני אהרוג אותך" אינו קיצוני ודרמטי בעיניה, שכן היא שמעה את הנאשם מתבטא כך כלפי המתלוננת פעמים רבות.
236. אשר על כן אני קובע כי המאשימה הוכיחה, ובמידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, את האירוע המתוארך בסעיף 3.3 לכתב האישום.
237. סעיף 3.4 לכתב האישום – השלכת מתקן כביסה על המתלוננת, במהלך שנת 2014:
- המתלוננת ציינה כי האירוע התרחש לאחר שהילדה ד' הייתה כבר בת שנתיים. הנאשם העיף לכיוונה את מתקן יבוש הכביסה, אשר פגע בבטנה. בחקירתה הנגדית ציינה כי לא נגרם לה סימן חבלה. לא מדובר בהרמה של המתקן והשלכתו, אלא יותר בדחיפה של המתקן. מדובר במעשה שבוצע בכוח ובכוונה.