28. בתחנת המשטרה נכנסה יחד עם אימה לחדר חקירות עם חוקר בשם אבי. לאחר שסיפרה לו על האווירה הכללית בבית, על "אירוע החניקה" ועל אירוע נוסף, הודיע לה החוקר כי הוא מבקש לגבות ממנה הודעה, וביקש מאמה לצאת מהחדר. החוקר ביקש ממנה לא להזכיר את הילדים, ולהתמקד בשני האירועים שסיפרה עליהם קודם לכן, וכך עשתה המתלוננת. בתום החקירה, אמר לה החוקר שהנאשם ייעצר, ושלא תחזור הביתה. היא שלחה את הבן ג' לאחותה. כעבור שעתיים הודיע לה החוקר אבי כי הנאשם נעצר. למחרת עדכן אותה החוקר כי הנאשם שוחרר ממעצר, והמליץ לה לבקש צו הגנה. המתלוננת הגיעה לבית המשפט בקריות, ודיון בבקשתה לצו הגנה נקבע למחרת, במעמד שני הצדדים. בהמשך היום נפגשו המתלוננת ואמה עם עו"ד אופיר, אשר ביקש מעו"ד אחרת להתייצב במקומו לדיון. אותה עו"ד שמעה מהמתלוננת את שאירע במשטרה, והורתה למתלוננת לגשת פעם נוספת למשטרה, ולבקש להיחקר אצל חוקר אחר. המתלוננת עשתה כן, ובפני החוקר האחר סיפרה גם על הפגיעה בילדים.
האווירה בבית:
29. המתלוננת מסרה כי במהלך שנות נישואיה לנאשם, צייתה לכל רצון שלו: הנאשם בחר את הבית בו יתגוררו, את מי ומתי לבקר, מתי ילכו לבית החולים ללידת הבת הבכורה, מתי תשוחרר מבית החולים, האם להניק את הבת או לא. לאחר לידת הבן ג', הנאשם קבע, למרות התנגדות המתלוננת, כי ברית המילה של ג' תיערך בהפרדה בין נשים וגברים. באותה תקופה גם קבע כי הבת הבכורה תעבור למסגרת לימודים דתית. הנאשם הפסיק לעבוד, והגיש תביעה נגד המעסיק שלו. לאחר שעבר תאונת דרכים ישב בבית ונהג לשלוח את המתלוננת לרכוש עבורו תרופות. באותם ימים דרש הנאשם כי הבנות לא ילבשו מכנסים, וכן ילבשו גופיות מתחת לבגדים. הנאשם היה ישן שעות ארוכות, ולא סייע בטיפול בילדים. המתלוננת הרגישה כי היא נתונה ל"טרור דתי", ואמרה כי אינה מעוניינת ביותר משלושה ילדים. הנאשם דרש מהמתלוננת להפסיק ליטול כדורים למניעת הריון, והיא נענתה לדרישתו.
30. בחלוף השנים האווירה בבית נעשתה קשה יותר, המילים שנזרקו בבית, היחס וההתנהגות של הנאשם. הוא דרש שרצונו ייעשה מיד, ובדיוק איך שרצה. כלפי חוץ, כולם אהבו אותו וראו בו קדוש. בפועל, היא נהג לישון חצי יום, וכשקם – היה מתפלל משך עשר שעות, ואיש לא העז להרעיש בבית. כשהנאשם היה חוזר הביתה, אם לא היו פותחים לו מיד את הדלת – הוא היה צורח. במצב ההפוך, המתלוננת והילדים היו נשארים מחוץ לבית דקות ארוכות, עד שהנאשם היה פותח להם את הדלת. המתלוננת והילדים חיו בפחד מפני הנאשם. כשהמתלוננת הלכה לבית הוריה עם הילדים, נהג הנאשם "לחקור" את הילדים עם שובם הביתה - עם מי ישבו ומה עשו. כשהבנות גדלו, הן נהגו לומר למתלוננת כי "הלוואי ואבא ימות". כשהיו מבקרים אצל הורי המתלוננת בארוחות שבת כל המשפחה התבקשה להתנהג בהתאם לכללי הנאשם כדי לרצות אותו. הנאשם היה מכריח את הילדים להישאר מסביב לשולחן, למרות שהילדים האחרים היו קמים. המתלוננת הייתה תמיד מגנה על הנאשם ואף אחד לא ידע על המתרחש אצלה בבית.
31. בבית, הטקסים סביב שולחן השבת היו נמשכים לפעמים שלוש שעות. הנאשם היה קורא ומתעכב על כל פרשה. הבנות לעתים היו צריכות לשירותים, ומבקשות רשות לקום. באחת הפעמים אמר הנאשם לילדה ב' "אני מבין שזה בכוונה אתם הולכים לשירותים אתם בורחים. אם עוד פעם תבקשו לשירותים, לא אתן לכם ללכת לשירותים". מבחינת המתלוננת, המקרים האלו היו סיוט יותר מכל השלכת בקבוק או סכין.
32. המריבות בין בני הזוג היו בעניין הילדים. בשנה שקדמה לגירושין, הנאשם הפסיד בתביעה נגד רפא"ל. הנאשם היה מאלץ את הבת א' להקליד עבורו מסמכים, עד השעות המאוחרות של הלילה, גם בימים בהם למחרת הלכה א' לבית ספר. הנאשם נהג לומר לילדים כי "אמא היא כלום בבית" וכי היא "לא יכולה לעזור לכם בכלום".
" לקיחת הטלפונים של הבנות א' ו- ב'":
33. במהלך פסח, בשנת 2015 נשארה הילדה א' לבד בבית עם הנאשם. כשהמתלוננת חזרה עם שאר הילדים הביתה, ראתה את א' כשהיא חיוורת. הנאשם אמר לה שא' היא "ילדה מופקרת", בשל התמונות שיש לה בטלפון, והאופן בו היא מתלבשת. הנאשם גידף את א', ואמר לה שהוא מעדיף שהיא תתאבד. הוא נטל את הטלפון הנייד – שלה ושל הילדה ב', ולא החזיר להן אותם. הנאשם גם אמר לבנות א' ו- ב' כי למחרת הן נשארות בבית ולא הולכות ללימודים. אימה של המתלוננת שמעה על האירוע מהנאשם. למחרת (ביום שישי), כשחזרה מעבודתה, לא ראתה אף אחד בבית. הדלת בחדר הבנות הייתה סגורה. היא לא הצליחה להיכנס לחדרן, כיוון שהנאשם נשען על הדלת, בעודו בתוך החדר. היא הצליחה להזיז מעט את הדלת וראתה את הבנות יושבות על המיטה. היא צעקה, אך הנאשם לא נתן לה להיכנס לחדרן של הבנות.
"איומים"
34. המתלוננת מסרה כי הנאשם נהג לקלל, לגדף ולאיים. כך, במהלך השנה האחרונה, טרם יציאתה של המתלוננת מהבית, נהג הנאשם לומר לה: "אני ארצח אותך"; "אני אהרוג אותך"; "תני לי רק חמש דקות ואני הורג אותך". לילדה ב' אמר פעם כי "אם תדברי - כל השיניים שלך יהיו בחוץ ותוכלי לספור אותן". בשנה שקדמה ליציאתה מהבית, המתלוננת והילדים היו נמנעים ככל הניתן מלחזור הביתה. הם בילו את רוב שעות היום בבית הורי המתלוננת, וחזרו רק בשעת ערב. בשבתות ובחגים נשארו בבית רוב שעות היום, ואז הייתה בבית אווירה של טרור. הנאשם היה מאריך את הטקסים הדתיים בבית. הוא נהג לחטט בארונות של הילדים, להוציא משם ספרים שהביאו מהאולפנה – ולקרוע אותם.
"הילד ג'":
35. על פי עדות המתלוננת, עיקר האלימות הפיזית הייתה כלפי הילד ג'. כאשר הילד ג' למד בכיתה א', התקשרה המורה שלו למתלוננת, ומסרה לה כי ג' מושעה מלימודים, לאחר שקשר ילד אחד לכיסא. בעת שהמתלוננת ניגשה לפגישה בבית הספר, הנאשם תיחקר את ג' לפרטי פרטים, ו- ג' אף ערך שירטוט, לבקשת הנאשם. בשלב מסוים הפסיקו להגיע תלונות מבית הספר, והמתלוננת חשבה ש"דברים הסתדרו". כאשר ג' למד בכיתה ג', התקשרה המחנכת שלו, וסיפרה כי ג' מושעה מלימודים לאחר שהשליך כיסא על ילד אחר בכיתה. המתלוננת שוחחה עם מנהלת בית הספר, וזו מסרה לה כי הנחתה את צוות המורים של ג' שלא לדווח על אירועים חריגים, כיון שהרגישה מהתנהלותו של ג' ש"משהו לא תקין" בבית. כיום המתלוננת מבינה, כי ג' היה "חוטף" מהנאשם לעתים תכופות, וללא שום סיבה מוצדקת.
"אירוע האופניים":
36. כאשר ג' סיים את לימודי כיתה ו', הוא קיבל תעודה "שחורה משחור", ואף מוסד לא הסכים לקבל אותו לישיבת המשך. המתלוננת הגתה רעיון, שהנאשם הסכים לו, כי ג' יישאר שנה נוספת בכיתה ו', ישפר את ציוניו וכך יוכל להירשם לחטיבת ביניים. המתלוננת קבעה פגישה עם מנהלת בית הספר. זכור לה שהיה מדובר ביום ראשון בשבוע. כשחזרה מהפגישה, ראתה את הילד ו' יושב בסלון. הנאשם אמר לה ש- ג' חסר אחריות – הוא הלך עם הילד ו', ואיבד אותו בדרך. המתלוננת לא ראתה את ג', ועל כן הניחה כי יצא לחפש את ו'. כעבור זמן מה הנאשם הלך לכיוון המקלחת ואמר ל- ג' לצאת משם. המתלוננת שאלה את ג' אם הנאשם הרביץ לו, ואמרה לנאשם כי אם תשמע שהנאשם הכה את ג' – היא תלך למשטרה. ג' פתח את דלת המקלחת ובכה (בשונה ממנהגו בדרך כלל). המתלוננת לקחה את ג' ואת ו' ושלושתם יצאו מהבית. ג' סיפר לה שהנאשם בעט בו והרביץ לו. המתלוננת השאירה את הילדים אצל הוריה, הלכה לפגישה נוספת בענייני המוסד החינוכי של ג', ואז חזרה לקחת את ו' ואת ג' מבית הוריה. ג' אמר לה בשלב זה כי "אם אבא בבית – אני לא חוזר הביתה". האירוע הזה התרחש ביום שישי לפני שהתחילה שנת הלימודים החדשה.
"החניקה":
37. המתלוננת מסרה כי הקשר בינה לבין הנאשם היה מינימאלי והוא סירב לפנות לטיפול זוגי. ביום של תחילת שנת הלימודים, שתי הבנות הגדולות הלכו לישון אצל חברות והמתלוננת ניצלה הזדמנות כדי לישון בנוח במיטה שלהן. אז ניגש אליה הנאשם ואמר כי הוא מסכים ללכת לטיפול זוגי אך מבקש שקודם תלך המתלוננת למקווה, ולכך היא סירבה. המתלוננת הלכה לישון בחדר של הבנות. בשלב מסוים היא הרגישה מחנק באופן פתאומי. היא הזיזה את ראשה באיטיות, והרגישה את בובת הכלב השחורה של הבת מונחת עליה. היא הרגישה מגע של יד עם כפפת צמר, אך לא הצליחה לראות כלום. היא שמעה את הנאשם פונה אליה בשמה ושואל אותה "למה את עושה לי את זה?". היא ביקשה ממנו להפסיק, ואז הכל נגמר. הנאשם יצא מהחדר, המתלוננת קמה וראתה בחדר שמיכה שנלקחה מחדר השינה. כשיצאה מהחדר, הבחינה שהטלפון הנייד שלה נעלם, וגם שפופרת הטלפון האלחוטי בבית לא נמצאה. הנאשם שאל אותה אם היא רוצה כדור או כוס תה, הלך והכין תה לשניהם, ואז התיישב בסלון. המתלוננת ישבה לקרוא תהילים, והלכה לבדוק מה שלום הילדים הקטנים. ג' שאל אותה אם היא בסדר, ואמר לה כי ראה את הנאשם הולך עם צלחת שניצלים, ואומר שהמתלוננת לא תישאר בחיים. המתלוננת לא הבינה את הקשר בין הדברים, ובהמשך הלכה לישון בחדר עם הילדים הקטנים. את הטלפון הנייד שלא לא ראתה עוד, והיא רכשה טלפון נייד חדש. אירוע החניקה התרחש ביום 1.9.15 ועליו סיפרה לראשונה לרבי שמואל מצפת, אח"כ לעו"ד גיא אופיר ולאימה באותו יום, אחר כך סיפרה לסטייסי ואחריה למשטרה. היא לא התלוננה מיד כיוון שעוה"ד של הרווחה הטיחה בה שהיא שותפה לפשע.
"זריקת הסכין":
38. בחמשת החודשים האחרונים בבית, האווירה הייתה "סיוט" וכל אמירה נענתה בגידוף. באחד המקרים, סביב שולחן שבת, הנאשם אמר משהו לאחד הילדים, לקח סכין והשליך אותו לעבר המתלוננת, אך הסכין פגעה בבנה ו' שישב לידה.
"זריקת צלחת הדגים":
39. באירוע אחר, הנאשם אמר משהו לאחד הילדים והשליך את הצלחת של הדגים. הצלחת התנפצה על הרצפה. המתלוננת זוכרת את הרעש של שבירת הצלחת. הצלחת לא פגעה במתלוננת, רק לכלכה אותה. היא זוכרת כי לאחר מכן השתרר בבית שקט מוחלט.
"זריקת המתקן לתליית כביסה":