85. ב' אישרה כי היא ו- א' לא השתתפו בטיפולים המשפחתיים המשותפים. היא עצמה בחרה להשאיר את הכל מאחור, ולכן לא הגיעה למפגשי הטיפול. כאשר נחקרה לראשונה במשטרה, זה בוודאות היה לפני תחילת הטיפולים. בבית לא דיברו על מה שעלה בטיפול, אם כי יכול להיות שהתייחסו לעניין מסוים, כמו למשל השפעה של אירוע כלשהו על אחיה. מכל מקום, היא לא התמקדה בזה. ב' הייתה מעורבת ומתעניינת במה שקורה בהליכים המשפטיים בעניין הגירושין, אך לא לגבי מה שקורה בחקירות המשטרה.
86. ב' הסבירה עוד, כי לאחר כל חקירה שלה במשטרה, היא הייתה בטראומה, ולא רצתה לדבר עם אף אחד על תכני החקירה. גם את האירועים בבית היא שמרה לעצמה, ולא שיתפה חברות. לא זכור לה שבתום החקירה נאמר לה לא לדבר עם איש, אך היא עצמה לא שוחחה על כך עם אף אחד. גם אין פה סודות או גרסאות לתאם – כולם חוו את אותה המציאות. היא סיפרה בחקירתה על אירועים שהמתלוננת נכחה בהם, אך הדחיקה. ב' אישרה בחקירתה הנגדית, כי בבית שוחחו על אירועים שחוו – האירועים הללו הם למעשה החיים שלהם. אך איש מהם לא דיבר על החקירה במשטרה, מה אמרו שם ועל מה נשאלו. מאשרת ששוחחו על האירועים שחוו בבית אך לא דיברו על החקירה ועל מה נשאלו. לפני החקירה איש לא דיבר איתה ולא "הכין אותה". אמרו לה רק להיות נאמנה לאמת שלה.
87. ב' סיפרה עוד כי לאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט, היא שאלה אותה בערב אם זכור לה משהו על עבודת שורשים. ב' סירבה לשוחח איתה על כך. המתלוננת לא סיפרה לה מה נשאלה ומה סיפרה בבית המשפט. לשאלת הסנגור השיבה ב', כי המתלוננת לא שאלה אותה דבר על ברכות ליום הנישואין.
88. לעניין "אירוע המסמכים" ציינה ב', כי זכור לה שהנאשם התעצבן כיוון שהמתלוננת נגעה במסמכים שלו. באמצע הלילה, הנאשם נכנס לחדר בו ישנה המתלוננת (עם אחיה של ב'). זה היה בשישי בערב, לפני שעזבו את הבית. ב' שהתה באותו זמן בחדרה, הייתה ערה במיטתה ושמעה את הנאשם. לא זכור לה שהנאשם אמר למתלוננת כי יהרוג אותה באותו אירוע, אך לא מדובר בהתבטאות קיצונית מצדו של הנאשם. היא שמעה אותו אומר משפטים דומים כמה פעמים בעבר. זכור לה שהמתלוננת אמרה לנאשם ששניים מהילדים הקטנים "פספסו". ב' אישרה שלא סיפרה על האירוע במהלך חקירתה במשטרה, והסבירה כי באותה עת הייתה במצב טראומטי.
89. ב' סיפרה כי כשחייתה בצלו של הנאשם, הוא כפה עליה צורת לבוש מסוימת, לא אישר לה להתראות עם חברים או להחזיק בחשבון באפליקציית "פייסבוק". חברות הגיעו לבקרה בביתה רק לעתים רחוקות, כיוון שהיא התביישה במה שקורה אצלם בבית. כיום היא מרגישה חופש – מפחד, מאיומים ומכפייה דתית של הנאשם.
90. ב' אישרה כי בחודשים לפני שעזבו את הבית, היא אמרה למתלוננת כי אינה יכולה להמשיך לחיות בצורה הזו, וכי היא מתכוונת לעזוב את הבית. היא לא אמרה למתלוננת להתגרש מהנאשם, כיוון שמעולם לא האמינה שהדבר יקרה. היא אמרה לאמה פעמים רבות ש"נמאס לה", כי היא רואה את חייה כ"לא תקינים" ושהיא רוצה "לעשות משהו", אך אמה אמרה לה כי הדבר אינו אפשרי. ב' לא ידעה להסביר מדוע דווקא בפעם האחרונה – קמה המתלוננת ועשתה מעשה.
91. האירוע בו הנאשם איים עליה כי יפגע לה בשיניים – התרחש כשנה לפני שמסרה את עדותה במשטרה. כיום היא אינה זוכרת בדיוק מתי התרחש האירוע. היה אירוע אחד כזה – היא הניחה את סנטרה על הבקבוק, ובעקבות זאת הנאשם סטר לה. זה היה במהלך ארוחה משפחתית, אך היא אינה זוכרת מי נכח במקום. ייתכן כי סיפרה על האירוע למתלוננת ביום בו הוא התרחש. מדובר באירוע שהיה "חלק מהנורמה שלהם". ב' ציינה כי לאחר החקירה במשטרה נזכרה בעוד אירועים שלא סיפרה עליהם במהלך חקירתה, כיוון ש"אי אפשר לדחוס חיים שלמים לתוך חקירה קצרה". היא לא זוכרת שבמהלך אתו אירוע נאמר לה המשפט "את תספרי את כל השיניים שלך", אך זכור לה שהנאשם איים שייתן לה מכה, ויכאבו לה כל השיניים, או משפט אחר בסגנון דומה.
92. ב' עומתה עם גרסתה של א', לפיה הנאשם הרביץ ל-ב' רק כשהיו ילדות קטנות. ב' עמדה על גרסתה, וטענה כי א' מוסרת את הדברים מנקודת מבטה, ואילו נקודת המבט של ב' – שונה. ל- ב' הוצג נ/9 (ברכות ליום הנישואין של הנאשם והמתלוננת). ב' ציינה כי מדובר בכתב היד של א', וכי היא אינה זוכרת את הברכות הללו. גם הברכה המסתיימת במלים "אוהבת, תהילה" – נכתבה בכתב ידה של א'.
93. ב' מסרה כי אינה זוכרת מקרים בהם המתלוננת הכתה אותה, אך ציינה כי הדבר "יכול להיות". דווקא מעשיו של הנאשם טבועים יותר בזיכרונה, כי היו "חלק מהנורמה". מבחינתה, "הקש ששבר את גב הגמל" היה השילוב של אלימות וכפייה דתית. שני האלמנטים הללו התגברו בד בבד, ככל שגברה הכפייה הדתית, גברה האלימות.
עדותה של א':
94. בחקירתה הראשית ציינה א', כי השינוי בבית החל לאחר לידתו של אחיה, ג'. הנאשם החל להתקרב אל הדת, וחלו בו שינויים: בבית הייתה אווירה של רודנות, הנאשם היה "המלך" וקבע את הכללים. כל מי שערער עליהם – נענש. העונשים היו גם מילוליים, וגם מכות. בנוסף, הייתה אווירה חשדנית בבית, על כל דבר היה צריך לחשוב מראש. הימים הקשים ביותר היו בשבתות. שעתיים לפני כניסת השבת החלו ההכנות, כשהכל התנהל בצעקות ובאיומים. לאחר מכן הנאשם הלך לבית הכנסת, ותמיד נהג לחזור אחרון. לא עניין אותו שיש ילדים קטנים בבית שמחכים לו על מנת להתחיל לאכול. כשהנאשם חזר, החלו זמירות שבת. כולם היו חייבים "לעמוד דום". מי שעשה תנועה לא נכונה, דיבר או נגע בכלים – היה זוכה ל"תגובה" – זריקת כוס, סכו"ם או צלחת. באחת השבתות הנאשם זרק מזלג שכמעט ופגע ב- ו', למרות שלא היה מכוון לעברו. אם המתלוננת התערבה בוויכוחים, הנאשם היה מאיים עליה מול הילדים באמצעות סכין כי ירצח אותה, או משתמש במלים גרועות יותר. אירועים כאלה של איומים קרו מספר פעמים בארוחות שבת. בנוסף, הנאשם נהג להקריא אחרי ארוחת השבת סיפור שנמשך כארבע שעות. הילדים היו חייבים לשבת עד חצות בלי לזוז ובלי לדבר. בעיניה – זו התעללות.
95. התקרית עם האחיין י': א' הייתה אז כבת תשע. הוריה לא היו בבית, ו- א' התבקשה לשמור על אחיה הקטנים (כולל ד', שהייתה אז תינוקת). בן דודתה, י' הגיע לסייע לה. בשלב מסוים גילה י' שחולצתו הפוכה, והוא ניגש לחדר לסדר אותה. א' הייתה באותו זמן בחדר, מאחר והתינוקת ד' בכתה. בשלב הזה נכנס הנאשם הביתה, ראה אותם בחדר, חשד בהם וסילק את י' מהבית. למחרת א' לא הלכה לבית הספר, כי הנאשם תיחקר אותה היכן נגע בה י'. הנאשם לא האמין ל- א', אמר לה כי רב בא אליו בחלום ואמר לו ש- א' משקרת. הנאשם סטר לה, וזו הפעם הראשונה שהוא היכה אותה.
96. המכות כלפי א' נמשכו עד שהייתה כבת 15. המכות היו בעיקר סטירות. בשנתיים האחרונות לפני היציאה מהבית – הנאשם היכה יותר את ב'. בנוסף, איים עליה באיומים דוגמת: "אני אשבור לך את כל השיניים", "אתן לך סטירה כזאת שבחיים לא נתנו לך". האירוע האחרון של אלימות פיזית כלפי א' היה כשנה וחצי לפני שעזבו את הבית. היא שוחחה בטלפון האלחוטי בבית. היה לה ויכוח עם הנאשם (לא זכור לה על מה), והנאשם נטל ממנה את הטלפון האלחוטי, תוך כדי שהיא משוחחת בטלפון, והשליך אותו על ראשה.
97. האלימות כלפי ב' הייתה בעיקר איומים וסטירות. זה נפסק כשנתיים לפני שעזבו את הבית, כיוון שאז א' ו- ב' היו כבר גדולות. את האלימות כלפי ג' היא מתקשה להגדיר במלים. הוא סבל יותר מכולם. כאשר ג' עשה או אמר משהו שלא מצא חן בעיני הנאשם, הוא היה משליך אותו לרצפה בחייתיות ובפראות. במקרים מסוימים הוא היה לוקח את ג' לחדר ומכה אותו, כדי שיתר האחים לא יראו. ג' לא היה בוכה בפני הנאשם, לא אמר דבר וספג הכל. הוא התכנס בתוך עצמו, ורק אחרי שהנאשם היה מתרחק, אפשר היה לראות את הדמעות של ג'. אלה דברים ש- א' ראתה במו עיניה. כלפי אחותה, ד', המצב היה רגוע יותר, אך גם אותה הכה הנאשם אם אמרה משהו שלא לרוחו של הנאשם או אם העזה לענות לו. זכור לה מקרה בו ד' לא אמרה לנאשם "שלום", והנאשם התעצבן ובעט בה.
98. א' לא ראתה את הנאשם נוקט באלימות פיזית כלפי המתלוננת, אך הוא היה מאיים עליה בסכין. היו מקרים בהם המתלוננת יצאה לאירועים בניגוד לרצונו של הנאשם, והנאשם היה נועל אותה מחוץ לבית. הוא גם היה מאיים עליה כי ירצח אותה, אם לא הכינה אוכל. האירועים האלה התרחשו בבית בתדירות של אחת לשבוע.
99. במקביל להתחזקות הנאשם בדת, לאחר לידת אחיה ג' – הנאשם הפסיק לעבוד. באותה תקופה הוא תבע את מקום עבודתו, תבע שכנים ועוד אנשים נוספים. א', שהייתה אז תלמידה בתיכון – שימשה בתור "הקלדנית" שלו. גם אם היו לה לימודים או מבחנים למחרת, היא הייתה יושבת לעתים עד השעה 03:00 ומבצעת עבודות הקלדה עבור הנאשם. אם היא הייתה מתנגדת, הנאשם היה מעניש אותה, מונע ממנה להיפגש עם חברות, ולפעמים מכה אותה.
100. כשהתבקשה א' להגדיר את רגשותיה כלפי הנאשם – מסרה כי היא מאחלת לו רק טוב. מבחינתה – הוא אביה רק מבחינה גנטית. הנאשם הרס את ילדותה, ומאותה תקופה היא זוכרת רק את הטראומה. היא לא מעידה על מנת לפגוע בנאשם, אלא על מנת לספר את שעבר במהלך ילדותה.
101. בחקירתה הנגדית עמדה א' על כך שבמהלך חקירותיה במשטרה סיפרה את כל האמת. ואולם, לטענתה, לא ניתן לתאר חיים שלמים בשתי חקירות. בהכנה בפרקליטות נאמר לה כי אם תרצה להוסיף דברים, הדבר יתאפשר במהלך עדותה בבית המשפט. א' הבהירה כי לא הפריזה בתיאור האירועים, אלא דווקא המעיטה. עד היום היא תחת הטראומה שחוותה בבית. כשהיא נתקלת בצעקות או הרמת קול – הטראומה מציפה אותה שוב. א' אישרה כי לא תיארה בחקירתה במשטרה אירועים של איומים כלפי אמה, והסבירה כי בעת שנחקרה, הייתה ילדה, אשר עזבה את ביתה וניסתה לשכוח ולנהל חיי שגרה.
102. לטענתה, מעולם לא נגרמו לה סימני חבלה כתוצאה מהאלימות של הנאשם. לא זכור לה אם מישהו ראה את אירוע זריקת הטלפון. היא אינה זוכרת אם זה היה בסלון או בחדר. מדובר באירוע משנת 2014, כשהייתה בת 16. זכור לה שאירוע זריקת הטלפון היה עם טלפון ביתי, אלחוטי, ולא עם מכשיר טלפון נייד. בעניין זריקת הסכו"ם על ו', עמדה א' על כך שאמרה בחקירתה במשטרה כי הנאשם השליך "סכין או סכו"ם", ולא רק סכין. לא זכור לה אם החפץ שהושלך אכן פגע ב- ו', אם זכור לה שהנאשם מיד פייס אותו.
103. א' אישרה כי במהלך עדותה בבית המשפט מסרה דברים שלא סיפרה עליהם במשטרה. כיום, בחלוף הזמן, היא נתקלת במצבים המזכירים לה אירועים שהתרחשו. זכורים לה איומים על אמה, אך היא לא זוכרת אם בתקופה שקדמה לעזיבת הבית היו איומים באמצעות סכין. תמיד היו איומים ברצח. השימוש בסכין לצורך איומים נעשה בתקופה שבין 3 ל- 5 שנים לפני שעזבו את הבית. א' ציינה כי למרות כל האירועים, היא הפגינה אהבה כלפי הנאשם וניסתה לשמח אותו, כדי שיאהב אותה יותר.
104. א' מסרה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה, מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת לא הייתה אידילית, והיא שאלה את עצמה מדוע הם לא מתגרשים. א' אישרה כי היא זו שהכינה את הספרון ובו ברכות להוריה לרגל יום הנישואין. הספרון הוכן בשנת 2011, כשהייתה בת 14. את הברכות שבספרון מצאה באתרי אינטרנט. כילדה, היא רצתה שמשפחתה תהיה מאושרת ומאוחדת. התכנים של הברכות – אינם מדויקים. ל- א' הוצגה "עבודת השורשים" שהגישה, והיא אישרה כי המתלוננת כתבה את מרבית הפרטים. אמה ניסתה לייפות את המציאות, כיוון שהעבודה מוצגת מול כל ילדי הכיתה.
105. לעניין התקרית עם האחיין, י', א' עמדה על כך שהנאשם גירש אותו מהבית. היא לא ראתה שהנאשם הכה את י'. היא נשארה בבית, כשהנאשם ירד עם האחיין שלה במדרגות. היא לא יודעת מה קרה כשלא ראתה אותם. היא לא שמעה או הבינה מאדם אחר כי הנאשם הכה את י'.
106. א' עמדה על כך שהדברים שמסרה בהודעתה מיום 8.9.16 בעניין הכאתה של ד' על ידי הנאשם – נכונים. הנאשם בעט ב- ד', אך היא לא זוכרת איפה זה היה. רוב הסיכויים ש- ד' בכתה באותו מקרה. א' התבקשה לספר על אירוע ספציפי בו הנאשם הכה את ד', ומסרה שלאור ריבוי המקרים, היא מתקשה לזכור אירוע אחד מסוים. היא זוכרת בעיטות של הנאשם ב- ד', בגלל שלא אמרה לו "שלום", או בגלל שהשיבה לו "לא נכון". זכור לה בוודאות שראתה את הנאשם בועט ב- ד' כשהיא שכובה על הרצפה. אירוע כזה חזר על עצמו כמה פעמים. א' זוכרת כי היא עצמה הייתה באירוע הזה בסביבות כיתה י'.
107. א' ציינה כי בין המתלוננת לבין ב' התנהלו שיחות רבות על מה שקורה בבית. הקשר של א' עם המתלוננת היה שונה. הן לא ניהלו שיחות כאלה, ו- א' הייתה שומרת דברים לעצמה. לא זכור לה שהמתלוננת או ב' שיתפו אותה מה הן חוו מידי הנאשם. א' יודעת רק מה שהיא ראתה וחוותה בעצמה. מה שהיא לא ראתה – היא מעדיפה לא לדעת. הידיעה מכאיבה ומציקה לה. כך היה כשגרו עם הנאשם, וכך גם היום. גם ד' לא סיפרה לה על דברים שחוותה מהנאשם. מה ש- א' יודעת אלו דברים שהיא עצמה ראתה.
108. א' מסרה כי היא ידעה על הגשת התלונה במשטרה, ביום בו נודע לה כי היא ואחיה עוזבים את הבית. באותו יום היא הגיעה לבית סבתה, ושם שמעה על כך מאמה של המתלוננת. א' לא הרגישה צורך לשאול מה בדיוק קרה. מבחינתה זה מה שהיה צריך לקרות. א' אישרה כי הציבה "אולטימטום" למתלוננת, כדי להניע אותה להתגרש מהנאשם: א' אמרה למתלוננת כי היא מעדיפה ללכת לשירות לאומי או לחיות כמו חייל בודד, ואפילו לגור ברחוב – רק לא לחזור לבית. א' הגיעה לעמדה זו לאחר תקופה ארוכה של התעללות, ולאחר שהנאשם לקח לה את הטלפון הנייד שלה. זו לא הייתה הפעם היחידה בה דיברה עם המתלוננת על כך. המתלוננת קמה ו"עשתה מעשה" רק חודשים לאחר אותה שיחה עם א'.
109. א' מסרה כי ישנם אירועים רבים שהיא נזכרת בהם רק לאחר שמזכירים לה אותם. כך למשל – הנאשם העלים למתלוננת בגדים. את האירוע בו צעק הנאשם על המתלוננת כיוון שנגעה במסמכים שלו – היא אינה זוכרת.
110. א' סיפרה כי במהלך חקירתה במשטרה תיארה אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן, בו הנאשם לקח את ג' לחדר, כדי שלא יראו איך הוא מכה את ג'. א' הציצה דרך חור המנעול, וראתה את הנאשם בועט ב- ג'. האלימות כלפי ג' נמשכה עד לפני שעזבו את הבית. האירוע עליו סיפרה בחקירתה במשטרה התרחש בסביבות שנת 2010, כאשר ג' היה כבן 7 שנים. ג' מעולם לא סיפר לה כי הנאשם הכה אותו.
111. א' שללה את הטענה כי המתלוננת נקטה נגדה באלימות פיזית, ומסרה כי אינה זוכרת מקרים כאלה. זכור לה שהמתלוננת הרימה את הקול עליה.
112. א' מסרה כי היא הגיעה לפסיכולוגית למספר טיפולים משפחתיים, ואז הבינה כי "אין בכך צורך". זה היה בתקופה בה היא שירתה שירות לאומי. א' מסרה כי את הדברים שחוותה היא שומרת לעצמה, ואינה מעוניינת לשמוע מה אחרים חוו. פעם אחת היא התבקשה להשתתף במפגש טיפולי של ב', ו- א' הסכימה, כיוון שדבר היה לטובתה של ב' ועל מנת לסייע לה.
עדותה של גב' כרמית חמו:
113. בחקירתה הראשית ציינה העדה, כי היא משמשת כחוקרת ילדים מזה שמונה שנים. ביום 16.11.15 היא חקרה את הילדים ג', ד' ו- ו', במסגרות החינוכיות שלהם וללא ידיעת הוריהם. כעבור כשבועיים חקרה בשנית את הילדים ג' ו- ד'.
114. העדה ציינה כי חקירתה השנייה של ד' בוצעה לבקשתה של הילדה, אשר מסרה למנהלת בית הספר כי היא מעוניינת לשוב ולשוחח עם החוקרת. ד' מסרה בחקירתה על אלימות מתמשכת מצד הנאשם כלפיה וכלפי אחיה. האלימות כללה בעיטות, דחיפות, סטירות, השלכת חפצים. ד' דיווחה על חמישה אירועי אלימות מצדו של הנאשם, וכן על ארבעה אירועי אלימות מצד המתלוננת כלפיה וכלפי אחיה. מבין תשעת אירועי האלימות – החוקרת העריכה מהימנות לגבי ארבעה אירועים. ד' דיווחה על תחושת פחד מהנאשם ועל כך שהוא נוהג להכות ואמרה: "אני מפחדת שהוא ייקח אותי, אני מפחדת שהוא יבוא". ד' מסרה פרטים אודות האירועים, במלל חופשי. היא ידעה להבחין בין מה שראתה בעצמה לבין מה ששמעה עליו מאחרים. ועדיין, לא התקיימו די קריטריונים לגיבוש הערכת מהימנות. כך לעניין אירוע השלכת צלחת הדגים וכך לעניין אירוע השלכת מתקן הכביסה. במהלך חקירתה השניה, ובאופן ספונטני, ד' מסרה גם על אלימות כלפיה מצדה של המתלוננת. היא הרחיבה לגבי אירוע אחד בלבד. החוקרת העריכה מהימנות רק לגבי אירוע זה, בו ד' דיווחה כי המתלוננת הכתה את ד' על ידה כשהעירה אותה משנתה וביקשה ממנה לשתות מים.
115. חוקרת הילדים התקשתה להעריך מהימנות רק לגבי חלקים מסוימים מתוך אירוע. לפיכך, ומשעדותה של ד' נותרה דלה בפרטים אודות אירועים מסוימים – לא ניתן היה לפלח את אירוע האופניים ולהעריך מה ד' ראתה ומה לא.
116. העדה מסרה כי הילד ו' נחקר כשהיה בן חמש. הוא שיתף פעולה בהתאם לגילו והשיב באופן מותאם. החוקרת התרשמה מקושי שפתי. ו' שלל בתחילה את החשדות בדבר אלימות כלפיו. בהמשך סיפר על אירוע בו עשה חור במשקוף באמצעות מברג, והנאשם הכה אותו באצבעות ידו. החוקרת התקשתה להעריך מהימנות לגבי אירוע זה, כיוון ש- ו' לא הרחיב. היא התרשמה ממוטיבציה נמוכה לחשיפה. כשנשאל אם הכו בבית מישהו אחר לאחר שהלך לאיבוד – מסר ו' על "אירוע האופניים". גם לגבי אירוע זה התקשתה החוקרת להעריך מהימנות. ו' לא הרחיב לעניין אופן הפגיעה, ואף לא לגבי השתלשלות האירוע.
117. לגבי עדותו של הילד ג', הוא לא מסר האשמה. הגם שישנן אפשרויות רבות המסבירות התנהגות מסוג זה – אין באפשרות החוקרת לקבוע כל ממצא מהימנות לגבי ג' ועדותו בפניה. ג' נחקר פעמיים, והיה כבן 12 במועד החקירה. הוא השיב רק על חלק מהשאלות, ומספר פעמים הביע רצון לצאת מהחדר ולסיים את השיחה. בשתי החקירות יצא טרם מיצוי החקירה. טרם החקירה השנייה שוחחה החוקרת עם עו"ס לסדרי דין ועם המטפלת שטיפלה ב- ג' ובמשפחתו, מהן הבינה כי ג' שרוי במצוקה ואינו מוכן לשוחח עם איש ולספר מה קרה. אשר לאי מסירת האשמה, ציינה החוקרת כי מניסיונה, כמחצית הילדים הנחקרים אודות פגיעה במשפחה – לא מוסרים האשמה מתוך תחושות של פחד, בושה, חרדה ואשמה או איום. במהלך שנת 2017 התקבלה בקשה נוספת של הפרקליטות לבצע חקירת ילדים בעניינו של ג', אך הדבר לא בוצע כיוון ש- ג' היה כבר בן 14 שנים. ג' הופנה לפיכך לחוקרת נוער.
118. העדה מסרה בנוסף כי הילדים ג' ו- ד' נחקרו באותו מועד ובאותה מסגרת חינוכית. השניים נפגשו רק בסיום חקירתם, ושללו שמישהו אמר להם מה להגיד. השניים לא ידעו כלל כי חוקרת הילדים מגיעה על מנת לחקור אותם.
119. בחקירתה הנגדית מסרה העדה, כי הערכת המהימנות מבוצעת על פי התקיימותם של מספר קריטריונים העולים מתוך המלל שמוסר הילד. ההערכה אם הילד חווה את אשר תיאר – אינה נעשית תוך השוואה לראיות חיצוניות. ההערכה נערכת תוך הסתמכות על מדריך לחקירת ילדים של משרד העבודה והרווחה. המדובר בכלי עבודה מקובל, והעדה עושה בו שימוש, תוך התאמת האמור בו לילד הנחקר.