לצד היתרונות בראיית "המקומי" יש גם חסרונות. בעניין האחים עופר, עמדה כב' השופטת דליה דורנר הן על היתרונות, הן על החסרונות של הוועדה המקומית (שם בעמ' 380 בפסקה 14):
"מן העבר האחד, הוועדה המקומית, שבה חברים נציגי התושבים במקום, הינה זו ה"חיה" את תכנית המיתאר המקומית מקרוב. היא בעלת ההיכרות הטובה ביותר עם השטח נושא התכנית ועם הגורמים השונים המעורבים בה. יש לה בדרך-כלל הראייה המעמיקה והמעשית ביותר ביחס להתאמת התכנית לצורכי הסביבה והתושבים במקום.
ואולם, דווקא קירבה זו של הוועדה המקומית לשטח נושא התכנית ולגורמים המעורבים בה טומנת בחובה לעתים בעייתיות מסוימת. זאת, הן בשל הראייה הצרה יחסית של הוועדה המקומית את צורכי התכנון האזוריים והארציים –להבדילה מראייתה המעמיקה את צורכי התכנון המקומיים – והן בשל החשש כי חברי הוועדה המקומית יתקשו לעמוד בלחצים המופעלים עליהם מצד גורמים מקומיים שונים."
לראייה ה"מקומית" חסרונות נוספים. חלק מהתחרות בין רשויות על אוכלוסיות חזקות הביאה מחד רשויות לנסות למשוך לתחומן אוכלוסיות מבוססות מבחינה חברתית וכלכלית ובמקביל להרחיק אוכלוסיות חלשות. על הסכנה שבהעדפת היתרונות הכלכליים ע"י הרשות המקומית, עמד בלנק, משפט השלטון המקומי (שם בעמ' 265):
"רשויות מקומיות מנסות למקסם את רווחיהן מהנכסים שבבעלותן (או בהחזקתן) ושמות ערך זה במרכז שיקול דעתן באשר לאופני השימוש של משאביהן ולדרכי ניצולם. ברחבי העולם הצביעו מלומדים על התוצאות ההרסניות של גישה כזו לסביבה, לניצול יעיל של משאבים ולשוויון. התוצאים הבולטים ביותר של תכנון שכל-כולו מרוכז בגריפת רווחים ממוניים מיידים קשורים בהחצנות השליליות שנגרמות בעקבותיו כגון סילוק פסולת רעילה, זיהום ורעש אל מעבר לגבול המוניציפלי, הדרת אוכלוסיות חלשות ועידודן לעזוב לרשויות שכנות, ותכנון קצר-טווח. הגישה הקרויה "לא בחצר האחורית שלי" – not in my back yard (nimby) – מתארת נאמנה את עמדתן של רשויות מקומיות רבות ביחס לשימושי קרקע בלתי-רצויים (locally undesirable land uses) ואת ההתנהגות האגואיסטית המאפיינת רשויות מקומיות הנקלעות למלחמת הישרדות שבה כמעט כולם יוצאים נפסדים. התהליך המקביל של רדיפה אחרי נכסים ושימושי קרקע משתלמים אינו טוב בהרבה, ואף הוא גורר אי-שוויון, חוסר יעילות, נזקים לסביבה ומפגעים אסתטיים. גוף מחקרי מרשים התפתח בעשורים האחרונים בעולם כדי להתמודד עם שלל הבעיות הללו. גם במקרה זה מרבית הצעות המדיניות ממוקמות על הציר שבין מרכוז לבין ביזור. האופציות השונות מוצגות כאילו הן כרוכות בבחירה בלתי-נמנעת בין שליטה מרכזית לבין אוטונומיה מקומית, בין חירות לבין שוויון, בין שוק חופשי לבין התערבות ממשלתית."
(הדגשה שלי – מ' א' ג').