טענות הצדדים
טענות המבקשים
21. לגישת המבקשים, הוכח כי להתאחדות נגרם נזק כתוצאה מההעברות האסורות, וזאת בין היתר בהתבסס על הודאות בעל-דין שונות. כתוצאה מההעברות הללו ומהמשבר שנגרם, היה להתאחדות קושי לפעול בהתאם למטרותיה. המבקשים הוסיפו כי ההתאחדות אינה אמורה לתמוך בקבוצות, ולכן אין בסיס לטענה לפיה לא נגרם לה נזק משום שהכספים הועברו לקבוצות הכדורגל. עוד הובהר כי ההעברות האסורות נעשו באופן לא שוויוני ומפלה על פי שיקול דעתו של המשיב 2. כן צוין כי המשיב 2 הפיק תועלת אישית מאופן החלוקה – הן מאחר שהועברו כספים עודפים רבים לקבוצת מכבי פתח תקווה שיש לו קשר הדוק עמה, הן משום שהחלוקה סייעה לו להיבחר פעם נוספת לתפקיד יו"ר ההתאחדות.
בהתייחס לגובה הנזק, נטען כי המשיבים הודו ב"זמן אמת" שסכום של לפחות 22.3 מיליון ש"ח הועבר לקבוצות ביתר. יחד עם זאת, לגישתם, סכום הנזק גבוה יותר בפועל, ועומד על 38.5 מיליון ש"ח – כפי שנקבע בדו"ח אלקלעי. המבקשים מציינים בהקשר זה כי יש להביא בחשבון גם את הסכום של 16 מיליון ש"ח, אשר אף שבהתאם להסכם בין ההתאחדות לבין הטוטו היה אמור להיכנס לקופת ההתאחדות, הוא הועבר על-ידי המשיב 2, על דעת עצמו וללא אישור הנהלת ההתאחדות, לקבוצות הליגה הלאומית.
22. בהקשר זה העלו המבקשים שורת טענות: ראשית, הם דחו את הטענה כי רו"ח אלקלעי חזר בו מסכום זה בישיבת הנהלת ההתאחדות מיום 16.2.2016; שנית, נטען כי אין לקבל את המסקנה של דו"ח סול בדבר קיומו של "הסכם שבשתיקה" להעברות אלה. זאת משום שמדובר בחריגה מהמינוי שניתן לו לבצע בדיקה משפטית על בסיס ממצאי דו"ח אלקלעי, משום שקביעה זו נעשתה ללא הליך בירור עובדתי סדור, ומשום שלא ניתן לקבל ויתור על זכות תביעה בסכום כה משמעותי על בסיס הערכות לא מבוססות; שלישית, המבקשים טענו כי יש לדחות את הטענה לפיה במסגרת ההסכמה בין הטוטו לבין ההתאחדות, הסכום האמור יועד מלכתחילה לקבוצות הליגה הלאומית; ורביעית, אף אילו הייתה "הסכמה שבשתיקה" בין הטוטו לבין ההתאחדות, הרי שקיומה אינו מחליף החלטה של ההתאחדות בעניין. החלטה כזו לא התקבלה, הואיל והנהלת ההתאחדות לא ידעה על העברת הכספים לקבוצות הליגה הלאומית, ולא אישרה אותה.
המבקשים כפרו גם בטענת המשיבים לפיה יש לקזז מסכום הנזק של 22.3 מיליון ש"ח סך של 7.545 מיליון ש"ח שהועבר לליגה א'. זאת מאחר שאין בדו"ח סול הסבר משכנע למסקנה לפיה מדובר בסכום שהעברתו הייתה חוקית ושאינו קשור לכספי הטוטו ולגופי השידור.
23. לגופו של עניין נטען כי ההעברה של הסכום האמור היא חלק מההעברות האסורות. כך עולה משלל המסמכים שהמשיבים ערכו ב"זמן אמת" ומפרוטוקול של ישיבת מזכירות ההתאחדות משנת 2009, המעיד על העברה לקבוצות בליגה א' באותה שנה. פרוטוקול זה לא הוצג לעו"ד סול לפני שהוא ערך את דו"ח סול.
בהתייחס לטענה שלפיה ההחלטה שהתקבלה בישיבה האמורה בדבר ההעברה לקבוצות ליגה א' מהווה אישור להעברות הכספים, טענו המבקשים כי מדובר בטענה חדשה. לשיטתם, גם לגופה אין בה ממש, שכן ההחלטה התקבלה כאשר חברי הנהלת ההתאחדות לא היו מודעים למצבה האמתי של ההתאחדות לנוכח הרישום המטעה בדו"חות הכספיים שלה.
המבקשים טענו כי תמיכת המדינה בהתאחדות בסך של 13.5 מיליון ש"ח אינה מיטיבה את הנזק נושא בקשת האישור. לגישתם, המדינה לא טענה זאת; הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מבחני התמיכה שמכוחם הועברו הכספים; דעת הרוב בוועדת התביעות לא קיבלה עמדה זו; ולא ניתן לייחס את התמיכה דווקא לנזקים הנובעים מההעברות האסורות. זאת לאור היקף הגירעון בקופת ההתאחדות באותה עת. גם ההתאחדות לא הביאה בחשבון את ההטבה הזו כאשר היא קבעה את הסכומים שהיא מבקשת לגבות מהקבוצות, והיא לא הציגה טענה כזו בפני עו"ד סול.
עוד נטען שיש לדחות את ניסיונם של המשיבים להסתמך בהקשר זה על מכתב ממשרד התרבות והספורט. לגישתם – מכתב זה אינו קביל; הוא לא הוצג לעו"ד סול; הוא עומד בסתירה להודעת העדכון של המדינה; הוא נסתר על-ידי דובר משרד האוצר; הוא אינו נוקב במספרים; והוא אינו מעיד על "ריפוי" הנזק שנגרם להתאחדות.
24. המבקשים התייחסו לוועדת התביעות ולמסקנותיה. לגישתם, יש לבחון את מסקנות הוועדה בשני שלבים – בשלב הראשון ייבחנו עצמאות הוועדה ואופן עבודתה; ובשלב השני ייבחנו מסקנותיה.
בהתייחס לעצמאות הוועדה נטען כי על ההתאחדות מוטל הנטל להוכיח כי הוועדה פעלה בתום לב, בהיעדר ניגוד עניינים, באופן עצמאי ותוך שהיא חותרת לחקר האמת.
המבקשים טענו בהקשר זה כי מועד מינויה של הוועדה ונסיבות המינוי מעוררים חשש כבד ביחס לעצמאותה של הוועדה ותום הלב במינויה. זאת, בין היתר, לאור דברים שנאמרו בדיון שנגע להקמתה, מהם עולה כי כוונת המינוי הייתה "לקבור את הפרשה". עוד נטען כי דעת הרוב בוועדה כללה מסקנות שלא נערך לגביהן דיון בנוכחותו של עו"ד מאירי, ובכלל זה ההמלצה על קיזוז סכום של 5 מיליון ש"ח מקבוצות הכדורגל, שעו"ד מאירי נחשף אליה רק כשהועברה אליו טיוטת הדו"ח.
המבקשים הוסיפו כי הוועדה לא שמעה גורמים רלוונטיים; כי היא קיבלה החלטה התואמת את הצהרת יו"ר ההתאחדות ביחס למטרת הקמתה; וכי ישנם חששות לניגוד עניינים של עו"ד טאובמן, וכן להטיה מבנית של חברי הוועדה לטובת המסקנה כי אין להגיש תביעה. כן נטען כי יש להביא בחשבון את תקרת השכר הנדיבה שנקבעה על-ידי ההתאחדות לחברי הוועדה, ואת העובדה שעו"ד טאובמן ביקש לקבל תוספת שכר מעבר לסכום זה, ולא ברור אם בקשתו נענתה.
25. בהתייחס למסקנות הוועדה, נטען כי סטנדרט הביקורת השיפוטית החל ביחס אליהן הוא של "בחינה קפדנית והתערבות יתרה". זאת מאחר שהוועדה הוקמה לאחר הליך שיפוטי מלא, וכאשר התמונה המלאה כבר מצויה בפני בית-המשפט.
המבקשים טענו כי הוועדה שגתה כאשר החליטה להפחית מסכום הנזק סך של 7.5 מיליון ש"ח בניגוד לדו"ח סול ולשורה של מסמכים (ובכלל זה מסמכים בהם תיעדו המשיבים 2–4 את ההעברות האסורות). הוועדה טעתה גם במסקנתה לגבי היקף הנזק: היא העמידה את סיכויי התביעה על סכום של 5 מיליון ש"ח שלא נומק על-ידיה, היא לא כללה חישוב של הפרשי הצמדה וריבית, והיא לא כללה הערכה ביחס לגבייה העתידית.
לגישתם של המבקשים, הוועדה טעתה כאשר הפחיתה פעמיים את הערכת הגבייה של 4 מיליון ש"ח. מעבר לכך, אין יסוד להערכת הרוב בוועדה ביחס לגבייה של 12.5 מיליון ש"ח, כאשר המקסימום שניתן יהיה לגבות הוא סכום של 10 מיליון ש"ח בלבד. גם סכום "מופחת" זה מניח אפשרות תיאורטית ולא מציאותית, לפיה אף אחת מהקבוצות שהסכימו "לתרום" כספים לא תרד ליגה או תתפרק. לכן הסכום הריאלי הוא נמוך בהרבה.
26. בהתייחס לאופן שבו יש להיטיב את הנזק הנטען, סברה דעת הרוב כי יש לגבות אותו מקבוצות ליגת העל והליגה הלאומית – חלף תביעתו מהמשיבים 2–4. אולם לגישת המבקשים, ההמלצה לפעול בדרך זו היא חסרת בסיס ומנוגדת לעמדתו של היועץ המשפטי של ההתאחדות, עו"ד פינס, בפני הוועדה, כמו גם לחוות-דעתו של היועץ המשפטי של ההתאחדות משנת 2014, עו"ד אפרים ברק. השאלה האם ההתאחדות מוסמכת לגבות בכפייה כספים מהקבוצות היא שאלה משפטית שלגביה יש עדיפות לשיקול דעתו של בית-המשפט. לכן, ומאחר שאף לגישת הרוב בוועדה נותר נזק של 5 מיליון ש"ח, יש לאשר את התביעה הנגזרת לפחות לגבי הסכום הזה. עוד נטען כי יש טעם לפגם בכך שמחד גיסא, עמדת הרוב דחתה הצעות לתשלום מגורמים שונים כמו הביטוח בהיותם נמוכים מדי – ומאידך גיסא, היא קבעה כי יש לקזז כספים מהקבוצות.
מעבר לכך, דעת הרוב העניקה משקל רב לחשש מפני הודעות צד שלישי שעלולות להיות מוגשות כנגד חברים נוספים בהנהלת ההתאחדות מעבר למשיבים 2–4. לשיטת המבקשים, ראשית, בשלב הנוכחי של הדיון לא ניתן עוד להגיש הודעות צד שלישי; שנית, אם אכן ישנם חברי הנהלה נוספים שאחראים לנזקי ההתאחדות, אין הצדקה לפעול כדי להימנע מהגשת תביעה נגדם; ושלישית, הטענות נגד המשיבים 2–4 מייחסות להם אחריות ישירה לנזקי ההתאחדות, בעוד שהטענות נגד חברי ההנהלה האחרים מייחסות להם אחריות עקיפה בלבד. גם השיקול הנוגע לאפשרות להגשת הודעות צד שלישי נגד קבוצות הכדורגל איננו שיקול שהיה מקום להביאו בחשבון.
27. עוד הבהירו המבקשים כי מתן משקל לשיקול בדבר החשש מפני הודעות צד שלישי, פירושו כי חברי הנהלה שלקחו חלק בדיון בו הוחלט לאמץ את עמדת הרוב בוועדת התביעות היו מצויים בניגוד עניינים. זאת משום שעמדה זו נועדה למעשה להגן עליהם.
המבקשים ציינו כי דעת הרוב נתנה משקל רב לרצון בהימנעות מ"הצפת הנושא פעם נוספת". ואולם, המשקל שניתן לאינטרס זה מעיד על הקושי בהסתמכות על דעת הרוב, שכן הוא מבטא הטיה לטובת מי שבחר את הוועדה. לשיטת המבקשים, דווקא "קבירת הפרשה" היא זו שתזיק להתאחדות, למוניטין שלה וליכולת של קבוצות לסמוך עליה ועל הממשל התאגידי שלה.
המבקשים הוסיפו כי ההתאחדות לא החליטה באמת ליישם את מסקנות דו"ח ועדת התביעות, וכי היא אף אינה עושה כן בפועל. כך עולה לגישתם מישיבת הנהלת ההתאחדות מיום 8.1.2020. מתמלול הישיבה עולה כי להתאחדות אין כוונה להיטיב את הנזק באמצעות קיזוז כספים מליגת העל ומהליגה הלאומית. לא נקבעו צעדים אופרטיביים, ולא נקבעו סכומים לגבייה. עו"ד כפיר ידגר, ב"כ ההתאחדות (להלן: "עו"ד ידגר"), אף הציג את הסכום של 5 מיליון ש"ח כסכום מקסימלי, והיועץ המשפטי שלה טען כי אם קבוצות שבפירוק ישלמו סכומים כלשהם מהכספים ה"צבועים", הם יופחתו מהסך של 5 מיליון ש"ח. זאת, אף שהסכום של 5 מיליון ש"ח הוא הנזק שלשיטת המשיבים נותר לאחר גביית כלל הכספים (ובהם הכספים ה"צבועים"). מאותה ישיבה אף עולה כי כדי לגבות את הסכומים שיוותרו כנזק להתאחדות, יחויבו בתשלום גם קבוצות שלא חתמו על התחייבות לשלם את הכספים ה"לא צבועים" – וזאת בניגוד לדעת הרוב בוועדת התביעות. לשיטת המבקשים, ההתאחדות פועלת לעיכוב ההליך מתוך שאיפה "למסמס" אותו, חלף יישום המלצות ועדת התביעות.
28. לשיטת המבקשים, על החלטות הוועדה צריך לחול סטנדרט הביקורת השיפוטית של הגינות מלאה, והנטל להוכיח את העמידה בו מוטל על ההתאחדות. בהקשר זה העלו המבקשים מספר נימוקים השוללים לטענתם את תחולת כלל שיקול הדעת העסקי במקרה דנן. ראשית, ועדת התביעות הוקמה בתום הליך שיפוטי מלא; שנית, ההתאחדות אינה פועלת לפי המלצות דעת הרוב של הוועדה; שלישית, ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד המשיבים 2–4 טומנת בחובה ניגוד עניינים אינהרנטי, הואיל ולא מדובר ב"צד שלישי" אלא בנושאי משרה לשעבר בהתאחדות; רביעית, החלטת הנהלת ההתאחדות שלא להגיש תביעה לא התקבלה בצורה מיודעת, הואיל וההנהלה לא קיימה כל דיון ענייני בדו"ח הוועדה ובמסקנותיו, ובפרט לא בפערים שבין חוות-דעת הרוב וחוות-דעת המיעוט; חמישית, בקבלת ההחלטה על אימוץ מסקנות ועדת התביעות, השתתפו חברי הנהלה שהיו במצב של ניגוד עניינים (בהיותם חשופים להודעת צד שלישי שעלולה להיות מוגשת נגדם) – דבר הפוגם בתהליך קבלת ההחלטה גם בהיעדר רוב נגוע.
29. המבקשים פירטו את עילות התביעה הנטענות נגד המשיבים. הם ציינו כי המשיבים 2–4 אחראיים ביחד ולחוד למלוא הסכום שהוצא שלא כדין מקופת ההתאחדות. כן הובהר כי אף הרוב בוועדת התביעות הגיע למסקנה כי המשיבים 2–4 אחראים להעברות האסורות וליצירת הגירעון בקופת ההתאחדות, וכי הייתה להם מודעות להיווצרותו.
בנוגע למשיב 2, נטען כי הוא נושא באחריות העיקרית להשתלשלות העניינים שבמוקד הבקשה. ההעברות האסורות נעשו לפי החלטותיו ובהתאם לרצונו, והוא אחראי להצגה המטעה של הגירעון בדו"חות הכספיים. המשיב 2 פעל תוך מודעות לפסול שבמעשיו, מתוך ניסיון למנוע את חשיפת העובדות, ותוך שהוא מפיק תועלת אישית מההעברות. בהתנהלות זו, הפר את חובת האמונים ואת חובת הזהירות שלו כנושא משרה בעמותה, ואף ביצע כלפי העמותה עוולה של תרמית כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
בנוגע למשיב 3 נטען כי הוא הפר את חובת הזהירות שלו, שכן הוא ידע בזמן אמת את הפרטים על אודות הגירעון שנוצר בקופת ההתאחדות ועל אודות הוצאת הכספים שלא כדין. חרף זאת, במשך שנים הוא לא פעל להבאת הנושא לידיעת הגורמים הנדרשים בהתאחדות או להפסקת הוצאת הכספים. המשיב 3 אחראי גם לרישום המטעה בדו"חות הכספיים של ההתאחדות ולניסיון לקזז את הכספים באופן רוחבי, שלא כדין.
בנוגע למשיב 4 נטען כי הוא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי ההתאחדות. הדו"חות הכספיים לשנים 2008–2012, שהוא היה אמון על הביקורת והפיקוח עליהם, היו שגויים וכללו פרטים מטעים. המשיב 4 ידע כי קיים עודף העברות לקבוצות, וידע (או היה עליו לדעת) כי לא ניתן לרשום עודף זה כנכס.
30. בנוגע לשאלה האם ניתן להכיר – באופן כללי ובמקרה דנן בפרט – באפשרות להגיש תביעה נגזרת בעמותה, טענו המבקשים כי התשובה לכך היא חיובית. זאת, בהתבסס על שורה של פסקי-דין שבהם הכירו בתי-המשפט באפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם תאגיד שאינו חברה, ועל בסיס הבחנה בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בפסק-הדין ברע"א 4958/15 שירותי בריאות כללית נ' אהרון (23.10.2017) (להלן: "עניין כוהני").
עוד נטען כי במקרה דנן מתקיימים התנאים לאישור תביעה נגזרת: המבקשים פנו בפנייה מוקדמת להתאחדות; הם הוכיחו ברמה הנדרשת לשלב זה את קיומה של עילת תביעה נגד המשיבים 2–4, והמשיבים לא סתרו את טענותיהם – מה עוד שלאחר שהמשיבים משכו את תצהיריהם, הטיעון העובדתי שלהם אינו מבוסס על ראיות קבילות; והתביעה וניהולה הם לטובת ההתאחדות. זאת, לנוכח קביעת הרוב בוועדת התביעות כי סיכוייה של תביעה על סך 5 מיליון ש"ח להתקבל הם גבוהים, לנוכח האפשרות לתבוע סכום גבוה בהרבה, ובהתחשב בעמדת הרוב בוועדת התביעות לפיה עלויות ניהול התביעה שיושתו על ההתאחדות לא צפויות להיות גבוהות. לבסוף, המבקשים פועלים בתום לב ורואים לנגד עיניהם את טובת ההתאחדות בלבד.
טענות ההתאחדות
31. ההתאחדות (והמשיבים 3–4 שהצטרפו לטענותיה) טענה כי יש לסלק את בקשת האישור על הסף שכן לא ניתן להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה בכלל, ובשם ההתאחדות בפרט. לשיטתם, אין מקום להחיל את המנגנון של תביעה נגזרת ביחס להתאחדות, וזאת לאור מאפייניה – ובכלל זה אופייה הציבורי והפיקוח לו היא כפופה, וכן לאור היעדרו של אינטרס רכושי של חברי ההתאחדות בה. כמו כן, אף לו הייתה קיימת הצדקה מהותית להחלת מנגנון התביעה הנגזרת בעמותה, הרי שלנוכח העובדה שמדובר במנגנון חריג, אין להחילו על דרך של היקש ובהיעדר הוראת חוק מפורשת. עוד טענו המשיבים כי אף אילו היה הדבר אפשרי – המבקשים, כחברי הנהלה, שמעמדם אינו מקביל למעמדם של בעלי-מניות או דירקטורים בחברה, אינם בעלי זכות להגיש בקשה כזו.
32. לטענת ההתאחדות, יש לדחות את בקשת האישור גם לנוכח העובדה שלא נפל פגם בתהליך של מינוי הוועדה הבלתי-תלויה ועבודתה, או במישור המהותי של תוכן מסקנותיה.
בנוגע למישור ההליכי, הרי שוועדת התביעות פעלה ב"חסות" בית-המשפט, הרכבה שונה ועוצב בהוראותיו וסמכויותיה הורחבו על-ידיו. לכן יש לראות בה את זרועו הארוכה. כן נטען כי הקמת ועדת התביעות והתנהלותה מילאו אחר הדרישות שהוצבו בהלכה הפסוקה בעניין זה. הבירור העובדתי שהוביל לגיבוש עילת התביעה (דו"ח אלקלעי ובהמשך דו"ח סול) מקורו ביוזמה של ההתאחדות, ולמצער הוא נעשה תוך מעורבותה המלאה של ההתאחדות, בעקבות חילופי גברי בהנהלתה. הקמת ועדת התביעות נעשתה בעיתוי המוקדם ביותר שאיפשרו הנסיבות, ובוודאי שלא בשל בקשת האישור – שהוגשה רק לאחר קבלת דו"ח סול, אימוצו ותחילת יישומו.
ההתאחדות הוסיפה כי ועדת התביעות היא ועדה עצמאית, שחברי הרוב בה לא היו קשורים לאירועים נושא הבדיקה. אם היה קשר כזה למי מחברי הוועדה – הרי שהוא היה לעו"ד מאירי. לוועדת התביעות ניתנה סמכות מלאה לחקור את הסוגיות נושא הבקשה, סמכות שאף הורחבה בהחלטת בית-המשפט לבקשת המבקשים ובהסכמת ההתאחדות. חברי הוועדה שמונו היו בעלי ניסיון וידע מקצועיים, והליכי הבדיקה והחקירה שנערכו על-ידיהם היו מעמיקים. הוועדה תיעדה את עבודתה, קיבלה מסמכים רבים וקיימה ראיונות עם גורמים שונים. לטענת ההתאחדות, לכל חברי הוועדה ניתנה הזדמנות להביע את דעתם, ויש לדחות בהקשר זה את עמדת המבקשים לפיה חברי הרוב בוועדה ראו בעו"ד מאירי כגורם חיצוני לוועדה.
33. הואיל ולא נפל פגם במישור ההליכי, אין לבחון את החלטת ועדת התביעות לגופה או להתערב בה. כמו כן, ההתאחדות התחייבה לקבל את מסקנות ועדת התביעות, ולכן אין לראות בהקמתה משום "דרך מילוט" מהגשת תביעה. ההתאחדות אכן מכבדת את מסקנת וועדת התביעות, אף שעמדתה של הוועדה הייתה שונה מעמדת ההתאחדות. יחד עם זאת, המשיבים התייחסו – לשיטתם למעלה מן הצורך – גם לטענות המבקשים לגוף ההחלטה של הוועדה.
34. בנוגע לטענה בדבר "קיזוז כפול" של הסכום של 3.7 מיליון ש"ח, נטען כי קוזז אחד מהסכומים שהועברו לקבוצות בפועל, וזאת לנוכח ההבדל בין כספים שההתאחדות הייתה אמורה לקבל מהטוטו (כ-26 מיליון ש"ח, שנרשמו כ"נכס") לבין הכספים שהועברו לקבוצות בפועל (22 מיליון ש"ח, על בסיס התחייבות הטוטו להעביר את הסכום של 26 מיליון ש"ח). היקף ההעברות האסורות הוא הסכום שהועבר לקבוצות בפועל, והוא זה שאמור להיות מושב לקופת ההתאחדות. לכן, כל קיזוז שמקורו בגבייה עתידית צריך להיעשות מסכום זה של 22 מיליון ש"ח. יתרה מכך – אף לו היה "קיזוז כפול", הרי שהחלטת ועדת התביעות שלא לגבות סכום נוסף של 3.7 מיליון ש"ח אינה החלטה בלתי-סבירה באופן קיצוני, באופן המחייב התערבות שיפוטית.
בנוגע לכספים ה"צבועים", נטען כי אין לקבל את בקשת האישור ביחס למלוא הסכום (7.5 מיליון ש"ח), הואיל וההתאחדות גובה מדי חודש את הכספים הללו בדרך של קיזוז. נכון למועד הגשת הסיכומים הושבו לקופת ההתאחדות 5,455,080 ש"ח מתוך סכום זה, והגבייה נמשכת.
בנוגע לכספים ה"לא צבועים", נטען כי אין לקבל את בקשת האישור ביחס למלוא הסכום (7.5 מיליון ש"ח), הואיל וההתאחדות הגיעה להסכמות עם 10 קבוצות לגבי השבת סכום של למעלה מ-5 מיליון ש"ח. נכון למועד הגשת הסיכומים הושבו לקופת ההתאחדות 2,518,544 ש"ח מתוך סכום זה, והגבייה נמשכת.
בנוגע לסך של 16 מיליון ש"ח שהועברו לקבוצות הליגה הלאומית, הרי שכספים אלה נועדו מלכתחילה ובמכוון לקבוצות הליגה הלאומית מכוח הסכמה ברורה בין הטוטו לבין ההתאחדות. לפיכך, מדובר בסכום שאין לדרוש את השבתו.
ביחס לסך של 7.5 מיליון ש"ח שהועברו לקבוצות ליגה א', נטען כי העברת הסכום הזה אושרה כדין בישיבת מזכירות ההתאחדות מיום 6.7.2009, וכי הכוונה הייתה לאשר את ההעברה גם לשנים הבאות, ולא רק לעונת 2009/2010.
בקשר לשני סכומים אחרונים אלה נקבע בדו"ח סול ובעמדת הרוב בוועדה הבלתי-תלויה כי אין לדרוש את השבתם. כמו כן, אם יותר להגיש תביעות בעניין זה, הרי שהנתבעים יגיעו בנקל לקבוצות ויגישו כנגדן הודעות צד שלישי, שכן ידוע מיהן הקבוצות שקיבלו את הכספים הללו. כל זאת, בניגוד לטובת ההתאחדות.
35. עוד נטען כי ההתאחדות כבר פוצתה בגין הנזק נושא הבקשה, כאשר היא החלה בהליך הבראה במסגרת שיתוף הפעולה בינה לבין מנהלת הליגות לכדורגל, משרד האוצר, משרד התרבות והספורט והטוטו. במסגרת הליך זה, הקצתה המדינה להתאחדות סיוע בסך מצטבר של 13.5 מיליון ש"ח, שהועבר כדי לכסות את הגירעון שנוצר מההעברות האסורות לקבוצות הכדורגל נושא הבקשה.
המשיבים ציינו עוד כי אימוץ המלצות ועדת התביעות ויישומן בפועל שומט את הקרקע תחת בקשת האישור. ביום 8.1.2020 התכנסה הנהלת ההתאחדות, וקיבלה, לאחר דיון, את מסקנות הוועדה ברוב קולות וללא נמנעים. ההתאחדות אכן מיישמת את המלצות ועדת התביעות במלואן. היא הגיעה להסכמות לפיהן פירמת רואי החשבון וחברת הביטוח של נושאי המשרה יעבירו לקופת ההתאחדות סך של 1.7 מיליון ש"ח, בעוד שקבוצות ליגת העל והליגה הלאומית ישתתפו בתשלום יתרת הגרעון שתיוותר, בסך 3.3 מיליון ש"ח. השלמת יישום מסקנות הוועדה נמנעת רק בשל קיומו של ההליך דנן, שאם לא יסתיים לא ניתן יהיה לבצע את הגבייה עליה הורתה הוועדה.
ההתאחדות הוסיפה כי גם החלטתה לאמץ את מסקנות ועדת התביעות צריכה לחסות תחת "כלל אי-ההתערבות", שכן זו נעשתה באופן מיודע, בתום לב וללא ניגוד עניינים.
36. ההתאחדות דחתה את טענת המבקשים לפיה החלטת ההנהלה לאמץ את דעת הרוב בוועדת התביעות לא הייתה מיודעת. לשיטתה, דו"ח הוועדה נשלח מבעוד מועד לכל חברי הנהלת ההתאחדות, ופרוטוקול הדיון משקף את הדיון שהתקיים בישיבת ההנהלה. עו"ד מאירי לא הודר מהדיון, אלא הוא היה זה שהעלה בפני עו"ד פינס את שאלת אפשרותו להיות נוכח בישיבת ההנהלה שבה אומצו מסקנות הדו"ח. לאחר שעו"ד פינס השיב כי הוא סבור שעו"ד מאירי אינו יכול להיות נוכח בישיבה, עו"ד מאירי לא חלק על עמדתו. לגבי המבקש 2 – הרי שהוא פשוט לא נכח בדיון מטעמיו שלו.
ההתאחדות כפרה בטענה לפיה ההחלטה על אימוץ מסקנות דו"ח הוועדה הייתה נגועה בניגוד עניינים שכן שמדובר בתביעה נגד נושא משרה. לגישתה, המשיבים 2–4 אינם נושאי משרה בהתאחדות, והם סיימו את תפקידם עוד לפני מינוי וועדת התביעות. בנוגע למשיב 4, הרי שהוא מעולם לא היה נושא משרה בהתאחדות. כמו כן, המשיב 2 היה חבר הנהלה בעת קבלת ההחלטה על אימוץ מתווה סול – על אפו ועל חמתו – דבר המעיד על כך שהנהלת ההתאחדות שמה למול עיניה את טובת ההתאחדות, ולא את טובתו.
ההתאחדות התייחסה גם לטענה בדבר ניגוד העניינים של חברי הנהלתה שהחליטו על אימוץ מסקנות וועדת התביעות – ניגוד עניינים הנובע מהחשש שיוגשו נגדם תביעות אישיות. בהקשר זה טענה התאחדות, ראשית, כי ההחלטה לאמץ את מסקנות ועדת התביעות התקבלה מראש, כבר בעת מינויה (בכפוף לקיומן של נסיבות חריגות); שנית, המבקשים נוקבים בשמות של 8 חברי הנהלת ההתאחדות אשר לשיטתם היו נגועים בניגוד עניינים. לכן אף לשיטתם של המבקשים, רוב מוחץ של מצביעים בעד אימוץ מסקנות דו"ח הוועדה לא היו נגועים כלל; שלישית, החשיפה המשמעותית הכרוכה בתביעה דנן היא לתביעות כנגד הקבוצות, ולא כנגד חברי הנהלת ההתאחדות; ורביעית – המבקשים עצמם הם שטוענים כי השיקול בדבר החשש מפני פתיחת הליכים משפטיים נוספים אינו רלוונטי, ולכן הם מנועים ומושתקים מהעלאת הטענה בהקשר זה.
37. לבסוף, ההתאחדות כפרה גם בטענה שלפיה ההחלטה בדבר אימוץ דו"ח סול הייתה נגועה בניגוד עניינים של חברי ההנהלה, וזאת מחמת חששם מפני המשיב 2 ומפני הגשת תביעות אישיות נגדם. ראשית, לשיטתה, ההחלטה הנבחנת כעת היא ההחלטה על אימוץ מסקנות דו"ח ועדת התביעות הבלתי-תלויה; שנית, וועדת התביעות הוקמה במסגרת יישום השלב השלישי של המתווה שנקבע בדו"ח סול, וקיבלה את אישורו של בית-המשפט. המשמעות של קבלת טענת המבקשים בהקשר זה היא אפוא שההליך – לרבות עבודתה של ועדת התביעות – התנהל לריק.
לגופו של עניין, נטען כי אין למבקשים הסבר לכך שחרף החשש הנטען של חברי ההנהלה מהמשיב 2, קיבלה הנהלת ההתאחדות בישיבה שבה אומץ דו"ח סול גם החלטה בדבר נקיטת צעדים משמעתיים נגד המשיב 2 במוסדות ההתאחדות. לעניין הטענה בדבר חשש מפני הגשת תביעות אישיות כנגד חברי ההתאחדות, נטען כי אילו היו חברי ההנהלה פועלים מתוך חשש כזה, הם לא היו מצביעים בעד מינויו של מומחה משפטי חיצוני וניטראלי לבחינת מסקנות דו"ח אלקלעי. כמו כן, עיון מלא בדבריו של המשיב 2 בפרוטוקול ישיבת הנהלת ההתאחדות מיום 17.5.2016 מעיד על כך שהוא לא איים על חברי הנהלת ההתאחדות בהגשת הודעות צד שלישי נגדם. למעשה, דבריו בפרוטוקול מביעים התחייבות לכך שאם תתנהל תביעה נגדו, הוא לא יצרף אף אחד (ר' עמ' 12 לפרוטוקול ישיבת הנהלת ההתאחדות מיום 17.5.2016, שצורף כנספח 2 לתצהירו של מר רתם קמר).
טענות המשיב 2
38. המשיב 2 טען כי יש לדחות את הבקשה לאישור תביעה נגזרת מאחר שהמבקשים התנהלו בחוסר תום לב: הם "סימנו" מטרה ללא תלות בעובדות והגישו את הבקשה עוד לפני שהמשא-ומתן במסגרת יישום דו"ח סול הסתיים; הם הסתירו עובדות מהותיות והציגו את העובדות באופן החוטא למציאות; והם היו שותפים להחלטות נושא הבקשה – שהתקבלו בהנהלת ההתאחדות שהם חברים בה – ולכן הם נושאים באחריות אליהן. עוד נטען כי המבקשים לא תקפו אף אחת מהחלטות ההתאחדות בהליך התקיפה המנהלי, שהוא ההליך המתווה לכך בדין.
בנוגע להליך שקיימה הוועדה, טען המשיב 2 כי עבודת הוועדה הייתה עצמאית, בלתי-תלויה ונעשתה בתום לב. לגישתו יש לדחות את עמדת המבקשים ביחס למועד הקמת הוועדה ואופן העבודה שלה. עוד הודגש כי בית-המשפט התערב במקרה דנן באופן חריג בתהליך מינוי חברי הוועדה, וכי חברי הוועדה מונו בהסכמת הצדדים. כאשר חברי הוועדה נבחרו, הסכים עו"ד מאירי כי מדובר בגורמים מקצועיים בעלי מומחיות. עיון בדו"ח הוועדה מלמד כי היא שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים בטרם גיבשה את מסקנותיה, וכי היא קיימה דיונים והתייעצויות לשם גיבוש ממצאיה – לרבות דיונים ארוכים במסגרתם הציג עו"ד מאירי את עמדותיו. לנוכח האמור, סטנדרט הביקורת שיש להחיל על תוכן ההחלטה צריך להיות מקל.
תגובת המבקשים
39. המבקשים טענו כי האופן שבו הציגו המשיבים את השתלשלות העניינים, לפיו ההתאחדות פעלה במהירות ובנחישות וכי המבקשים רק עיכבו את הטיפול שלה בפרשה באמצעות הגשת בקשת האישור – הוא מסולף.
בנוגע לטענות בעניין מינוי הוועדה, התנהלותה ומסקנותיה, דחו המבקשים את טענות המשיבים: ביחס להקמת הוועדה, נטען כי אין להתאחדות הסבר לאמירות המפורשות בדיון על הקמת הועדה, לפיהן תכלית הקמת הוועדה היא "לקבור" את הפרשה; באשר לדיוני הוועדה, דחו המבקשים את הטענה כי היה על עו"ד מאירי להעלות את טענותיו קודם לכן או להגיש תצהיר; וביחס לתלות חברי הוועדה בהתאחדות, נטען כי ההתאחדות לא התייחסה לנושא שכרם של חברי הוועדה ולחשש המובנה שמקורו באינטרס של חברי הוועדה לרצות את הגוף שמינה אותם.
כן דחו המבקשים שורה של טענות בנוגע לתוכן ההחלטות של הוועדה, ובהן את גרסת המשיבים בנוגע ל"ספירה הכפולה" של הגבייה העתידית, לגביה נטען כי מדובר בהרחבת חזית. כן צוינו ההפחתה שביצעה הוועדה בחישוב הנזק בסכום של 7.5 מיליון ש"ח שהועברו לליגה א'; ההימנעות מחישוב הפרשי הצמדה וריבית; והמסקנה בדבר היקף הגבייה הצפויה, במיוחד לנוכח הפסקת הגבייה בשל משבר הקורונה.
בנוגע להחלטה לאמץ את המלצות ועדת התביעות, נטען כי היא נגועה בניגוד עניינים של המשיבים 2–4 ושל חברים נוספים בפורום שקיבל את ההחלטה, וכי לא נדרש רוב נגוע. כמו כן, נטען כי לא התקיים דיון מיודע במסקנות ועדת התביעות. ביחס לטענה ליישום עמדת הרוב, נטען כי ההתאחדות לא הביאה כל ראיה להסכם עם המשיבים 2–4 או עם חברות הביטוח שלהם ביחס לתשלום סכום של 1.7 מיליון ש"ח, וכי הטענה לפיה סכום נוסף של 3.3 מיליון ש"ח ייגבה על-ידי ההתאחדות מהקבוצות על-פני 6 שנים מיום מתן פסק-הדין היא המשך הניסיון "למסמס" את הפרשה. כן נטען כי לא נקבע אופן גביית הסכומים, ולא הובאה ראיה בדבר הסכמת הקבוצות לשלמם.
40. בהתייחס לשאלת האפשרות להגיש תביעה נגזרת בעמותה, טענו המבקשים כי אף אם הם עצמם אינם זכאים – כחברי הנהלת ההתאחדות – להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת, הרי שיש לאשר את הגשת הבקשה ולהורות על צירוף חבר בעמותה כתובע נגזר נוסף. לגופו של עניין נטען כי יש להכיר בזכותם של חברי ועד עמותה להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה, וזאת בהקבלה לדירקטור בחברה ומאותם הטעמים. יש לדחות גם את עמדת המשיבים לפיה אין לאשר תביעה נגזרת בשל הפיקוח שלו נתונה ההתאחדות, עמדה הנסתרת במפורש מדברי ב"כ המדינה ורשם העמותות בהליך דנן. כן נדחו הטענות לפיהן המינוי של רו"ח אלקלעי מייתר את הליך התביעה הנגזרת, וכי היעדר אינטרס רכושי של חברי העמותה בעמותה מונע את האפשרות להגיש תביעה נגזרת.
דיון