אזכיר כי בשנת 1999, מועד הגשת התביעה וההגעה להסכם הפשרה שנה לאחר מכן בשנת 2000, אביו של מרדכי כבר נפטר ומרדכי היה בעל 50% ממניות המערערת, כשהיתרה בידי בנו, המערער. אני מתקשה להאמין כי מרדכי אינו יודע היטב כנגד מי הוגשה התביעה (בסך של 25 מיליון דולר). גם העובדה כי דיברסינט פרסמה לבורסה באותו פרסום על השגת הפשרה בתביעת מרדכי ובתביעת המערערת (מוצג 48 למוצגי המערערים, נספח 1.16B), דומה כי היא מחזקת את החשד כי התביעות יושבו יחדיו במסגרת הסכם כולל וכי דיברסינט ראתה במרדכי ובמערערת גורם אחד. ושוב, המערערים יכלו בנקל לשפוך אור בעניין זה, על-ידי הגשת המסמכים הנדרשים, אלא שהם בחרו שלא לעשות כן.
ח. העדר אסמכתאות בדבר האופן בו מימנה המערערת את רכישתן של מניות דיברסינט (לטענתה, בסך של כ- 45 מיליון ₪!).
--- סוף עמוד 39 ---
היעדר אסמכתאות בנוגע לשאלה לאן הועברה התמורה ממכירת מניות דיברסינט במרוצת השנים (ובכלל זה השנים המצויות במסגרת חישוב ה- FIFO), אף היא צריכה להיזקף לחובת המערערים.
שני עניינים אלה מהותיים הם בעיניי, שכן יש בהם כדי ללמד על זהות הבעלים האמיתי של המניות, כמו גם על אופן התנהלות הצדדים. המערערים סירבו לבקשות המשיב להעביר לידיו דפי חשבונות בנק מלאים, מהם יכול היה ללמוד על כניסות ויציאות המזומנים – באופן שהיה בו כדי ללמד על תמונת הדברים לאשורה. כפי שאזכיר מיד, אין מחלוקת בין הצדדים כי מניות דיברסינט הוחזקו גם בחשבונות על שמו של מרדכי, כך שהצורך בבחינת חשבונות הבנק ואופן התנהלות הצדדים, ברור.
ט. העובדה כי מניות דיברסינט הוחזקו בחשבונות שהיו רשומים על שם מרדכי, כאשר טענת הנאמנות אינה נתמכת במסמך כלשהו – כפי שניתן היה לצפות אם מדובר היה בחברה שהיא אישיות משפטית עצמאית באמת ואשר רכוש השייך לה בשווי ניכר מוחזק בידי אחר.
י. העובדה כי התביעה נגד ליהמן נוהלה על-ידי מרדכי, תוך שהמערערת אינה מעבירה את כתבי הטענות מהם ניתן היה ללמוד על אופן התנהלות הדברים בזמן אמת. בעניין זה, אין בידי לקבל את טענתו של מרדכי (עמ' 142 לפרוטוקול ש' 23) כי "אלטשולר החליט שאנחנו מגישים תביעה" נגד ליהמן, וזאת בין השאר מן הטעם כי לא הוצג כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על פעילות ניהולית ממשית של אלטשולר בכלל ובעניין זה בפרט. מי שהגיש את התביעה הוא מרדכי, ביחס למניות דיברסינט שהיו בחשבונו. ושוב, המערערת יכלה לשפוך אור בעניין זה, אם הייתה מציגה את מסמכי התביעה בהם סביר כי היה תיאור של אופן התנהלות הצדדים ומהם יכולנו אולי ללמוד מי בפועל נתן הוראות בחשבון –אלטשולר או מרדכי, אלא שהמערערת נמנעה מלעשות כן.