הטלת אחריות על בעל דין כלפי משנהו בגדרה של עוולת הרשלנות: אימתי?
36. בית משפט קמא סבר, כאמור, שמן הראוי להטיל על גב' כהן אחריות לנזקי אורן ולהפסדיו במסגרתה של עוולת הרשלנות. כפי שכבר צויין על ידי, מסגרת זו איננה מתאימה למקרה דנן, ועלינו לבסס את אחריותה של גב' כהן על דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, שכאמור מביאה לתוצאה זהה. כפי שאראה להלן, במטרה להבהיר את המצב המשפטי מעבר לנדרש בתיק זה, הטלת אחריות על בעל דין כלפי יריבו בהתדיינות אזרחית במסגרת עוולת הרשלנות של דיני הנזיקין תתאפשר רק במצבים חריגים, בהם מתקיימים בין בעלי הדין יחסים מיוחדים אשר מטילים על בעל הדין הרשלן חובת זהירות מיוחדת כלפי יריבו. חובה כאמור איננה קמה מאליה, ואותה יש לבסס על יצירת היחסים המיוחדים שעל טיבם אעמוד מיד. כלל זה עולה מהפסיקה, והוא גם מתכתב עם ההגבלה אשר חלה על הטלת חובת הזהירות במקרים של גרימת נזק כלכלי טהור על ידי מעשה או מחדל רשלניים (ראו גלעד, בעמודים 812-811). היחסים המיוחדים הנדרשים יכולים להיווצר מכוח הוראת דין מיוחדת שמחוץ לעוולת הרשלנות, אשר מטילה על בעל דין חובה לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, במטרה להגן על אינטרס של יריבו; וכן במקרים שבהם בעל דין יוצר אצל יריבו הסתמכות סבירה על ידי מתן הבטחה או מצג כי יפעל בדרך מסויימת, אשר תואמת את האינטרס של היריב, ואחר כך פועל בניגוד להבטחה שנתן או למצג שיצר (ראו והשוו: גלעד, בעמודים 812-811, 912-911, 925-921). באין יחסים מיוחדים כאמור, ובכפוף לאיסור הכללי על שימוש לרעה בהליכי משפט כמעשה מכוון, לכל בעל דין נתונה הזכות לדאוג אך ורק לענייניו שלו ולנהל את ההתדיינות לפי ראות עיניו.
37. למיטב ידיעתי, עניינה של עוולת הרשלנות כבסיס לאחריות נזיקית של בעל דין כלפי יריבו נדון על ידינו לראשונה בע"א 732/80 ארנס ואח' נ' "בית אל – זיכרון-יעקב", פ"ד לח(2) 645 (1984). עניין זה עלה לדיון בהקשרו של מימוש הערבות שהופקדה על ידי בעל דין, אשר ביקש – וקיבל – צו מניעה זמני, כדי להבטיח כי יריבו יפוצה בגין הנזקים שיכול שייגרמו לו עקב הוצאת צו המניעה, אם יתברר שלצו זה לא היה מקום. השופט מ' שמגר (כתוארו אז), העיר כי "כאשר מדובר בעוולת רשלנות אין לשלול את האפשרות לפנות ולתבוע על יסודה, גם אם מדובר ברשלנות של מי שביקש והשיג את צו המניעה, כאשר יש קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין מתן הצו" (שם, עמוד 656).