38. המילים "אין לשלול", בהן עשה השופט שמגר שימוש, היו מדויקות להפליא. אכן יהא זה נכון להטיל אחריות בנזיקין על בעל-דין-מעוול אשר נהג ברשלנות כלפי יריבו וגרם לו נזק, כל אימת שבהתנהלותו של אותו בעל דין מתקיימים כל היסודות של עוולת הרשלנות, לרבות חובת הזהירות. ברי הוא, כי אדם שנוטל חלק בהתדיינות משפטית אינו יכול לפרוק מעצמו את עול האחריות בנזיקין רק בשל היותו בעל דין. פריקת עול כאמור תיתכן רק מכוחה של הוראת דין מפורשת, כדוגמת הפטורים מאחריות פלילית ונזיקית אשר ניתנו לבעלי דין שפגעו בשמם הטוב ובפרטיותם של אנשים אחרים על ידי העלאת טענות פוגעניות בפני בית משפט (ראו סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; וסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981).
39. מאוחר יותר, בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 146-143 (1985) (להלן: עניין גורדון) קבע השופט א' ברק (כתוארו אז) כי התנהלותה הרשלנית של רשות שלטונית – הוצאה שגויה של דו"חות בגין עבירות חניה – אשר הביאה להליכים משפטיים ולמעצרו של אדם על לא עוול בכפו, גוררת אחריה חבות בפיצויים במסגרתה של עוולת הרשלנות. במקרה זה, כפי שנקבע על ידי השופט ברק, הרשות חבה לאזרח הנפגע חובת זהירות מושגית כחלק מחובות ההגינות שהשלטון חב לאזרח לפי המשפט המינהלי (ראו שם, בעמוד 136). כמו כן נקבע, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – אשר כללו את מודעות הרשות לשגיאה ברישומים ואת התחייבותה לתקנה – חלה על הרשות חובת זהירות קונקרטית כלפי האזרח הנפגע, אשר היה זכאי להסתמך על הבטחתה. הרשות הפרה חובה זו, ועל כן היא חוייבה לפצות את האזרח הנפגע על נזקיו (ראו שם, בעמוד 142).
40. בפרשת סחר ושרותי ים, בית משפט זה נתן פסק דין אשר נסוב על מקרה של תובעת בהתדיינות אזרחית שביקשה וקיבלה לידיה, במעמד צד אחד, צו עיקול זמני נגד הנתבעת. צו זה הוטל על יסוד האמור בתצהיר מטעם התובעת אשר הכיל עובדות בלתי נכונות באשר לשווי הרכוש המעוקל בהשוואה לסכום הכסף שנתבע בתביעה. על יסוד מצג מטעה זה, הטיל בית המשפט, במעמד צד אחד, עיקול זמני על מטען הנתבעת אשר הכיל טובין ששוויים עלה עשרות מונים על שווי התביעה. השופט א' מצא (כתוארו אז), שכתב את חוות הדעת העיקרית באותו פסק דין, קבע כי בעל דין העותר במעמד צד אחד לקבלת סעד זמני, בדמותו של עיקול או של צו מניעה, חב ליריבו, שקולו טרם נשמע, חובת זהירות; וכי התובעת הפרה חובה כאמור ביחסיה עם הנתבעת, ועל כן היא חייבת לפצות את הנתבעת על נזקיה (שם, בעמודים 660-656). השופטת ט' שטרסברג-כהן הצטרפה לדבריו של השופט מצא, אולם היא ביקשה לצמצם את האחריות לנזקים למקרים של התרשלות רבתי מצדו של בעל דין – זאת, כדי לא להגביל את גישתם של אנשים לערכאות יתר על המידה (שם, בעמודים 664-663). השופט י' טירקל הסכים עם דברי חבריו למותב, תוך שהוא מוסיף כי הינו מצדד גם בהטלת אחריות כספית ישירה בגין הפרת החובה לנהוג בתום לב (שם, בעמודים 666-665); וזאת כבר ציינתי.