בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8553/19
ע"א 161/20
לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט א' שטיין
המערערות בע"א 8553/19 והמשיבות בע"א 161/20: 1. אלכסנדר אורן בע"מ
2. שרית שלו
3. סמדר מוזס אורן
4. פזית קיי אורן
נ ג ד
המשיבה בע"א 8553/19 והמערערת בע"א 161/20: 1. יהודית כהן
המשיבים בע"א 8553/19 ובע"א 161/20: 2. רהיטי לואיס בע"מ
3. ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ
4. חנויות להשכרה בן גוריון ארלוזורוב בע"מ
5. חנויות להשכרת בגוש 6538 בע"מ
6. יעקב כהן
7. יאן ריהוט ישיר בע"מ
8. ברוך חכים
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) שניתן ביום 26.11.2019 בת"א 37447-04-17 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה: ז' בתמוז התש"ף 29.06.20
בשם המערערות בע"א 8553/19 והמשיבות בע"א 161/20:
עו"ד חגי שלו; עו"ד מייק ביטון; עו"ד אלדר פדהצור
בשם המשיבה 1 בע"א 8553/19 והמערערת בע"א 161/20:
עו"ד הנריק רוסטוביץ; עו"ד ערן פייביש
בשם המשיב 8:
עו"ד זיו כהן
פסק-דין
השופט א' שטיין:
הערעורים
1. האם, מכוח מה, ובאלו תנאים ניתן להטיל אחריות כספית על בעל דין, לרבות אורגן של תאגיד, בגין שימוש לרעה בהליכי משפט אשר גרם נזק כלכלי לבעל הדין שכנגד?
שאלה מורכבת זו תעמוד להכרעתנו בגדרי הערעורים דכאן.
2. כמו כן יהא עלינו להכריע בשאלה כדלקמן:
האם נושה שלטובתו נרשם שעבוד של נכס כבטוחה לפירעון חוב כספי זכאי להיפרע מדמי השכירות אשר שולמו, או אמורים להשתלם, לבעל הנכס על ידי שוכרו?
3. שתי השאלות הללו נדונו והוכרעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) אשר ניתן ביום 26.11.2019 בת"א 37447-04-17 [פורסם בנבו]. השאלה שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט הוכרעה לטובת המשיבים בע"א 161/20 והמערערים בע"א 8553/19, אלכסנדר אורן בע"מ ואחרים (להלן: אורן), ולחובת המערערת בע"א 161/20 והמשיבה בע"א 8553/19, גב' יהודית כהן (להלן: גב' כהן). השאלה שנסובה על דמי השכרתו של הנכס המשועבד (להלן: דמי השכירות) הוכרעה נגד האינטרס של אורן ולטובתם של גב' כהן ושל בעלי דין נוספים אשר השתייכו לאותו מחנה, שניצב מול אורן (להלן: קבוצת כהן).
4. שאלות אלה והמענה שניתן להן על ידי בית משפט קמא קשורות לאותה מערכת עסקית אשר הולידה את הסכסוך שבין קבוצת כהן לבין אורן; ומכאן הערעורים ההדדיים שבהם אדון ואכריע להלן. אקדים ואומר כי אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ולאשר את פסק הדין קמא מטעמים שבחלקם יהיו שונים מאלו של בית משפט קמא.
5. אתחיל בקל ואסיים בכבד: השאלה שנסובה על דמי השכירות תידון ותוכרע תחילה בפרק שיהיה קצר יחסית; אחרי פרק זה, יבוא דיון מורכב יותר, ומן הסתם גם ארוך יותר, בשאלה שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי בעל דין – שבמקרה דנן היה אורגן של תאגיד אשר נטל חלק בהתדיינות משפטית (גב' כהן) – והנזק שהתנהלות פסולה זו גרמה לבעל דין שכנגד (אורן). דיון כאמור יתקיים אחרי שאציג את העובדות הדרושות לעניינינו, ואליהן אגש כעת.
עיקרי העובדות
6. הסכסוך הממוני שבין קבוצת כהן לאורן מעסיק את בתי המשפט מזה כשלושים שנה. במרכזו עומד סכום כסף נכבד שהלווה אורן לקבוצת כהן במסגרתו של מיזם עסקי הקשור לנכס מקרקעין: מרכז מסחרי אשר נמצא בעיר הרצליה. המיזם נוהל על ידי קבוצת כהן אשר נזקקה לכסף כדי לקדמו. לאורן היה כסף פנוי והלה השקיעוֹ במיזם של קבוצת כהן כנגד התחייבותה להחזר ולתשואה. כדי להבטיח לאורן את החזר כספו בתוספת התשואה המוסכמת, שיעבדה קבוצת כהן לטובתו של אורן את זכויותיה במקרקעי המיזם, לרבות חנות אשר נוהלה על ידי חברות בשליטתה החלקית והמלאה של גב' כהן (להלן: החנות). לימים, נקלעה קבוצת כהן לקשיים פיננסיים אשר הביאו לקריסת המיזם ולפתיחה של הליכי מימוש השעבוד על ידי אורן. קבוצת כהן הגיבה להליכים אלו במלחמה משפטית אשר נוהלה במתכונת של התשה והייתה ארוכת שנים. מלחמה זו כללה הגשת בקשות, התנגדויות, תביעות, תביעות שכנגד, וערעורים – הליכים אשר תועדו על גבי מאות עמודים, כילו את זמנם של שופטים ופרנסו את עורכי הדין. במסגרת הליכים אלו, העלתה קבוצת כהן טענות סרק רבות, אשר נדחו, זו אחר זו, על ידי בתי המשפט. במספר מקרים אשר צוינו בפסק הדין קמא (בעמודים 19-16), בתי המשפט ביקרו את התנהלותן של קבוצת כהן וגב' כהן במלים קשות (ראו, למשל, פסקה 16 להחלטתו של השופט ח' ברנר בפר"ק 1087-09 [פורסם בנבו] (22.3.2017)), אולם הדבר לא הועיל ומלחמת ההתשה נמשכה. מלחמה זו הסתיימה לבסוף בניצחונו של אורן, אך ניצחון זה העמידוֹ מול חברות שהתרוקנו, או שכמעט התרוקנו, מנכסיהן (ראו פסקאות 5-3 לפסק הדין קמא).
בנסיבות אלו, אורן – המנצח – יוכל לבוא על תיקונו רק אם יעלה בידו להיפרע מהאנשים אשר עמדו מאחורי החברות, או חלקן. בראש רשימתם של אנשים אלו, המזוהים, ללא יוצא מן הכלל, עם קבוצת כהן, עומדת גב' כהן.
7. דומני שלא אטעה אם אתאר את פועלה של גב' כהן במסגרת מלחמת ההתשה המשפטית, שכאמור נוהלה נגד אורן, כשוות ערך לפועלו של קצין אג"ם, אם לא של אלוף הפיקוד. גב' כהן והחברות שבשליטתה עשו כל שלאל ידן כדי להכשיל את מימוש החנות המשועבדת לטובת אורן; וכך היא גם העידה על עצמה בריש גלי בעמדה בפני בית משפט קמא. כחלק מקבוצת כהן, גב' כהן גם היתה גורם משמעותי, אם לא דומיננטי, בהליכי סרק אשר נועדו לסכל או לדחות את מימושו של החוב הכולל שקבוצת כהן חבה לאורן. מדובר במעשים שנמשכו שנים רבות ואשר כללו – נוסף להתעלמותה הבוטה של קבוצת כהן מחובתה הברורה להחזיר לאורן את כספו – אי-קיום הוראות שניתנו על ידי בתי המשפט.
8. מעללים אלו, שגב' כהן עמדה במרכזם, נעשו בחלקם הגדול על רקע של הסכם מיום 3.12.1996, אשר נכרת בין אורן לקבוצת כהן. בהתאם למוסכם בין אורן לקבוצת כהן, הסכם זה (להלן: הסכם הבוררות או ההסכם) קיבל תוקף של פסק בורר שאושר על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתאריך 1.9.1997 בגדרי ה"פ 947/97 (השופטת ע' סולומון צ'רניאק). הסכם הבוררות היווה קו פרשת המים בהסדרת החוב שקבוצת כהן חבה לאורן: הוא הגדיר מחדש את שיעור החוב; קבע את הריבית שתיווסף לקרן החוב הבלתי מסולקת; והסדיר את דרכי הפירעון של החוב על ידי מימוש הנכסים ששועבדו לטובתו של אורן (סעיפים 7-2 להסכם). במסגרת זו, פירט ההסכם וקבע כי השעבודים אשר נרשמו לטובת אורן על נכסי המיזם, כולל החנות, ימומשו באופן שיבטיח לאורן 25% מתמורתם (סעיפים 4 ו-5.2.1 להסכם). לבסוף קבע ההסכם כי הפרתו "על ידי צד באופן שתכשיל את ביצוע ההסכם תזכה את הצד הנפגע בפיצויים מוסכמים קבועים מראש בסכום של 125,000 דולר ארה"ב" – סכום שנקבע "בעיקר בהתחשב בעובדה כי סכום החוב איננו כולל את כל הסכומים להם אורן זכאי והוא ויתר עליהם כפוף לביצוע הסכם זה" (סעיף 9 להסכם). החברות שבשליטת גב' כהן הצהירו מצדן – בגוף ההסכם, שגם הן חתומות עליו – כי הן מסכימות לביצועו ולמימוש השעבודים על הנכסים, כולל החנות. ביחס להסכמה זו, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בגדרו של ת"א 57401-01-13 [פורסם בנבו] (השופטת ד' אבניאלי) (28.11.2016) אשר קבע כי "הסכם הבוררות כולל התחייבות מפורשת בחתימתן של [החברות שבשליטת גב' כהן – א.ש.] כי הן מסכימות לכך שהחנות תשמש להבטחת החוב לאורן, ביחד עם נכסים אחרים. משכך, ההסכמות נושא הסכם הבוררות מחייבות את [החברות – א.ש.]" (שם, בפסקה 10). קביעה זו היא בגדר פלוגתא פסוקה שאין עליה עוררין במסגרת היחסים המשפטיים שבין החברות הללו, וגב' כהן עצמה, לבין אורן (ראו נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 522-520 (1991)).
9. בעקבות אישורו של ההסכם כבעל תוקף של פסק בורר מחייב על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, רוב המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים באו על פתרונן. החובות שתשלומם הובטח לאורן וכן זכותו להיפרע מהנכסים המשועבדים, כולל החנות, בשיעור של 25%, קיבלו תוקף של פסק דין (ראו: סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; אורי גורן בוררות 237-235 (2018)).
10. מעלליה של גב' כהן אשר סיכלו את החזרת החובות לאורן על ידי קבוצת כהן וטרפדו את מימוש הנכסים, לרבות החנות, הגיעו אפוא לכדי הפרה בוטה של פסק דין מחייב אשר ניתן על ידי בית משפט. התנהלות כאמור מהווה דוגמא קיצונית לשימוש לרעה בהליכי משפט, ועל כך עוד ידובר בהמשך. בנקודה זו, אציין רק כי החנות – שדמי מכירתה אמורים היו לשמש לכיסוי חובה של קבוצת כהן לאורן – פונתה רק בשנת 2017, אחרי הליכים של כינוס נכסים אשר כללו התדיינות ממושכת בפני בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (פסקה 5 לפסק הדין קמא) והתדיינות נוספת, קצרה יחסית, בבית משפט זה (פסקה 39ד לפסק הדין קמא). עוד אציין, כי מימוש החנות במסגרת הליכי הכינוס נעשה באמצעות מכירתה לאורן, ביום 12.1.2014, בדרך של קיזוז חלקי של חובות.
פסק הדין קמא
11. ההליך קמא נפתח עם הגשת כתב-תביעתו של אורן נגד קבוצת כהן, נגד גב' כהן והחברות שבשליטתה, וכן נגד נתבע נוסף, שבינתיים יצא מן התמונה בהסכמת יתר בעלי הדין. בכתב תביעה זה, דרש אורן כי הנתבעים ישלמו לו את אשר מגיע לו, לרבות פיצויים מוסכמים, לפי הסכם הבוררות. כמו כן ביקש אורן להטיל על גב' כהן אחריות אישית בגין כל החובות שתבע ולחייבה בפיצויים המוסכמים. בנוסף לכך, דרש אורן לקבל לידיו את דמי השכירות אשר שולמו, או אמורים להיות משולמים, לחברות שבשליטת גב' כהן בעד השכרת החנות בזמנים שזו היתה משועבדת לטובתו.
12. לאחר הוכחות, נתן בית משפט קמא את פסק דינו. בפסק דין זה, קיבל בית המשפט את תביעתו הכספית של אורן נגד גב' כהן במלואה. לצד זאת, דחה בית המשפט את דרישתו של אורן לקבלת דמי השכירות בגין התקופה שלפני יום 18.4.2013, אשר קדמה למימוש החנות במסגרת הליכי הכינוס. בית המשפט קבע כי אורן זכאי לקבל את דמי השכירות אשר שולמו בעד השכרת החנות בתקופת הכינוס בלבד: 18.4.2013 – 11.1.2014, עד למכירתה לאורן ביום 12.1.2014. קביעה זו נסמכה, בין השאר, על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתנה במסגרתו של תיק פר"ק 1087-09 [פורסם בנבו] על ידי השופטת ד' קרת-מאיר. בית משפט קמא ביסס את עיקר פסק-דינו על הסכם הבוררות ועל מסמכים נוספים, אשר כללו פסקי דין והחלטות שניתנו בהליכים קודמים בין בעלי הדין.
13. כמו כן קבע בית משפט קמא בפסק דינו כי הצדדים יעשו התחשבנות וקיזוזי כספים לאור קביעותיו ויגישו פסיקתא לחתימתו; וכך נעשה. לפי הפסיקתא שאושרה ונתחמה על ידי בית המשפט ביום 19.12.2019 (להלן: הפסיקתא), גב' כהן חויבה לשלם לחברת אלכסנדר אורן בע"מ את הסכומים הבאים:
(1) בגין החוב הפסוק – סך של 3,313,838.02 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי דין החל מיום 27.11.2019 ועד לתשלום בפועל. יצויין, כי סכום זה חופף את סכום הפסיקתא הקודמת שאושרה ונחתמה בגדרי ההליך קמא (על ידי השופטת ל' ביבי) ביחס לחובה של חברת יאן ריהוט ישיר בע"מ (בשמה הקודם: י.כ. בינוי בע"מ) – אשר מצויה בשליטתה של גב' כהן – וביחס לחובו של מר יעקב כהן (בן זוגה לשעבר של גב' כהן) לאלכסנדר אורן בע"מ (3,162,671.16 ₪, נכון ליום 3.5.2018; להלן: הפסיקתא הקודמת).
(2) בגין הפיצויים המוסכמים – סך של 1,208,621.81 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי דין החל מיום 27.11.2019 ועד לתשלום בפועל. יצויין, כי סכום זה חופף את סכום הפסיקתא הקודמת (1,153,488.29 ₪, נכון ליום 3.5.2018).
(3) בגין דמי השכירות של החנות בתקופה שתחילתה 18.4.2013 וסופה 11.1.2014 – סך של 139,751.89 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי דין החל מיום 27.11.2019 ועד לתשלום בפועל (חיוב זה הוטל על גב' כהן ועל נתבעים נוספים ביחד ולחוד).
(4) סכומים כאמור יוקטנו בסך של 217,718 ₪ אחרי שזה ישולם לחברת אלכסנדר אורן בע"מ על ידי הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בהתאם לפסיקתא נפרדת שאושרה ונחתמה על ידי בית משפט קמא ביום 3.12.2019.
כמו כן חויבו גב' כהן ונתבעים נוספים, ביחד ולחוד, לשלם לחברת אלכסנדר אורן בע"מ הוצאות משפט בסך כולל של 65,000 ₪ – וזאת תוך 30 ימים מיום 26.11.2019. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית על פי דין החל מיום 26.11.2019.
14. גב' כהן, מצד אחד, ואורן, מהצד השני, ערערו על פסק דין זה. ערעוריהם נסמכים על האמור בהסכם הבוררות ובמסמכים נוספים, תוך שהצדדים חוזרים על הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא – זו בכֹה וזה בכֹה.
בטענות אלה אדון ואכריע כעת.
טענות הצדדים
15. לטענת אורן בערעורו, בית משפט קמא שגה בסרבו לפסוק לזכותו את מלוא דמי השכירות שתבע. לדבריו, דמי השכירות מהחנות שועבדו לטובתו באיגרת חוב שניתנה לו בשנת 1992 במסגרת הניסיון להסדיר את החוב שקבוצת כהן חבה לו. אורן הפנה אותנו גם לאינדיקציות נוספות, המתועדות במסמכים, מהן ניתן, לדבריו, ללמוד על כך שהינו זכאי למלוא דמי השכירות ולא רק לדמי השכירות ששולמו בתקופת הכינוס כמצויין לעיל.
מנגד, גב' כהן טוענת כי הסכם הבוררות, שכאמור נחתם ביום 3.12.1996, הסדיר את כל חובות העבר בקבעו, בין היתר, כי "כל תביעות אורן נגד יעקב כהן שעילתן עד ליום חתימת הסכם זה נדחות בזה ללא צו להוצאות" וכי "אורן מצהירים כי אין להם ולא יהיו להן [כך במקור – א.ש.] במישרין ו/או בעקיפין כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות מכל סוג שהוא בכל עניין שהוא נגד כהן [לרבות חברות כהן החתומות על ההסכם – א.ש.] שעילתו עד ליום חתימת הסכם זה" (סעיף 1 להסכם הבוררות).
16. לטענת גב' כהן בערעורה, בית משפט קמא שגה בהחליטו להטיל עליה אחריות אישית לכל החובות שקבוצת כהן חבה לאורן, וכי לכל היותר, ניתן היה לחייבה אך ורק בחובות שקשורות לחנות ולמימושה – זאת, מאחר שהחברות שבשליטתה החזיקו בחנות ותו לא, והסעד של הרמת מסך שבית המשפט ראה להעניק לאורן אינו יכול להתפרש מעבר לכך מבחינת היקפו. עוד טוענת גב' כהן, כי בפסק הדין קמא נפלה טעות קולמוס שעיוותה את חישוב החוב הכולל.
17. מנגד, אורן סומך את ידו על פסק הדין קמא ועל נימוקיו בכל הקשור לאחריותה של גב' כהן, תוך שהוא מדגיש את חלקה בשימוש לרעה בהליכי משפט אשר פגע בזכותו לקבלת הכספים המגיעים לו. בכל הקשור לחישובים אשר נעשו כדי לקבוע את הסכום שעל גב' כהן לשלם לו, מפנה אורן לפסיקתא ולפסיקתא הקודמת. לטענתו, פסיקתות אלה אושרו ונחתמו כדת וכדין על ידי בית משפט קמא ולא נפלה בהן שום טעות.