16. אכן לא על כל מתדיין חלה חובת זהירות מושגית כלפי יריבו. חובת זהירות של בעל דין כלפי בעל דין אחר אגב נקיטת הליכים משפטיים הוכרה כאמור בפסיקה, אם כי לא הוצבו לה גדרים וגבולות ברורים (ראו: ש' גנוסר "מיטרד ליריב – נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב 221, 553 (התש"ל-התשל"א); ברעם, הליכי סרק אזרחיים). מכל מקום קיומה של חובת זהירות והיקפה נלמדת ממקרה למקרה ומשתנה בהתאם לנסיבות העניין הקונקרטי (ראו למשל: ע"א 2599/13 עו"ד משה הרמן נ' עלדור, [פורסם בנבו] פסקה 32 (3.9.2015)). כפי שציין חברי, בנקיטת הליך שהוא "פעולה משפטית" כמשמעה בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חלה חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ויש גם בהוראה זו כדי להשפיע על היקפה של חובת הזהירות המושגית שיש להטיל על נוקט הליכים כלפי הצד שכנגד (ראו גם: עניין סחר ושירותי ים, עמ' 658-657).
17. מכל מקום, בענייננו, לא הייתה כל מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית או קונקרטית, והצדדים לא העלו כל טענות בעניין זה. תמים דעים אני גם עם קביעת בית המשפט המחוזי כי במקרה זה לא מתעורר הצורך להכריע בדבר גבולותיה המדויקים של האחריות הנזיקית, נוכח התנהלות כהן אשר ניתן לאפיינה כהתנהלות קיצונית וחריגה. לא למותר לציין כי כאשר ניתן בנקל לצפות נזק, הרי שקיימת גם חובת זהירות מושגית, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את החובה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). די לטעמי בכך שבנסיבות העניין, ניתן היה לצפות כי פעולות מהסוג שננקטו יגרמו לנזק. כמו כן, מקרה זה אינו מעורר שאלה ביחס להתקיימותה של חובת זהירות קונקרטית. שכן לא רק שכהן יכלה לצפות באופן סביר כי יגרם נזק לאורן, ולא רק שהיא צפתה נזק זה בפועל, אלא גם שמההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי עולה כי היא יחלה והתכוונה להתקיימות נזק זה (מתוך חקירתה הנגדית: "אנחנו עשינו הכל בשביל להכשיל את ההחלטה" (עמ' 106 שורה 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי)). כך כהן גם הדגישה בערעורה כי אינה חולקת על פסיקת בית המשפט המחוזי כי "כאורגן של החברה הקבלנית, ניסתה לסכל את מכירתה של חנות הרהיטים" (פסקה ב4 לערעור). גם מבחינת מדיניות שיפוטית, צריך לומר שמדובר בסוג המקרים אשר אין כל מקום לסייג לגביו את תחולת דיני הנזיקין, ובכלל זה התכלית ההרתעתית שבהם.
18. נזכיר בקצרה על קצה המזלג את נסיבות המקרה. פסק הבוררות אשר קיבל תוקף של פסק דין בשנת 1997 (1.9.1997), אשר הגדיר חובות פסוקים להם זכאים אורן ונכסים מהם ימומשו זכויותיהם סוכל על ידי כהן במשך שנים רבות. אורן עתרו למינוי כונס נכסים לצורך מימוש נכסיהם, ובקשתם התקבלה (פר"ק 1087/09) [פורסם בנבו] . אולם חרף פסיקת הערכאות השונות כי על קבוצת כהן לפעול לביצוע פסק הבוררות ומימוש הנכסים ללא הפרעה, זו מנעה במשך שנים את מימוש זכויות אורן ולמעשה הצליחו באופן חלקי ביותר לממש חלק מזכויותיהם. ובמילותיו של בית המשפט המחוזי (פר"ק 1087-09 [פורסם בנבו] בהחלטה מיום 22.3.2017):