בהינתן האמור, נקבע כי יש לקבל את התחשיב שערך המשיב בכל הנוגע לשנות המס 2011-2007, וכן לשנת המס 2012 בהתאם להסכמת הצדדים. לצד זאת, בית המשפט קמא עמד על כך שנפלו מספר שגיאות בתחשיב המשיב, אך לאור אמירתו של המשיב כי הוא אינו מתנגד לתיקונן, וככל שהמערער יציג בפני המשיב נתונים מתאימים, נקבע כי המשיב יתקן את התחשיב בהתאם.
18. בצד האמור, בית המשפט קמא קיבל את טענתו של המערער לפיה מועד חזרתו לארץ אירע ביולי 2007 ולא בינואר 2007, כטענת פקיד השומה. זאת, בהסתמך על דיווחיו של המערער לפקיד השומה, בנסיבות האישיות של המערער בשעתו, במכתב מטעם החברה שהציג המערער, ובשל טיבו ומהותו של תהליך העתקת מגורים לארץ אחרת, אשר נעשה בהדרגתיות ולאורך פרק זמן שאיננו קצר.
19. לבסוף, נדחתה טענתו של המערער להסתמכות על הטבת המס, הן משום שהמערער לא הביא כל ביסוס לטענתו כי הטבת המס היוותה שיקול מרכזי בהחלטתו להעתיק את מגוריו לארץ, והן משום שהמערער שב לארץ עוד בטרם חוקק תיקון 168 ועל אף שהונחו הכוונות לחוקקו, החקיקה טרם הבשילה וכלל לא הייתה ודאית, והמערער לא הציג כל מסמך או גורם עליו הסתמך לכאורה. מכל מקום, נקבע כי הסתמכות על התיקון לחוק, כשלעצמה, אין בה כדי להוביל למתן הטבת המס והמערער נדרש לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 14(א) לפקודה.
טענות המערער
20. במסגרת הערעור, מבקש המערער כי נבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ונורה כי כלל הכנסותיו של המערער בשנות המס הרלוונטיות פטורות מתשלום מס הכנסה, ולחלופין שנקבע כי המערער יישא בתשלום מס על פי השומה העצמית שערך. בטיעוניו, מתמקד המערער בהתקיימות חלופת מקום הנכס המניב, ואיננו מערער על קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס להתקיימות החלופה השנייה – מקום הפקת ההכנסה.
21. תחילה, מבקש המערער להוסיף בגדר הערעור טיעון משפטי נוסף, שלא הועלה לפני בית המשפט קמא, המבוסס לשיטתו על התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין. לטענת המערער, יש לראות בחברה כ"נכס" על פי פרשנות סעיף 14(א) לפקודה. מכאן, על פי חלופת מקום הנכס המניב, הואיל והכנסתו שולמה על ידי החברה, שפעילותה ובסיסה באנגליה, ואשר העסיקה אותו גם לפני שובו לישראל, יש לראות בהכנסה ככזו אשר נובעת מנכס בחו"ל, אשר למערער יש זיקה ממשית אליו, אפילו אם העבודה בוצעה בישראל – ועל כן פטורה ממס.
22. לאחר מכן, טוען המערער לשגיאות שנפלו בפסק הדין של בית המשפט קמא: ראשית, גורס המערער כי בית המשפט קמא שגה שעה שקבע כי חוזי ההעסקה שלו עם החברה אינם בגדר "נכס" לפי סעיף 14(א) לפקודה. לשיטת המערער, המונח "נכס" כולל בתוכו גם הסכמי עבודה. מסקנה זו עולה, לדידו, הן מפרשנות לשונית של המונח, הן מפסיקות בית משפט זה הרואות בהסכמי עבודה כ"נכס", הן מתכליתו של תיקון 168 וסעיף 14(א) לפקודה בפרט, והן לפי גישתו של בית המשפט קמא על פיה יש לפרש את סעיף 14(א) לפקודה באופן רחב. המערער מוסיף ומדגיש כי אי הכרה בהסכמי עבודה כ"נכס" מחטיאה את התכליות שביקש המחוקק לקדם, פוגעת בוודאות הנישומים ואף יוצרת בקיעים רבים שידרשו מהמחוקק השלמות מרובות.