30. לבסוף, פקיד השומה מעלה גם את הטענות הבאות: כי אין לאפשר למערער לסטות מדיווחיו בזמן אמת בעת עריכת השומה העצמית, ולפיכך יש לדחות את טענתו כי כלל הכנסותיו אינן חייבות במס; כי אין לקבל את התחשיב של המערער בשומה העצמית שערך משום שהוא בעצמו שלל תחשיב זה במסגרת ההליך קמא; כי יש לדחות את טענת המערער לפיה צווי השומה מבוססים על עדות שאינה רלוונטית, ואילו רצה המערער להפריך את אמירותיה של חשבת החברה הישראלית היה עליו לזמנה לעדות לפני בית המשפט; וכי יש לדחות את טענות המערער בדבר פגמים דיוניים שנפלו לכאורה בהכרעת בית המשפט קמא.
תגובת המערער לטענות פקיד השומה
31. המערער שב ומדגיש כי בית המשפט קמא התעלם מחלופת מקום הנכס המניב, העומדת בפני עצמה, ועל פיה יש לראות בהכנסות המערער כקשורות לאותם נכסים בחו״ל, כך שאין לפצל את השכר למרכיבים, והכנסותיו יהיו פטורות ממס במלואן. יתרה מכך, טוען המערער כי הטלת חובה על הנישום להוכיח את פיצול ההכנסות בין היקף ההכנסות המיוחסות לעבודה בישראל לעומת הכנסות המיוחסות לנכס המצוי בחו״ל היא משימה קשה מאד עד בלתי אפשרית, ופוגעת בוודאות ובפשטות הנדרשת מחקיקת המס.
32. כן טוען המערער כי מקור ההכנסות מעבודה הוא הסכם העבודה, ולא ההון האנושי כטענת פקיד השומה, ואין מחלוקת כי נכס זה – הסכם העבודה – נמצא בחו״ל. עוד מדגיש המערער כי הסכם העבודה הוא ״נכס״ לצורך סעיף 14(א) לפקודה, הן משום שהמונח ״נכס״ הוגדר בפסיקה בצורה רחבה, הן לאור הפרשנות הרחבה שיש ליתן בהקשר של סעיף 14(א) לפקודה כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, והן משום שקבלת עמדת פקיד השומה תביא להפליה פסולה בין נישומים כך שרק בעלי הנכסים והחברות בחו״ל יהיו זכאים לפטור בעוד האנשים העובדים לא. כן מדגיש המערער כי בניגוד לטענת פקיד השומה, הסכם העבודה יוצר זכויות כלפי המעסיק ולא רק משקף אותן.
33. כמו כן, דוחה המערער את יתר טענות פקיד השומה, ובכלל זאת הטענה כי אין להכיר בחברה הזרה כ״נכס״ לצורך סעיף 14(א) לפקודה; המרכזיות שנתן פקיד השומה לחלופת מקום הפקת ההכנסה לצורך קבלת הטבת המס; ומתן הפרשנות המצמצמת לתחולתה של חלופת מקום הנכס המניב. בשולי הדברים, מציין המערער כי דיווחיו במסגרת השומה העצמית אינם סותרים את קיומה של חלופת מקום הנכס המניב, וממילא נסיבות העניין מצדיקות להתיר לו לסטות מהשומה העצמית שערך משום שמדובר בתיקון חוק חדש יחסית שלא נדון בפסיקה בעבר.