27. פקיד השומה טוען כי אין לקבל את ניסיונו של המערער להציג את מקור הכנסתו בנכס מחוץ לישראל שעה שהלה כלל לא הוכיח קיומו של נכס כלשהו מחוץ לישראל אשר משמש כמקור להכנסתו. אשר לטענות המערער כי חוזי ההעסקה והשיטות שטען לפיתוחן הם בגדר "נכס", טוען פקיד השומה כי אלה נדחו על ידי בית המשפט קמא משום שלא הוכחו על ידי המערער, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. בהקשר זה, מדגיש פקיד השומה כי הפרשנות המרחיבה שנתן בית המשפט קמא למונח "נכס" איננה נקייה מספקות, ובפרט טוען כי בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, לשיטתו עובד שבמסגרת עבודתו הרגילה מפתח עבור מעסיקו נכסים כלשהם, הרי שמדובר בנכסים המהווים את קניינו של המעסיק (ולא של העובד) וההכנסה שמשולמת לעובד כגמול לעבודתו היא הכנסת עבודה לכל דבר ועניין.
ביחס לטענה כי יש להכיר בחברה הזרה כ״נכס״, טוען פקיד השומה כי טענה זו לא נטענה בהליך קמא ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, פקיד השומה גורס כי טענה זו מרוקנת מתוכן את החלופה בדבר מקום הפקת ההכנסה.
28. זאת ועוד, פקיד השומה טוען כי פרשנות המערער למונח ״נכס״ אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד עליהם מבוססת פקודת מס הכנסה, ובפרט תורת המקור, ובכך גם מפרה את ההרמוניה החקיקתית. בניסיון המערער להיכנס בשערי הפטור שבסעיף 14(א) לפקודה, מציע הלה פרשנות אשר הופכת את תורת המקור על פיה תוך כדי המצאת נכסים שאינם מקור הכנסה ובהתבסס על קשר ערטילאי בין נכס המקור הנטען לבין ההכנסה. כך, נטען, כי חוזה העבודה כשלעצמו איננו מהווה נכס, אלא לכל היותר הוא יכול לעגן בתוכו זכויות בנכס. בענייננו, חוזי ההעסקה של המערער אינם מהווים נכס כשלעצמם ואף לא הוכח כי הם מעגנים זכויות נכסיות כלשהן. באופן דומה, נטען כי אין לראות בחברה או בנכסים שנטען שפותחו כ"נכס מקור", אלא הונו האנושי של המערער, באמצעותו הוא הפיק את הכנסותיו, הוא "המקור", ונכס זה לעולם יימצא במקום ביצוע העבודה.
29. לא זו אף זו, פקיד השומה גורס כי פרשנות המערער אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 14(א) לפקודה, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית שלו. פקיד השומה טוען כי פרשנות המערער מרוקנת מתוכן את חלופת מקום הפקת ההכנסה, בכך שהיא מאפשרת לעקוף חלופה זו באמצעות המצאת ״נכס״ שמקורו בחו״ל, ואשר יש לו זיקה כזו או אחרת לישראל. לדברי פקיד השומה, כאשר מדובר בהכנסת עבודה, חלופת מקום הפקת ההכנסה היא החלופה הרלוונטית. לעומת זאת, חלופת מקום הנכס המניב היא שריד של נוסחו הקודם של סעיף 14 לפקודה, והיא חלה רק על הכנסות פסיביות (ולא הכנסות מעבודה או משלח יד), ולחלופין על סוגי הכנסות שלא קיים לגביהן כלל לקביעת מקום הפקתן בסעיף 4א לפקודה. בנוסף, לשיטת פקיד השומה הטבת המס נועדה לחול במקרים בהם ההכנסה חייבת במס במדינה האחרת שבה הופקה, ובכך למנוע הכבדה של נטל המס שיוטל על הנישום בישראל בשל הזיקה הפרסונלית. לעומת זאת, בענייננו, המערער אינו חייב במס בגין הכנסתו באנגליה או בכל מדינה אחרת, ומכאן אנו למדים כי ישראל היא גם מדינת המקור וגם מדינת התושבות.