36. עיון בפסיקה הישראלית מלמד על התייחסותו של בית המשפט למחלוקות שהובאו לפתחה בנושא זה ומעיד גם הוא על מגמה זהירה המתקדמת בצעדים קטנים ומדודים, שבהכרה בסחר שבמטבעות הקריפטוגרפים, תוך רצון לתת מענה לפער שבין הטכנולוגיה לרגולציה.
(לעניין זה ראה: בהפ (ת"א) 1992-06-15 ביטס אוף גולד בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, שם נקבע כי החלטתו של בנק לאומי שלא להסכים לנהל חשבון, בו מתבצעת פעילות הקשורה למסחר בביטקוין הנה החלטה המצויה במתחם הסבירות:
"יתכן כי, בעתיד קרוב או רחוק, הבנקים ובכללם המשיב, ישחרו לפתחם של העוסקים במסחר בביטקוין, ובכללם המבקשת, כדי שאלה ינהלו את עסקיהם אצלם. כל שקבעתי הוא, שבמצב הדברים הנתון, שבו הרגולטור – בנק ישראל והמפקח על הבנקים, וגם הרשויות "הנושקות" (רשות המיסים, רשות ניירות ערך והרשות לאיסור הלבנת הון) מצביעים על הסכנות הכרוכות בעיסוק בביטקוין, אך מתקשים להגיע לכלל הכרעה בצעדים שיש לנקוט כדי למנוע סיכון זה וכדי לקבוע את כללי המותר והאסור, וכאשר הבנק המשיב מודה כי אין לו את הידע ואת הכלים "לנהל" את הסיכון האמור, אזי החלטת המשיב לאסור בחשבון המתנהל אצלו כל פעילות הקשורה למסחר בביטקוין, מצויה במתחם הסבירות."
וכן ראה, ת"א 14643-04-18 ישראמיינרס נגד בנק איגוד הרצליה, וע"מ 11503-05-16 קופל נגד פקיד שומה רחובות.)
37. מהכתוב לעיל, עולה כי על מנת לקבוע את מידת הפגיעה בערך המוגן, במקרה ייחודי זה, יש להידרש לשאלה - האם האנונימיות שבביצוע העסקה במטבעות קריפטוגרפים והעדר הפיקוח על מטבעות אלו, יחד עם הבנת הצדדים בדבר הסיכון הרב הכרוך בתנאי העסקה, יש בהם כדי להשפיע על מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן, מבלי לחלוק על עצם הצורך להגן על מי שנלקח כספו במרמה.
38. תשומת הלב הופנתה לשאלה זו בשל ההשוואה שביקשה המאשימה לעשות בין הענישה הנוהגת במקרים בהם נעברו העבירות תוך שימוש בכרטיסי חיוב (ראה הפסיקה אליה הפנתה המדינה), שהינן עסקאות המגובות ברגולציה, המקנות יציבות לציבור ומוגנות באמצעות פוליסת ביטוח, ובין עסקאות במטבע קריפטוגרפי, המבוססות על האנונימיות של הצדדים לעסקה ובהעדר פיקוח או ביטחון ביטוחי.
39. כאמור, מידת השוני מחדדת את הסיכון הקיים בעסקה זו (כפי שצוין באזהרת הרשויות שבת/1) ומעלה תמיהה באשר לאופן בו פעלו המתלוננים, מבלי שנקטו באמצעי זהירות כגון: בדיקת זהות האדם עמו הם מבצעים העסקה ו/ או בדיקת קבלת הכסף בחשבונם בטרם העבירו המטבעות הקריפטוגרפים אל "ארנק" הנאשמים.
בעניין זה, טענו ב"כ הנאשמים כי יש בסיכון כאמור כדי להשפיע על מידת הפגיעה בערך המוגן.
מנגד, טענה המדינה כי יש לתת משקל בכורה לשיקולים כגון: האינטרס הציבורי ועתיד המסחר הכלכלי הקשור בתחום זה.