8. במבט רחב יותר חשוב לזכור כי לצד החשיבות הנודעת לכך שיישמעו כל הקולות, חשובה אף הגנה על היכולת לקבל החלטות. כללי המשפט הציבורי מבטאים איזון מתמיד בין שני קטבים אלה. העמדה הפרשנית שהוצגה בעתירה הולכת מעבר לגישה של ייצוג למי שאינו מחזיק בדעת הרוב, אל עבר הקוטב האחר של "וטו" מצד מי שמחזיק בדעה שונה. זכות וטו כזו לא קבועה במקרה זה בדין, ולא ניתן ליצור אותה יש מאין. במאמר מוסגר ייאמר כי הדברים מקבלים משנה חיזוק כאשר הטעם שניתן לדרישה שלא לכנס את הוועדה הוא התנגדות להחלטות שצפויות להתקבל לפי הערכתם של חברים מסוימים. זאת, להבדיל ממצב שבו קיימת טענה למניעה חוקית לקבלת החלטות כלשהן, שהיא הדוגמה שהובאה בעתירה מבג"ץ 9843/08 פורום משפטי למען ארץ-ישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים (8.1.2009). באותו מקרה היועץ המשפטי לממשלה עצמו סבר שקיימת מניעה משפטית להתכנסות הוועדה, ומכאן שאי-כינוסה לא היה תולדה של "התחשבות" בעמדת שלושה מחבריה בלבד.
9. העתירה חוזרת ומפנה לאמירות עקרוניות שהובעו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס לכך שראוי כי קולו של המיעוט יישמע. אולם, חסרה התייחסות לכך שבצד ההכרה בחשיבות הנודעת לערך זה, לא כל מקרה מתאים לאכיפה משפטית. כך למשל, בפסק הדין שניתן בבג"ץ 4956/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל (20.8.2020) – גם כן בהתייחס לעבודת הוועדה לבחירת שופטים, אך בהיבט הנוגע לבחירתם של החברים בה מטעם הכנסת –נמנע בית משפט זה מאכיפה משפטית של העיקרון.
10. לבסוף, ולמעלה מן הצורך, אציין כי הדיון העקרוני והחשוב בייצוגו של המיעוט בגופים שלטוניים התמקד במצבים שבהם מתקיימות בחירות, ותוצאותיהן מלמדות על חלוקה ברורה בין "רוב" ו"מיעוט". לעומת זאת, הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים אינו מלמד על כך שחלק מחבריה מחזיקים בעמדת מיעוט קבועה. אי-הסכמה ביחס למועמדים מסוימים בישיבה נתונה אינה הופכת בשל כך בלבד את המחזיק בעמדה שלא צפויה להתקבל ל"מיעוט" מובנה שהמשפט מעניק לו הגנה מיוחדת. אין בדברים אלה כדי להפחית מן החשיבות שבהגנה על המיעוט וזכויותיו. הם רק נועדו להבהיר ולחדד את משמעותה.
ש ו פ ט ת
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים כי דין העתירה להידחות. כפי שהראה חברי, השופט ג'ורג' קרא, עסקינן בשאלה פרשנית שכבר הוכרעה, הלכה למעשה, בבג"ץ 8946/01 עו"ד עלי נ' שר המשפטים, פ"ד נו(2) 415, 426- 427 (2001), וכפי שלימדו חברי, השופט קרא, וחברתי, השופטת דפנה ברק-ארז, הכרעה זו מעוגנת היטב באבחנות היסוד המקובלות בתחום המשפט המנהלי.