צו ההרחבה
40. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לתחולת צו ההרחבה בענף המוסכים (להלן: צו ההרחבה). בירור תחולתו של צו ההרחבה, הינה שאלה שבעובדה, המשולבת בקביעה משפטית, והוכחתה רובצת לפתחו של העובד.
41. במקרה הנדון, סעיף ההגדרות בצו ההרחבה מגדיר מוסך כ"מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם". אין מחלוקת כי התובע הועסק כמכונאי רכב לצורך טיפול בכלי הרכב של הנתבעת, ואף אין מחלוקת כי בבעלות הנתבעת מוסך המטפל ברכביה. אכן הנתבעת עוסקת במתן שירותי הסעות, ולא רק במכונאות רכב. ככלל צו ההרחבה יחול בהתאמה לעיסוקו המרכזי של המעסיק. אולם, הנתבעים טענו כי התובע עבד במוסך אשר לא נתן שירותים ללקוחות חיצוניים בנוסף לטיפול ברכבי הנתבעת, ונדרש היה בנסיבות אלו מהנתבעים להציג את מלוא הנתונים המלמדים על עיקר עיסוק הנתבעת, אולם הם לא עשו כן. לתצהיר הנתבע צורפו דו"חות רווח והפסד לשנים הרלוונטיות, אשר מסווגים את ההכנסות לשני מקורות: "הכנסות מהובלת נוסעים ואחרות", ו- "הכנסות משירותי מוסך". מעדותו של הנתבע לא ניתן היה ללמוד האם הכנסות משירותי מוסך הינן הכנסות מלקוחות חיצוניים או מכך שהמוסך מספק שירות לכלי הרכב של הנתבעת: "החברה עצמה היא חברת מטיילי צפת שנותנת שירותי אוטובוסים יש לה מוסך שנותן שירותי אוטובוסים לאוטובוסים של החברה. המיליון וחצי שיש שם המוסך עבד למטיילי צפת במיליון וחצי. המוסך לא עבד ללקוחות אולי 20%. המוסך זה אותו ח.פ המוסך נותן שירותים רק לחברה שלנו. גם למועצה לפעמים". דברים אלו מלמדים למעשה כי המוסך בו עבד התובע מהווה מפעל כלכלי בפני עצמו וחלק אינטגרלי מעיסוקה של הנתבעת. זאת ועוד, עדותו של הנתבע הותירה סימני שאלה כאשר מחד אישר כי 50% מסך ההכנסות של הנתבעים הם מהמוסך, אולם מאידך טען כי רק 20% מעיסוק הנתבעת הוא בתיקון רכבים. מעבר לכך נציין כי שעה שהמוסך עוסק לרוב לטענת הנתבעים בתיקון האוטובוסים של הנתבעת עצמה, לא הוצגו נתונים ברורים לגבי כמות כלי הרכב וכמות הנהגים המועסקים על ידה, וגם לא נתונים לגבי היקף שירותי ההסעות אל מול היקף שירותי המוסך, הרי שנתוני ההכנסות שהוצגו אינם מסייעים לתמוך בטענת הנתבעים כי שירותי המוסך אינם עיקר עיסוקם.
42. לאור האמור, אנו קובעים כי בנסיבות העניין צו ההרחבה חל בעניינו של התובע.
הסעדים המבוקשים
פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת
43. כאמור קבענו שבנסיבות העניין התובע פוטר מעבודתו ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי התובע עבד עבור הנתבעת 74 חודשים, ולעמדת התובע יש להעמיד את שכרו בערכי ברוטו על סך של 12,461 ₪. הנתבעים לא הציגו נתון חלופי להמרת שכרו של התובע מערכי נטו לערכי ברוטו. לפיכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 76,842 ₪ (74/12*12,461 ₪).
44. לא ניתן היה ללמוד במדויק מהמסמכים שהציגו הנתבעים מהו סכום הפיצויים שהצטבר לזכות התובע בקופות, שכן בטופס 161 נרשם כי בקופת כלל סך של 23,461 ₪, באישור חברת כלל מיום 22/8/17 נרשם כי סכום הפיצויים 23,012 ₪ ואילו מפירוט ההפקדות החודשיות של חברת כלל עולה כי סך ההפקדות לפיצויים הינן 24,468 ₪. זאת ועוד, בתלושים של השנים 2011 ו-2012 עולה כי בוצעו הפקדות לגמל ולפיצויים לקופה בשם ב.סהר. הנתבעים הציגו ריכוז הפרשות שבוצעו על ידי הנתבעת לקופת סהר, אולם לא הציגו אסמכתה המלמדת כי סכומים אלו הועברו בפועל לקופה, כאשר לטענת הנתבע בחקירה מדובר בקופה מרכזית לפיצויים. על כן, סכום פיצויי הפיטורים המגיע לתובע הינו כאמור בסעיף 43 לעיל, בניכוי כל סכום שהצטבר לזכותו בקופות על חשבון פיצויים, ככל שהקופה אכן רשומה על שמו, ובכפוף למסירת טופס 161 ומכתב לשחרור הקופות כנדרש.
45. לעניין הלנת פיצויי פיטורים, נוכח כך שאכן קיימת היתה מחלוקת כנה בין הצדדים לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצויי הלנה בגין אי תשלום פיצויי הפיטורים.
46. התובע זכאי גם לתמורת הודעה מוקדמת. התובע ציין בחקירה הנגדית כי החל לעבוד לאחר כ-15 ימים במקום עבודה אחר, והעמיד בסיכומיו רכיב זה על מחצית מגובה שכרו החודשי, ולכן הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך 6,231 ₪.
פדיון חופשה
47. הצדדים אינם חולקים על כך כי בהתאם לוותק ותקופת ההתיישנות, צבר התובע עד מועד סיום עבודתו 46 ימי חופשה. המחלוקת הינה האם בפועל ניצל התובע ימים אלו.
48. התובע טוען כי רכיב השכר 'חופשה' המופיע בתלושי השכר אינו משקף ניצול חופשה בפועל וכי היומנים שהציג הנתבע במהלך עדותו אינם אותנטיים, כיוון שלא נעשה בהם אף רישום למעט חופשותיו לכאורה, ואין התאמה בין ימי החופשה הנקובים בתלושי השכר לבין הימים הרשומים ביומנים והימים שציין הנתבע בתצהירו. מנגד, טוענים הנתבעים כי ימי החופשה הרשומים בתלושי השכר אותנטיים ואף מטיבים עם התובע, שכן התובע יצא לימי חופשה מעבר לאלו שצוינו בתלושי השכר ואלו לא נרשמו או קוזזו משכרו. עוד נטען כי אי הדיוקים ביומנים לטובת התובע מעידים על מהימנותם.
49. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע כי על המעסיק לנהל פנקס חופשה לכל עובד ושככלל נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים". בסעיף 1 לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז-1957, נקבע כי "בפנקס החופשה יירשמו, לגבי כל עובד הזכאי לחופשה שנתית או לפדיון חופשה פרטים אלה: (1) השם, שם האב ושם המשפחה; (2) מספר הזהות; (3) תאריך התחלת העבודה; (4) מועד החופשה שניתנה; (5) דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום; (6) תאריך בו חדל העובד לעבוד; (7) פדיון החופשה ששולם ותאריך התשלום". לאחר עיון ביומנים ובתלושי השכר ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי רכיב 'חופשה' בתלושי השכר אינו משקף דמי חופשה בגין ימים שנוצלו בפועל, ולכן אינו אותנטי, וזאת מהנימוקים הבאים:
50. מבדיקת תלושי השכר עולה אי-סדר בכל הנוגע לרישום תשלום דמי החופשה אל מול ניצול ימי החופשה בריכוז הנתונים. לדוגמה, בחודש 6/2011 נרשם תשלום בגין יום חופשה אחד, אולם בריכוז הנתונים לא נרשם כלל ניצול חופשה. גם בחודש העוקב, 7/2011, נרשם תשלום של שלושה ימי חופשה, אולם בריכוז לא נרשם ניצול ימי חופשה בפועל. מנגד, בחודש 7/2012 נרשם תשלום בגין יום חופשה אחד, ואילו בריכוז הנתונים נרשם ניצול של חמישה ימי חופשה.
51. זאת ועוד, לעיתים הרכיב שכונה בתלושים 'חופש' שולם גם כאשר התובע כלל לא ניצל ימי חופשה על פי היומנים. כך למשל בחודש 6/2014 על פי יומני העבודה בין התאריכים 4-6/6 שהה התובע בימי חופשת חג ואין כל תיעוד לימי חופשה רגילה, ואילו בתלוש נרשמו שני ימי חופשת חג ושני ימי חופשה רגילים; בחודש 3/2016 על פי יומני העבודה שהה התובע בין התאריכים 23-25/3 בשלושה ימי חופשה ואילו בתלוש נרשמו שני ימי חופשה; בחודש 10/2016 על פי יומני העבודה שהה התובע בחופשה בין התאריכים 18-20/10 ואילו בתלוש נרשם יום חופשת חג אחד ואף לא יום חופשה אחד. המסקנה המתבקשת היא שהתשלום שכונה בתלוש 'חופש' לא שולם בגין ימי חופשה בפועל.
52. עוד יודגש כי גם כאשר יצא התובע לימי חופשה על פי יומני העבודה לכאורה, בתלושי השכר לא צוינו ימי חופשה אלו, או שהופיעה תמורה חלקית בלבד עבורם. כך למשל, על פי יומני העבודה בחודש 10/2016 יצא התובע לשלושה ימי חופשה ואילו בתלושי השכר מופיע יום חופש חג אחד; כך גם בחודש 11/2016 על פי יומני העבודה יצא התובע לשני ימי חופשה בעוד בתלוש אין תיעוד לכך. נוסיף ונציין כי מעיון בתלושים וביומני העבודה עולה כי בחלק מהחודשים הופיעו בתלוש תחת רכיב 'חופש' ימי חופש, בעוד בחודשים אלו לא צורפו הדפים הרלוונטיים מיומני העבודה, כך שדפים אלו בבחינת אינם קיימים, כך בחודשים 5-8/2014 10/2014, 7-10/2015, 5-6/2016 וכדומה.
53. מעבר לכך, ימי החופשה שצוינו בתצהיר הנתבע אינם תואמים את ימי החופשה שנרשמו בתלוש. לדוגמה, בתלוש של חודש 5/2014 נרשם יום חופשה אחד ויום חג אחד, בעוד בתצהיר 2 ימי חופשה; בחודש 6/2014 נרשם בתלוש 2 ימי חופשה ויום חג אחד בעוד בתצהיר הנתבע נרשמו 10 ימי חופשה. כשנשאל הנתבע לעניין זה השיב: "לא ראית, תוריד אותם", ולא ידע להסביר את אופן התנהלותו או להציג תשובות מפורטות.
54. למעלה מכך, מתשובותיו של הנתבע בחקירה הנגדית עלה ספק ברור במהימנות ונכונות הרישום ביומנים: "הוא קיבל ימים מעל ומעבר. לא הייתי צריך בכלל לנהל יומן, כל החגים שלו זה 7 ימים על בטוח שהוא יצא לחופש. החגים שלו זה ימי חופש שלי הוא מקבל את החגים של היהודים. כל החגים שלו, זה ימי חופש. כל פעם שיצא לחופשה שנתית זה יום חופש לא צריך לספור ביומן. כך עבר את 15 יום בשקט". בדבריו הדגיש הנתבע כי אינו עורך הבחנה בין יום חופש לבין יום חג, וכי אין חשיבות לספירת ימי החופשה ביומן העבודה.
55. על יסוד כל האמור לעיל לא שוכנענו שרכיב החופש בתלושי השכר אותנטי ושולם בגין ימי חופשה בפועל, והוא למעשה חלק מהפיצול המלאכותי של רכיבי השכר כפי שתואר לעיל. כמו כן, לא שוכנענו בגרסתו של הנתבע כי יומני העבודה אותנטיים ומעידים על ימי החופשה שהתובע ניצל בפועל.
56. מנגד, עדותו של התובע נמצאה על ידינו מהימנה ומדבריו אנו למדים כי בחגיה של הדת היהודית לא עבד, כמו גם שימים אלו לא נוכו משכרו:
"ש. כמה ימי חג בשנה לנוצרים.
ת. אני לא יודע. אין לי מושג. חגים שאני יכול לקחת חופש ראש השנה, חג המולד, פסחא וזהו. זה בעיקרון.
ש. בחגים של הנוצרים עבדת.
ת. לא.
ש. בחגים של העדה היהודית עבדת.
ת. חלק מהם, כן.
ש. באיזה חגים.
ת. בפורים, היינו עובדים.
ש. אני מתכוונת לסוכות.
ת. לא, ביום החג לא. בראש השנה לא היינו עובדים. בכיפור היה סגור.
ש. אפשר להגיד כי בחגים של היהודים לא עבדת.
ת. נכון."
57. מעיון בלוחות השנה של השנים 2014-2017 עולה כי בשנים אלו היו סך הכל 27 ימי חגים יהודים, מתוכם שלושה נפלו על ימי מנוחה שבועית (יום כיפור בשנת 2014, חג פסח 2015 וחג הפסח בשנת 2016). על פי עדותו של התובע, 24 ימים אלו נוצלו על ידו כימי חופשה. כמו כן בסיכומיו טען התובע כי בחודש 7/2016 ניצל 6 ימי חופשה. לפיכך, ניצל התובע בשנים אלו סך הכל 30 ימי חופשה והוא זכאי לפדיון 16 ימי חופשה.
58. על פי חוק חופשת שנתית, פדיון החופשה מחושב על בסיס שכר יומי אחרון. היות ושכרו החודשי האחרון של התובע עמד על 12,461 ₪ והוא עבד 6 ימים בשבוע, התעריף היומי ליום חופשה הוא בסך 498 ₪, ולכן זכאי התובע לסך של 7,975 ₪ בגין פדיון חופשה (16*498 ₪).
ימי הבראה
59. משעה שקבענו כי חל על התובע צו ההרחבה בענף המוסכים, יש לחשב את סך ימי ההבראה שעמדו לזכותו בשנתיים האחרונות לעבודתו בהתאם לקבוע בצו ההרחבה, לכן עבור השנה החמישית והשישית זכאי התובע ל 14 ימי הבראה, תעריף יום הבראה נקבע לפי 378 ₪. יוער כי גם הצדדים אינם חלוקים לגבי מספר ימי ההבראה ובתעריף היומי לו זכאי התובע.
60. השאלה שנותרה במחלוקת היא מהימנות ימי ההבראה שנרשמו בתלושי השכר בחודשים 7/2016 ו- 3/2017. התובע טוען כי ימי ההבראה נרשמו באופן פיקטיבי וכי הוא לא קיבל דמי הבראה בפועל מעבר לשכרו. הנתבעים טוענים כי על-פי תלושי השכר, היות ושולמו לתובע 10 ימי הבראה, הוא זכאי לארבעה ימי הבראה בלבד.
61. יש לדחות את טענת הנתבעים ממספר טעמים: ראשית, כאמור קבענו כי פיצול רכיבי השכר בתלושים אינו אותנטי ויש לקבוע את שכרו הקובע כפי ששולם לו בפועל. שנית, שכרו הקובע של התובע בגין השנים האלו נקבע ל 10,000 ₪ נטו ו- 12,461 ₪ ברוטו, ומעיון בתלוש שכר של חודש 7/2016 עולי כי שכר הברוטו עמד על 11,330 ₪. דמי הבראה ניתנים בתוספת לשכר הברוטו של אותו החודש ולכן לא ייתכן כי התובע קיבל באותו החודש תשלום עבור דמי הבראה. שלישית, משכורת של חודש 3/2017 טרם הועברה לתובע ולכן בהכרח לא קיבל דמי הבראה בגין חודש זה. לפיכך התובע זכאי לסך של 5,292 ₪ (14*378 ₪).
תגמולים חלק מעסיק
62. בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים, היה על הנתבעת להפריש עבור התובע החל מתחילת עבודתו 6% משכרו לתגמולים (חלק המעסיק). החל מחודש 7/2016 יש להחיל על התובע את שיעור ההפרשות הקבוע בצו ההרחבה הכללי במשק, שכן שיעור זה עולה על שיעור ההפרשות הקבוע בצו ההרחבה במוסכים. לכן החל מחודש 7/2016 ועד לחודש 12/2016, שיעור ההפרשה הינו 6.25% והחל מחודש 1/2017 ועד לסיום עבודתו 6.5% בהתאם לצו ההרחבה.
63. כאמור קבענו שסך השכר הקובע של התובע החל מתחילת עבודתו ועד לחודש 1/2017 היה 11,330 ₪ ברוטו, והחל מחודש 1/2017 ועד לסיום עבודתו 12,461 ₪ ברוטו. לפיכך, על הנתבעת היה להפריש בתקופה זו 50,854 ₪ (65 ח'* 11,330 ₪ * 6% + 6 ח' * 11,330 ₪ *6.25% + 3ח' *12,461* 6.5%). התובע זכאי לסכום זה, בניכוי כל סכום שהפרישה הנתבעת לתגמולים (חלק מעסיק).
שחרור תגמולים חלק עובד
64. התובע טען כי הכספים שנוכו מתלושי שכרו תחת רכיב 'תגמולים' החל מחודש 2/2011 ועד לחודש 3/2012, בסך6,964 ₪, לא הועברו לקופת גמל כנדרש, וכי החל מחודש 4/2012 הועברו הניכויים אולם לא במלואם. הנתבעים טוענים כי מלוא הניכויים הועברו לקופה, ואף ביתר, ולפיכך התובע אינו זכאי להפרשים כלשהו.
65. מעיון בתלושים ובדו"חות השנתיים של חברת כלל, אין התאמה בכל החודשים בין הסכומים שנוכו בתלושים לבין הסכומים שהועברו לקופת הגמל. כך בחודש 1/2012 נוכו משכרו של התובע 279 ₪ והופקדו בקופה 478 ₪, בחודש3/2012 נוכה משכרו סך של 279.65 ₪ והופקד 48.80 ₪, ובחודש 8/2014 נוכו משכרו של התובע 445 ₪ והופקדו 423 ₪.
66. מעדותו של הנתבע עולה כי הכספים שהופקדו בחברת ב.סהר לא הופקדו בקופה על שם התובע: