"ש. נכון שלתצהירך לא צורף אישור מחברת הביטוח סהר?
ת. זו קופה של החברה. זו קופה מרכזית לפיצויים למי שאני רוצה לתת נותן משם את ההפרשים.
ש. ז"א לא כסף של התובע.
ת. בסהר בחודשים הראשונים זה היה רשום לו בתלושים אבל לא היה מגיע לו על זה קופה. זה חצי שנה משהו כזה, לא היתה מגיע לו קופה אבל רשמו את זה בסהר, בקופה המרכזית של הקופה, זה כסף שלא מגיע לו. מגיע לו רק מחודש מסוים.
ש. אתה מאשר כי האישור הזה לא של התובע אלא זה אישור שלך.
ת. כן.
ש. תאשר לי כי בטופס 161 שצירפת לתצהירך מופיעים שם רק הפיצויים שצירפנו לתצהירים שלנו ונמצאים בכלל.
ת. נכון.
ש. ואין לו כספים אחרים בגין פיצויים בקופות אחרות.
ת. כנראה שכן."
67. מעבר לכך, הנתבעים לא הציגו תימוכין המלמד כי הכספים שנוכו לחברת ב.סהר אכן הועברו לקופה כלשהי. אף אם מדובר בקופה מרכזית לפיצויים, לא ברורה טענת הנתבעים כי בקופה זו נפתחה גם קופת פנסיה בה הצטברו הסכומים שנוכו משכרו של התובע. כל שהציגו הנתבעים הוא מסמך המלמד על ריכוז הסכומים שנוכו מהתלושים, אולם לא הוצג מסמך המאשר את קליטתם בקופה כלשהי.
68. סך הסכומים אשר נוכו בתלושי השכר לתגמולים (בתחילה ב.סהר ולאחר מכן כלל) הינו 25,062 ₪ ואילו הופקד בקופת כלל רק 23,162 ₪. לפיכך התובע זכאי להפרש בין הכספים שנוכו מהתלושים לבין אלו שהופקדו בקופת הגמל כלל בסך 1,900 ₪.
פיצויים בגין תלושים פיקטיביים ואי מסירת תלושי שכר
69. התובע טוען כי הנתבעים לא מסרו תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו וכי תלושי השכר פיקטיביים ולא כוללים את מלוא הנתונים הנדרשים על-פי חוק. הנתבעים טוענים כי העבירו לתובע את תלושי השכר במהלך עבודתו וכי לא נפל בהם פגם.
70. סעיף 24 (א)לחוק הגנת השכר קובע כי "מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד בכתב תלוש שכר". סעיף 24)ג) לחוק מוסיף וקובע כי "הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע" כאשר היום הקובע הינו: "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה". סעיף 26א לחוק מוסיף וקובע את הפיצוי שניתן לפסוק כאשר מעסיק אינו מוסר תלושי שכר או מוסר תלושי שכר אשר אינם כוללים את כל פרטי השכר הנדרשים.
71. התובע הודה בחקירתו כי קיבל את תלושי השכר אולם לא עיין בהם. לצד זאת כפי שקבענו כאמור לעיל, תלושי השכר אינם משקפים את שכרו של התובע בפועל וכי נפלו בהם טעויות רבות. לעניין השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין בבואו לשקול פסיקת פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, ובפרט גובה הפיצוי, קבע בית הדין הארצי כי לצד מהות ההפרה יש לשקול את חומרת ההפרה, משכה, תום לבם של הצדדים, וכמובן את התכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק. נוכח כך, בהתחשב במטרת החוק ובתקופת עבודתו של התובע, וכן במצבור הליקויים בתלושי השכר, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 8,000 ₪.
פיצוי בשל אי מתן הודעה על תנאי העסקה
72. הנתבעים הציגו מסמך ובו פירוט תנאי העסקתו של התובע, כאשר לטענתם מסמך זה נערך בסמוך למועד קבלתו של התובע לעבודה. כפי שהוסבר לעיל, מהימנותו של מסמך זה מוטלת בספק, וממילא אין הוא עומד בדרישותיו של חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 שכן אינו כולל את כל תנאי העבודה הנדרשים לפי סעיף 2 לחוק זה. גם כאשר השתנו תנאי השכר של התובע לאורך השנים, לא מסרה הנתבעת לתובע הודעה על שינוי בתנאי העבודה כנדרש בסעיף 3 לחוק. לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק לפי הוראת חוק זו, זכאי התובע לפיצוי בסך 1,500 ₪.
משכורת התובע בגין חודש 3/2017
73. בעניין שכרו של התובע לחודש 3/2017, אין מחלוקת כי התובע עבד עד מועד פיטוריו 16 ימים. הנתבעים כללו שכר זה בתלוש השכר האחרון, אולם השכר לא שולם בפועל שכן קוזזו סכומים שונים בתלוש. טענות הקיזוז של הנתבעים, כפי שגם מצאו ביטוי בתלוש השכר האחרון, ידונו בנפרד להלן. לכן, התובע זכאי למשכורת בסך 6431 ₪ (עבור 16 ימי עבודה).
טענות קיזוז
74. הנתבעים טוענים כאמור כי התובע קיבל הלוואות בסכום מצטבר של 34,000 ₪, ולתצהירו של הנתבע צורפו צילומים של המחאות שניתנו לתובע. עוד טוענים הנתבעים כי לתובע נותר לשלם סך 10,000 ₪ בגין ההלוואה, וכן סך של 4,215 ₪ בגין חלקי חילוף שקיבל מהמוסך לעבודות פרטיות. התובע לא הכחיש שלווה מהנתבעים כספים לאורך השנים, אולם לטענתו, לא נותרה יתרת חוב לזכות הנתבעים, יוסבר.
75. מעדותו של התובע עולה כי מידי חודש בחודשו נהג הנתבע לנכות משכרו סך של 1,000 ₪ בגין הלוואות: "תסתכלי על תלושי המשכורת ועל העברות בחשבון הוא ניכה לי כל חודש 1,000 ₪. מה שהוא ניכה ממני יותר ממה שכתוב בתצהירים אצלו". גם הנתבע הודה כאמור כי מידי חודש בחודשו ניכה משכרו של התובע 1,000 ₪ בגין ההלוואות.
76. התובע אינו מכחיש את הכספים שקיבל מהנתבעת ואשר מתועדים בצילומי ההמחאות שצורפו לתצהיר הנתבע. מצירוף כל הסכומים עולה כי ההמחאות מלמדות על הלוואות מצטברות בסך 34,000 ₪. מעבר לכך, גם התובע וגם הנתבע טענו במהלך עדותם כי התובע קיבל הלוואות נוספות, ושניהם אינם יכולים לאמוד אותן למעט ההלוואות האמורות.
77. הנתבעים הציגו שש המחאות שקיבל התובע מהנתבעים: ארבע מתוכן בין השנים 2013-2014 בסך 24,000 ₪, ושתיים בין סוף שנת 2016 לתחילת שנת 2017 בסך 10,000 ₪. כאמור לעיל, במהלך העסקתו של התובע אצל הנתבעים קוזז משכרו החודשי 1,000 ₪ מידי חודש בחודשו, ולכן המסקנה המתבקשת היא שהלוואות שניתנו לתובע בשנים 2013-2014 בסך 24,000 ₪ הוחזרו על ידי התובע באמצעות הקיזוז החודשי הקבוע בסך 1,000 ₪. העובדה כי סך הקיזוזים מהשכר עולה על גובה ההמחאות אינה מלמדת כי התובע החזיר כספים ביתר, שכן התובע הודה כי ייתכן וקיבל הלוואות שסכומן עולה על הסכומים הנקובים בהמחאות שהוצגו על ידי הנתבעים.
78. לעומת זאת, ביום 27.12.2016 ניתנה הלוואה בסך 5,000 ₪ וביום 20.1.2017 ניתנה הלוואה נוספת בסך 5,000 ₪. החל ממשכורת 12/2016 ועד למשכורת חודש 2/2017 קוזזו משכרו של התובע סכום מצטבר של 3,000 ₪ (1,000 ₪ כל חודש), בעוד סך ההלוואות בחודשים אלו עמד על 10,000 ₪. לכן, לתובע נותר לשלם בגין הלוואותיו סך של 7,000 ₪.
79. בכל הנוגע לחלקי החילוף, התובע טען במהלך עדותו שלעיתים רחוקות נטל חלקי חילוף מהנתבעים. הנתבעים הציגו שתי חשבוניות שהוציאו לתובע עבור חלקי חילוף, אחת מיום 13.2.2013 בסך 1,400 ₪ ושניה מיום 12.1.2014 בסך 2,815 ₪. גם לעניין סכומים אלו, מאחר ומדובר בחשבוניות שהוצאו בשנים הראשונות בהן עבד התובע אצל הנתבעים, והוכח כי בחודשים הסמוכים למועדי החשבוניות קוזז סכום קבוע משכרו של התובע, יש לראות את ההפחתות שבוצעו משכרו של התובע ככוללות גם את סכומי החשבוניות.
80. בנסיבות העניין יש לקזז מסכום התביעה סך של 7,000 ₪.