3. כשהיה ברור שלא עלה בידיו להוכיח את טענותיו לגבי מקור הסכומים בכרטסת, אישר איילון כי מה שמשך מהסכומים שהפקיד – במסגרת אותם קיזוזים בהם כפר בכתב-התביעה ובתצהיר אך את נכונותם אישר בחקירה נגדית, הוא שמימן את המשך ההפקדות: "[...] לגבי הכרטסת, גם כן, לגבי הכספים שנמשכו, אם הם נמשכו, אז זה ממחזר את אותו כסף" [עמ' 171 ש' 14-12]. מדובר בטענה שנשמעה לראשונה בחקירה נגדית. היא מעלה ריח רע של יצירת מראית עין של העברת כספים, 'גלגול' בלשונו של אילון, באופן שמתיישב עם קיומן של עסקות מימון בינו לבין מסיקה שטיבן הממשי לא נודע, ולא בכדי. הטענה אף אינה מתיישבת עם גרסת התביעה לפיה הפקדת הסכומים נועדה ליצור הון עצמי לצרכי רכישת הנכס בחדרה.
4. גם בהמשך עדותו של אילון נשזרו ביטויים שלימדו כי לא העביר סכומי כסף לשם רכישה של זכויות במקרקעין, והתנהלותם שלו ושל מסיקה הייתה ממין אחר לגמרי. אילון טען שביקש להשתמש ביתרה בכרטסת הפרטית כתשלום ראשון בעסקת הסופר; לדבריו, היה מעוניין בכך לשם איפוס היתרה בכרטסת והורדת רמת החשיפה שלו [עמ' 375 ש' 23-21]. ברוח זו ענה אילון כשנדרש לבאר מדוע לא עמד על חתימת חוזה בכתב כשהגיע ליעד של העברת 125,000 דולר, אלא הוסיף להעביר סכומים נוספים בלי שנערך חוזה לגבי הנכס בחדרה. כך אמר: "אני
--- סוף עמוד 32 ---
אמרתי שיכול להיות שהיה שרשור של כספים, אז, אז הכסף עמד סביב אותו דבר, כל הזמן" [עמ' 479 ש' 24-23].
5. אחר כך סבר אילון שלא העביר יותר מ-125,000 דולר, ולא ענה כאשר הוצג לו תחשיב שהראה כי העביר סכום גבוה יותר [עמ' 480 ש' 24-28]. לבסוף, מצא מפלט בטענה שככל שההון העצמי שמובא לעסקה גדול יותר, כך זה משמח יותר [עמ' 480 ש' 12-10]; זה אכן משמח, אבל רק אם יש חוזה בכתב שיבטיח את ההשקעה. אילון, שהעיד כי ביקש להגיע כמה שיותר מהר לחתימת חוזה בכתב, לא הצליח לנמק מדוע המשיך להעביר סכומי כסף גם מעבר ל-50% מהתמורה, כל זאת בלי שנחתם חוזה ובלי שדרש ממסיקה לחתום על חוזה, כמוסכם לטענתו ביניהם.
6. אילון שב ושינה את גרסתו כשייחס הפקדות מסוימות לתמורת הדירה ואחרות – למכר הרכב, ללא עקביות. כאשר בית-המשפט דקדק עמו, שב והודה כי התנועות בכרטסת הן "כסף שהתגלגל הלוך ושוב" ואישר שאין בפיו תשובה מעבר לכך [עמ' 172 ש' 22, 24]. או אז נשאל אילון על-ידי בית-המשפט אם לקח כסף שכבר שילם על הנכס כדי לשלמו עוד פעם בשני תשלומים נוספים, ועל כך ענה: "לא לא לא. אני לא שלמתי על המגרש. הכספים היו אצלו. אני השתמשתי בהם תוך כדי" [עמ' 173 ש' 5-2]. אמירה זו היא הודאה של אילון באפסות הגרסה שגולל בכתב-התביעה המתוקן ובתצהירו בהיותה דברי כזב לשמם. לא דובר בפליטת פה או בעדות שלא הובנה. אילון שב וחזר עליהם תוך שאישרם [עמ' 174 ש' 19-16].