12. בחקירה נגדית הוצג לרו"ח בשארה כרטיס נוסף שנכלל כדף 7 בחוות-הדעת של מומחה עמסת; הוא אישר שהוא לא נמסר לו לשם מתן חוות-דעתו [עמ' 294 ש' 19-13]. מכרטיס זה נחזה כי היתרה בכרטסת הפרטית בסך 600,500 ₪ הועברה לכרטיס על שם א' עטרה אשר חויב ביום ערך 1.2.2004 בסך של 789,420 ₪ – סכום שהורכב מ- 669,000 ₪ ומע"מ. כרטיס זה (להלן דף
--- סוף עמוד 48 ---
7 בחוו"ד עמסת) תואם את טענת אילון בכתב-התביעה בדבר כריכה שנעשתה בזמן אמת בין היתרה בכרטסת הפרטית לכרטיס הסופר; הסך של 789,420 ₪ מבטא את מחיר הסופר כולל רכיב המע"מ. רו"ח בשארה אישר כי בכרטיס זה נעשה חיבור בין היתרה בכרטסת הפרטית, 600,500 ₪, לבין הסך של 669,000 ₪ [עמ' 294 ש' 24 עד עמ' 295 ש' 9]. קודם לכן העיד כי לא זו בלבד שחיבור כזה לא הוצג לו והוא לא התבקש להתייחס אליו, אלא ששני הסכומים הללו הוצגו לו בידי אילון כשייכים להתחשבנות נפרדת והוא נדרש להתעלם מהסך של 669,000 ₪.
13. מעדות רו"ח בשארה עלה כי דף 7 בחוו"ד עמסת יצר קשר בין היתרה בכרטסת הפרטית לבין עסקת הסופר [עמ' 295 ש' 24-16]. יש לתהות על כך שאילון, אשר טען בכתב-התביעה לקיומו של קשר בין הסכומים בכרטיסים הללו, העלים אותו ואת הכרטיס שמתעד אותו מהמומחה שאת שירותיו שכר. אילון נשאל מדוע לא הציג את דף 7 בחוו"ד עמסת לרו"ח בשארה; תשובה לא ניתנה, והוא תלה זאת בבא-כוחו [עמ' 643 ש' 15-10].
14. רו"ח בשארה ציין שבהנתן דף 7 בחוו"ד עמסת – ואם נקבע בפסק-הדין בתיק חיפה שהתמורה בעסקת הסופר שולמה, אזי מהבחינה החשבונאית עומדת בעינה היתרה בסך 600,500 ₪ לזכות אילון [עמ' 324 ש' 15-2]. הדבר אך מחזק את מה שנקבע לעיל; בעת הגשת התביעה בתיק חיפה ידע אילון היטב כי הוא שילם עבור עסקת הסופר פעמיים: פעם אחת, בכך שהיתרה בכרטסת הפרטית נזקפה לכרטיס הקניה של הסופר – תוך שמסיקה דוחה את בקשתו לשלם עבור הסופר על-ידי קיזוז סכום זה, ופעם שניה, כאשר אילון שילם למסיקה במזומן 669,000 ₪ ומסר לו שיק בגין רכיב המע"מ על סכום זה (סה"כ 789,420 ₪). בעינו עומד אפוא המחדל שבאי-הגשת תביעה בגין הסכום בכרטסת הפרטית בד-בבד עם הגשת התביעה בגין עסקת הסופר, ללא פיצול מלאכותי שלהן להליכים נפרדים בבתי-משפט שונים. כאמור, אילון לא הצליח להסביר מדוע לא הגיש את שתי התביעות יחדיו כבר בשנת 2005.
15. ודוק: אילון אישר כי מלוא העובדות הנוגעות בדבר היו בידיעתו כבר בינואר 2005, כשהוגשה התביעה בתיק חיפה; לפיכך היה עליו להגיש את התביעה שם בגין שני הסכומים יחדיו, סך של 600,500 ₪ וסך של 669,000 ₪, זאת ללא כל קשר לשאלה אם הכרטסת הפרטית הייתה בידיו, אם לאו. כך נוהג מי שבפיו טענה כנה, אמתית, על גזילת כספו שלא כדין. תחת זאת נקט אילון מהלך פתלתל, תמוה ותכסיסני; לצד התביעה בחיפה ועוד בטרם הוכרעה הגיש את התביעה דנן, בה הסעד העיקרי שנתבע חפף את זה שנתבע בתיק חיפה, ורק הסעד החלופי נסב על היתרה בכרטסת הפרטית. היה על אילון לספק לכך הסבר מניח את הדעת; הוא לא ניתן כלל ועיקר.