--- סוף עמוד 18 ---
עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, סעיף 12 לפסק הדין (21/3/2007); להלן: "עניין דיאמנשטיין"].
22. לא זו אף זו. הבחנה מהותית נודעת בין רשות שימוש במקרקעין שנמסרת בעד תמורה לכזו שניתנת בלא תמורה, ובהקשר זה כבר נפסק כי רשות שניתנה ללא תמורה ניתנת לביטול בכל עת:
"ההלכה מבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שניתן שלא בעבור תמורה, וקובעת, שרישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע, שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 32/77 הנ"ל, בעמ' 218 מול אות השוליים א)." (ההדגשה שלי– ע.ב.) [ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693, 698 (1985); כן ראו: עניין דיאמנשטיין, שם, בסעיף 12 לפסק הדין].
משכך, ההלכה היא שככלל רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה [רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, סעיף ד(2) לפסק-הדין (17/5/2006)].
בענייננו, אין ולא יכול להיות חולק כי התובעת לא שילמה כל תמורה בעד השימוש בנכס. אשר לטענת התובעת כי השקיעה סכומי עתק בנכס – המדובר בטענות בעלמא שלא נתמכו בכל ראיה שהיא. נהפוך הוא; כאמור בסעיף 3.6 להסכם עם גפני, מצבו של הנכס נכון ליום ההתקשרות לא היה ראוי לשימוש (סעיף 7 לעיל). על כך העיד גם עו"ד סאקס (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 18-15); בנוסף, כעולה מדו"ח יועץ גאוטכני וגאו-סביבתי, אריה קליין, שבדק את הנכס ביום 16/11/06, נכון למועד הבדיקה הנכס היה טעון תיקונים שעלותם נאמדה ב-95,000 ₪ (ת/3).
23. יצוין כי במקרים חריגים עשוי בית המשפט להכיר ברשות גרידא או ברשות חינם במקרקעין כברשות בלתי הדירה – וזאת משיקולי צדק:
"ייתכנו גם מקרים חריגים, בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לביטול בכל עת (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127, 132-134). יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון: 'המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם
--- סוף עמוד 19 ---
מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק' (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341)." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין דיאמנשטיין, שם, בסעיף 12 לפסק הדין).